קטיעת ההיסטוריה היהודית

בחודשים הראשונים שלי באמריקה שמתי לב לדפוס שחזר על עצמו בכל שיחת הכנה למפגש עם קהילה יהודית זו או אחרת: לא משנה מה היה הנושא ומי הייתה הקהילה, תמיד התבקשתי לסיים ב-something hopeful. בתור ישראלית צינית, הגבתי לבקשה (בתוכי – כי אני אולי ישראלית, אבל מנומסת) בגלגול עיניים מלווה בביקורת על הנאיביות והצורך האמריקאי בסכריניות ובסוף טוב, אף שהמציאות פעמים רבות אינה מספקת סוף טוב. צריך להסתכל למציאות בעיניים, חשבתי, ולא ללטף את רגשותיהם של הנוכחים. תקופת המשבר הקשה בישראל, ראשית בשל הצעות הרפורמה המשפטית ולאחר מכן בשל אירועי שבעה באוקטובר, שינתה מן הקצה אל הקצה את נקודת המבט שלי באשר למקומה ולחשיבותה של תקווה כרגש מניע ונוכח במרחבים האישי והציבורי.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף

עבור שתי הקהילות היהודיות, בישראל ובארצות הברית, תקווה היא חלק מהאתוס המכונן של קטיעת ההיסטוריה היהודית. עבור היהודים בארצות הברית, תקווה היא חלק מקטיעת ההיסטוריה שבה חיי יהודים בגלות הם בהכרח חיים של קורבנוּת. American Exceptionalism הוא האמונה, ובהמשך הטענה, שאמריקה שונה מכל מקום אחר שבו חיו יהודים לאורך ההיסטוריה, ושבה יהודים יכולים לשגשג ולהשתייך כיחידים וכקהילה. עבור היהודים בישראל או עבור הפרויקט הציוני, כפי שמעיד ההמנון הלאומי שלנו, התקווה היא שאיפה מלוּוה בתוכנית עבודה פוליטית לשבירת ההיסטוריה היהודית של קיום יהודי של קורבנוּת באמצעות ריבונות יהודית והקמת חברת מופת, יהודית ודמוקרטית, במדינת ישראל.

שתי הגרסאות של אתוס מכונן זה אינן חדשות בהיסטוריה היהודית. אמריקה אינה המקום הראשון שבו יהודים חשבו שפרצו את חומות האנטישמיות והצליחו להשתלב בחברה, כפי שחשבו למשל באירופה בתקופת האמנציפציה במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה. וישראל היא אינה הפרויקט היהודי הריבוני הראשון. עד לפני שבעים ושש שנים ניסיונות כדוגמת אלה כשלו. לצד הזעזוע ממאורעות שבעה באוקטובר עצמם, אותו יום נורא גם מערער את שני האתוסים – הישראלי והאמריקאי – שלפיהם הציונות והפרויקט היהודי־אמריקאי קטעו באופן בלתי הפיך את ההיסטוריה היהודית הקורבנית. אחת השאלות המטלטלות כיום יהודים רבים בקרב שתי הקהילות היא אם שבעים ושש השנים האחרונות מסמלות, כפי שביקשנו להאמין, היסטוריה יהודית חדשה, או שמא הייתה זאת רק הפסקה קצרה בסיפור היהודי, שאותו הגדיר הרב סולובייצ'יק כחוויה של סבל משותף.1

בשנה האחרונה אנו עסוקים, יותר מאשר במשך עשורים, בביטחון הפיזי שלנו כיהודים. יהודה קרצר – הנשיא השותף של מכון הרטמן – מבחין בין שתי גישות ביחס לשאלה מה שומר על ביטחונם של יהודים. לפי הגישה הראשונה, השתלבותם של היהודים בפרויקט הליברלי באמריקה היא זו שדואגת לביטחונם. הליברליזם עיוור לזהויות השונות של בני האדם ודוגל בשוויון מהותי ביניהם ובדרישה לכבד את האוטונומיה שלהם, הנתפסת כלוז חירותם. הליברליזם, אם כן, סיפק וקיים הבטחה יוצאת דופן ליהודים באמריקה: שותפות, שוויון וביטחון. היהודים האמריקאים, מצידם, נתנו כתף לפרויקט הליברלי הן מתוך גישה פרטיקולרית, שכן אם כל המיעוטים בטוחים גם המיעוט היהודי בטוח, והן מתוך גישה אוניברסלית, שכן כמעט לראשונה יכלו היהודים לקחת חלק בפרויקט הלאומי למען הטוב המשותף של כלל האזרחים.

לעומת האמון בסדר הליברלי העומד בבסיסה של הגישה הראשונה, הגישה השנייה לפי קרצר מדגישה שרק יהודים יכולים לדאוג לביטחונם. התומכים בגישה זו, למודי אכזבות וטראומות מאנטישמיות, מרדיפות ומניסיונות כושלים של השתלבות יהודים במדינות ובחברות שונות לאורך ההיסטוריה, אינם סומכים על תיאוריות פוליטיות שדורשות מיהודים להיות תלויים באחרים. גישה זו הייתה הבסיס של התנועה הציונית והדרישה לריבונות יהודית, והיישום העכשווי שלה הוא, כמובן, מדינת ישראל.

במבט ראשון, ניתן לאפיין את הגישה הראשונה כמבוססת תקווה ואת הגישה השנייה כמבוססת חשד. הסיפור היהודי־אמריקאי הוא סיפור פונה חוץ (מהקהילה היהודית) ומלא תקווה – כלפי המדינה, כלפי לא־יהודים כשותפים ובעלי ברית, וכלפי הפרויקט הליברלי. כשזה הסיפור, אין פלא שכפי שמספרת רייצ'ל ג'קובי רוזנפלד, מנכ"לית מכון הרטמן בצפון אמריקה, מאות בתי כנסת יהודיים ברחבי אמריקה כוללים בשמם תקווה: שערי תקווה, בית תקווה, קהילת תקווה.

לעומת זאת, הסיפור היהודי־ישראלי הוא סיפור פונה פְּנים, המבוסס על חשד (יש שיאמרו פרגמטיות) תמידי ועקרוני כלפי אומות העולם. בסיפור היהודי־ישראלי או הציוני היהודים לוקחים את גורלם בידם כי אין להם תקווה שאומות העולם ישמרו עליהם. העצמאות הפוליטית הזאת, בשכונה המסוכנת של המזרח התיכון, הביאה איתה מלחמות, אובדן וכאב. היא גם מעמידה בפני החזון הציוני למדינה יהודית ודמוקרטית אתגרים עמוקים בדבר אופן הפעלת הכוח על ידי מדינה יהודית ומציאת האיזון בין מחויבות יהודית ודתית ובין מחויבות ליברלית ודמוקרטית. לנוכח מפלות פוליטיות, חברתיות וביטחוניות מאז שנות התשעים של המאה העשרים, לאחר רצח רבין ועם כישלונו של הסכם אוסלו, וביתר שאת בעשור האחרון, יהודים ליברלים בישראל, אלו שקיוו ופעלו למען ריבונות יהודית וחברת מופת, החלו בונים חומות הגנה סביבם: אם פחות מקווים, או אם מתבלים את התקווה במנה הגונה של ציניות, מתאכזבים פחות כשהמכה מגיעה, והיא תמיד הגיעה.

בשנה האחרונה, אירועי השבת השחורה, אי־השבתם של החטופים במשך זמן כה רב, התמשכותה של המלחמה והאי־ודאות באשר לסופה ולעתידם של המפונים הרבים, כישלונה של הנהגת המדינה והקרע החברתי החמור – כל אלה הובילו ישראלים רבים לייאוש כה עמוק, עד שהתחושה היא כי דיבור על תקווה הוא לעיתים כמו לעג לרש. יתרה מכך, התקווה כפרויקט ישראלי־פוליטי בנויה על האפשרות לשנות את המציאות ולהפוך אותה לטובה יותר. בשנה האחרונה ישראלים רבים חוזים באירוע אחר אירוע, שבעידן אחר היו משנים את המציאות הפוליטית מן הקצה אל הקצה, אבל בהווה הישראלי נראה שדבר לא משתנה לטובה, וישראלים רבים מרגישים שלא משנה מה יעשו, דבר גם לא ישתנה. היעדר התקווה ביכולת לשנות את המצב הפוליטי הוא מכת מוות לאתוס התקווה הישראלי.

יותר מחשד, יותר מתקווה

אבל החשד, האכזבה והציניות הם לא כל הסיפור. על אף המכות והאתגרים, הסיפור היהודי־ישראלי גם היום מבוסס על תקווה. כשבני ישראל יוצאים ממצרים, לאחר שהם חוצים את ים סוף ומבינים שעידן מצרים תם, הם נושאים שירה. לאחר שירת הים מתאר המקרא סצנה נוספת, שבה מרים וכל הנשים מובילות שירה וריקודים: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות טו כ). בני ישראל יצאו ממצרים בחופזה. לא היה להם זמן אפילו להתפיח לחם כדי לקחת צידה לדרך, אבל לנשים, כפי שמתואר במקרא, היה זמן לקחת איתן כלי נגינה. מספר פרשנים ודרשנים מנסים להבין את הבחירה הזאת, ומסבירים זאת באמונה ובידיעה של צדיקים וצדיקות שאלוהים יעשה להם נס. באופן עמוק, הנשים שיצאו ממצרים, בעודן נתונות בתוך הלחץ לצאת והחשש מפני הלא נודע, האמינו שיבוא יום שבו הן ישירו וירקדו. כשקראתי את הפירושים הללו, לא יכולתי שלא לחשוב על קהילת שורדי הנובה ועל ההבטחה שרבים מהם נשאו: "עוד נשוב לרקוד". קהילה זו, ששרדה טבח נורא ומתמודדת עם טראומה קשה, לוקחת איתה, כמו הנשים ביציאת מצרים, את המוזיקה ומבטיחה שיבואו ימים טובים יותר, שבהם יוכלו לרקוד שוב.

תקווה היא השילוב בין החלום לעתיד טוב יותר ובין הפעולות שיביאו להתגשמותו של עתיד זה. בכל יום מאות אלפי ישראלים עושים פעולות שיובילו לעתיד טוב יותר. מהתגייסותם של אין־ספור אנשים למלא את צורכיהם של המפונים, השורדים, הפצועים, משפחות החטופים ומשפחות המילואים, דרך הסיפורים מעוררי ההשראה של הקהילות שורדות שבעה באוקטובר שאוספות את השברים ובונות מחדש את קהילותיהן, ועד לשורדי הנובה המבטיחים "עוד נשוב לרקוד" – המציאות הישראלית מלאה לא רק בייאוש ובחשד, אלא גם בתקווה.

וכמו שהסיפור הישראלי איננו רק חשד וייאוש, כך הסיפור היהודי־אמריקאי איננו רק תקווה. הסיפור היהודי־אמריקאי מבוסס כיום על שבר עמוק באתוס ה־American Exceptionalism. מאז שבעה באוקטובר יהודים אמריקאים גילו שהסדר הליברלי לא באמת עובד עבור כולם, ושרבים מאלו שהיהודים תפסו כבעלי ברית, במקרה הטוב נעלמו ובמקרה הרע פנו נגדם בשעת משבר. האנטישמיות העולה והתקשורת המוטה הביאו רבים בקרב יהדות אמריקה לשאול, האומנם הצלחנו לקטוע את ההיסטוריה היהודית בתפוצה?

משׂיחות עם יהודים רבים בארצות הברית התברר לי שבירכתי הראש השאלה הזאת תמיד בערה באש נמוכה. עוד לפני שבעה באוקטובר סיפרה קולגה אחת, רק חצי בבדיחה, שהיא יודעת מי הם החברים הלא־יהודים שיחביאו אותם במקרה הצורך. חבר אחר סיפר שהוא יודע בדיוק היכן המזוודות מאוחסנות ומה תיקח איתה המשפחה אם יהיה צריך לצאת במהירות. הסופר היהודי נתן אנגלנדר חיבר בשנת 2012 סיפור קצר בשם "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", שבו מסופר על זוג יהודי שגר בבית מפואר בפלורידה עם הבן שלהם. תוך כדי הסיפור מתגלה שמאז שהייתה קטנה, האישה, דֵבּ, משחקת במשחק, שבעצם הוא לא משחק כלל (בן זוגה קורא לו פתולוגיה פעילה), ומכונה "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", ובו היא חושבת עם בן שיחתה מי יחביא אותה ואת משפחתה ומי יסגיר אותם אם תהיה שוב שואה.

ליישם את ההמנון

נדמה, אם כן, ששתי הקהילות אוחזות גם בתקווה וגם בחשד (בואכה ייאוש בשנה האחרונה). נסיבות החיים של הציבור הישראלי אל מול זה האמריקאי הובילו כל אחת מהקהילות לפתח מערכות יחסים שונות בין חשד לתקווה ולממש אותן באופן שונה. היהודים האמריקאים מחביאים את החשד מאחורי חומות ומחזיקים את התקווה, כפי שאומרים באנגלית on their sleeves, כלפי חוץ. לעומתם, היהודים הישראלים מחביאים את התקווה מאחורי חומות ומחזיקים את החשד צמוד לגוף כמגן.

עם זאת, בשנה האחרונה יהודי אמריקה הבינו שעליהם להיות ריאליים יותר בחשד שלהם כלפי פרויקט השתלבותם בחברה האמריקאית. לפני כחצי שנה פרסם העיתונאי פרנקלין פוייר ב"אטלנטיק" מסה ספק־מזהירה ספק־מאותתת על סופו של תור הזהב של יהודי אמריקה. באוגוסט האחרון, אייב פוקסמן, ניצול שואה ובעבר מנהל הליגה נגד השמצה, צייץ בעקבות אירועים אנטישמיים בוועידת המפלגה הדמוקרטית כי אף שהוא מאמין שמצבם של יהודים באמריקה יהיה טוב יותר בעתיד ממצבם כעת, הוא חושש שהמצב לעולם לא יחזור לקדמותו (כפי שהיה לפני שבעה באוקטובר, מ"ש). יהודי אמריקה לא מוותרים על החברה האמריקאית או על התקווה שהיא מרכזית בהווייתם. על אף האכזבה הצורבת והחשש הכבד, הם ממשיכים בבניית בריתות ושואבים תקווה מעלייה ניכרת במעורבות של יהודים באמריקה במוסדות היהודיים – מהלל וחב"ד באוניברסיטאות, דרך מספר שיא של גיורים בקהילות ליברליות, ועד לעלייה באקטיביזם לטובת הקהילה היהודית. אכן, יהודי אמריקה לא מוותרים על התקווה, אך ניכר שהחשד והתסכול שלהם יוצאים מתוך החומות אל החוץ.

בתור ישראלית המתגוררת בשלוש השנים האחרונות בארצות הברית, נדמה לי שטוב יהיה אם אנחנו, הישראלים, נעשה את המסע ההפוך וניתן לתקווה מעט יותר מקום נטול הגנות. תקווה היא אמונה באפשרות לעתיד טוב יותר ומעשים שיביאו למימושו של עתיד זה. ההיסטוריה הישראלית – של תקומה אחרי משברים, והאופי הישראלי – שתמיד מסתכל הלאה ובונה ומשקם, מספקים בסיס חזק לתקווה. אכן, נדמה שהישראלים מבצעים כל העת פעולות שיובילו לעתיד טוב יותר, אבל כמנגנון הגנה מפני האכזבה האפשרית מכישלון – ואנו למודי כישלונות רבים – אנחנו נמנעים מלדבר תקווה, כדי שלא ניפגע יותר כשזה לא יעבוד. עדיף להיות ציניים כלפי הנאיביים שמקווים. Wearing hope on your sleeve, שימת התקווה בחלון הראווה של העשייה, היא אפשרות מפחידה. אך הסכנה בהשתקת התקווה היא ההיבלעות לתוך הייאוש והפיכתו להרגל, לשגרה. הפרויקט הציוני היה פרויקט פוליטי שנראָה בזמנו חסר סיכוי, אך הצליח כנגד כל הסיכויים בזכות פעולות שהיו מלֻווֹת באתוס של תקווה. ויתור על האמונה בשינויים חברתי ופוליטי שיובילו לעתיד טוב יותר, הוא כמו ויתור על הפרויקט הציוני והישראלי כולו.

You do realize, don’t you, שאל אותי משתתף באחת מההרצאות שהעברתי בשנה האחרונה, that your national anthem is literally titled HaTikvah? עם תנועת המחאה ובעקבות שבעה באוקטובר, נדמה לי שבשנתיים האחרונות שמעתי ושרתי את "התקווה" יותר פעמים מאשר בכל חיי עד אז. נדמה לי שהגיע הזמן שנהיה אמיצים לא רק בפעולות מעוררות השראה, אלא גם ברגש התקווה שילווה אותן.