פתיחה

האדם הוא יש מקווה. התקווה היא אות החיים היסודי, הזורח עם חיי האדם ושוקע רק במותו. אובדן התקווה הוא אובדן החיים. "כל זמן שאדם חי יש לו תקווה, מת אבדה תקוותו" (ירושלמי ברכות, יג ב). פילון האלכסנדרוני ניסח זאת בחדות וקבע כי רק האדם המקווה הוא אכן אדם:

אדם קרוי 'אנוש' – מתוך הנחה כי המצפה לברכות ונשען על תקוות טובות רק הוא באמת אדם. מכאן ברור, שאת חסר התקווה אינו רואה כאדם, אלא כחיה דמוית־אדם, שממנה נשלל הדבר האופייני ביותר לנפש האדם – התקווה.2

בספרות המקראית המונח "תקווה" מציין חוט או חבל. המרגלים הבאים לתור את הארץ מתחייבים להציל את רחב ובני ביתה ומבקשים ממנה להציב סימן לביתה: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ״ (יהושע ב יח). התקווה כחוט נעשית מטאפורה לחיים שיש בהם אופק פתוח. איוב, המבכה את מר גורלו, מדמה את חייו לאריג ההולך ונשזר: "יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה" (איוב ז ו). האדם שוזר את רקמת חייו, את העבר, ההווה והעתיד, באמצעות פעילותו. אבל אם אפסו החוטים – אפסה התקווה. חוט החיים הוא העתיד והתקווה הגנוזה בו.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף

התקווה היא יסוד אונטולוגי ראשוני, בלתי מותנה, בקיום האנושי. היא כוח הפורץ מהאדם: "נולדתי מתוך צפייה עתידית וזינקתי קורן", כתב סארטר, ובמקום אחר הוסיף: "יש בתקווה עצמה סוג של הכרח".3 התקווה נטועה באדם, כי אין הוא רק מי שהוא היה או הווה, אלא גם מי שהוא עשוי להיות. חירותו מאפשרת לו לחרוג מעובדות חייו, ליצור אופק חדש ולסרב למה שהוא כבר.

לא אחת בני־אדם מוצאים עצמם לכודים ביגון, צער וייאוש. העולם סגר בעדם ואין הם מוצאים פתח שיאפשר לתקווה לפרוח. רבים מאיתנו חווים בימים אלה את עקת הצער והיגון, המובילה לייאוש ולתחושה עמוקה של היעדר אופק פתוח. מועקה זו הופכת את החיים למסע מתמשך של סבל בהם רבים חווים כי עולמם סגר בעדם וחייהם כלו כי אין מוצא. כדי להתמודד עם חוויות אלה עלינו לבחון את משמעותה של התקווה ומקומה בחיי אדם.

תקווה, ייאוש וסבל

האפיון הבסיסי ביותר של התקווה הוא שבריריותה. בראש ובראשונה נובעת שבריריותה של התקווה מכך שהיא תמיד כרוכה בספק. כפי שניסח זאת קירקגור, התקווה חותרת למימוש שאינו ודאי: "תקווה מתייחסת לעתיד, לאפשרות, אשר בניגוד למציאות היא תמיד דואלית; האפשרות של התקדמות או נסיגה, של עלייה או ירידה, של טוב או רע".4 זהו ההבדל בין תקווה לאופטימיזם לא ריאלי, שמשמעו אמונה כי מימוש התקווה הוא ודאי. תקווה ודאית או הכרחית היא תקווה מזויפת. התקווה האמיתית היא לעולם שבירה ומבטאת מודעות לאי־הבהירות של העתיד, ולפיכך תחושות פחד ועצב הן בנות לוויה מתמידות שלה.

שבריריותה של התקווה מתבטאת גם בכך שהיא לא פעם נוכחת־נפקדת. אף שהיא יסוד ראשוני המכונן את הקיום האנושי, בני אדם עלולים לאבד את תקוותם. אולם התקווה ממשיכה להיות נוכחת כאפשרות גם במקום שהיא נעלמת. במילותיה של אמילי דיקינסון, התקווה היא "יצור בנוצות" – לעיתים היא נדחית, אבל לא נעלמת:5

"תִּקְוָה" הִיא הַיְצוּר בַּנּוֹצוֹת –
שֶׁבַּלֵּב מְקַנֵּן –
שָׁר אֶת הַלַּחַן – בְּלֹא מִלִּים –
וְקֵץ לְשִׁירוֹ – אֵין –

מָתַק קוֹלוֹ – בִּנְהֹם סוּפָה –
וּתְיֻסַּר הַסְעָרָה –
שֶׁכָּךְ בִּיְּשָׁה צִפּוֹר קְטַנָּה
שֶׁנִּדְּבָה חֹם אוֹרָהּ –

תקווה היא היפוכו של הייאוש, אבל לא תמיד שוללת אותו; האדם המקווה אינו משתחרר בהכרח מהייאוש. תקווה גם אינה אמורה להעלים את הסבל, הצער והאימה הכרוכים בקיום האנושי, אלא לאפשר לאדם להתמודד עם היבטים אלה של חייו.

לעיתים הייאוש עצמו מפלס את הדרך לתקווה. האדם המתייאש עשוי לחוות קתרזיס, ותודעתו מזדככת. "זהו הייאוש הנהיר, הנהיר: פרי ההזדככות מכל התעתועים", כך כתב אורי צבי גרינברג.6 ובמקום אחר הרחיב על האופק הנפתח מאחורי הייאוש:

האדם המדוכא, שסיים את כל הקווים והגיע כבר בדרכו עד מעבר לייאוש – יכול שנית להתחיל מבראשית באורחות חיים. כי מעבר לייאוש אין ייאוש עוד, אלא קרקע בתולה, המוטל למרגלותיו של איזה מחר מסתורי ומחכה לחורש.7

באופן פרדוקסלי, ככל שהמציאות נעשית גרועה ומייאשת, קיימת יותר תקווה. אומנם הייאוש עלול להחליש אותנו ולגרום לנו להתמסר לפשרות, לעצלנות, לרציונליזציה ולהנאות בנאליות. אולם זהו הייאוש הרע. לעומתו קיים ייאוש טוב, המניע את האדם לפעולה. כך תיאר זאת דוד שולמן בהרהוריו על דרך המאבק הפוליטי:

אתה עשוי להזדקק לייאוש, לייאוש הטוב, על מנת להניח את ההיסוס בצד… כפי שהמשורר הקדם־איסלאמי אל־חארית' אבּן חלזה אמר: 'דבר אינו מנחם אותך כמו הייאוש'…בייאוש שלי אני יכול לעשות שימוש; לאמיתו של דבר, הוא מכוון יותר לעניין, למטרה, ממצבים פנימיים רבים אחרים. הוא ידיד אם אני משתמש בו בחוכמה.8

הייאוש מכוון את האדם לעצמו ולזולתו. מי שנזרק ונעקר מביתו ומתמלא ייאוש, עשוי למצוא עצמו חווה סוג של חמלה ונחמה בייאוש עצמו, המחזיר לאדם את חירותו ואחריותו לעצמו ולעולם.

כאמור, תקווה אינה שלילת האימה, הצער והיגון. היפוכו של דבר: היא כרוכה בחוויה של סבל, שהרי העתיד אינו מובטח. תקווה גם אינה משחררת את האדם מספק. היא מוצבת כנגד הייאוש, אבל היא נושאת אותו כאפשרות ממשית. יהודה עמיחי כתב:9

וְאָמַרְתִּי בְּלִבִּי: אֱמֶת, הַתִּקְוָה צְרִיכָה לִהְיוֹת
כְּמוֹ תַּיִל כְּדֵי לְהָגֵן עָלֵינוּ מִן הַיֵּאוּשׁ,
הַתִּקְוָה צְרִיכָה לִהְיוֹת שְׂדֵה מוֹקְשִׁים.

גם חיים שנקרעו והפכו לחסרים, גם צער נורא, אינם יכולים לכלות את רוח האדם. נחמת האדם לא מצויה מחוצה לו אלא בתוכו, בכוח מעיין החיים הממשיך לנבוע בו ולעורר בו את התקווה. ארנסטו סבטו כותב:

שום חשיבה מופשטת, גם אם היא עוסקת בבעיות האדם, אין בכוחה להביא ניחומים לאיש, להקל את המועקה והעצב שתוקפים אדם בשר ודם, יצור המוסיף להתקיים רק בכוח התקווה. כי למרבה המזל… אין האדם עשוי מן הייאוש לבדו ויש בו גם אמונה ותקווה; לא רק בדידות, אלא גם קשר ואהבה… ההיגיון והתבונה מוכיחים לנו יום יום שהעולם איום ומוליכים את האדם אל הספקנות, הציניות והאבדון. ואולם למזלו, אין האדם יצור הגיוני בדרך כלל, ועל כן נובטת בו שוב ושוב התקווה מבין האסונות.10

תקווה ריאלית, תקווה מטאפיזית, תקווה ראשונית

העובדה שהתקווה מעוגנת בקיום האנושי הקונקרטי ואינה שוללת צער, סבל ואימה, הובילה הוגים דתיים למסקנה שהתקווה היא מעבר לכוחו של האדם ואינה אלא פעולת האל. קירקגור טען שתקווה אנושית נידונה לכישלון, וכי תקווה אמיתית היא תמיד תקווה מטאפיזית.11 לדידו, התקווה חייבת להיות מעוגנת באל, והיא "מענה של היצור לאינסופי".12 רק האמונה משחררת את האדם מאפסותו ומאפשרת תקווה.

רמח"ל הרחיק לכת וטען שהתקווה אינה אפיון ייחודי של הקיום האנושי. התקווה נעוצה בבריאה עצמה – "ראשית הבריאה בתקווה" – והאדם המקווה חובר להוויה ונישא על ידי התקווה המטאפיזית המגולמת בבריאה.13 מי שעושה זאת מתחבר לתקווה המטאפיזית ומתנתק מהקיום הריאלי ומסבלו:

המקווה תמיד בשמחה בלי צער. כי המצטער תמיד הוא ביגון ואנחה וחושב שאין לו תרופה. אבל מקוה אינו מצטער כי הוא מקוה תמיד, ואפילו אם יתמהמה מחכה, נמצא התקווה מחיה אותו. ומי שאינו מקוה מיד מת ונשאר רחוק מהשם.14

אתי אברג'ל, מאה פעימות (פרט), 2012 , טכניקה מעורבת, מוטות מתכת, כלי חרסינה תעשייתיים, ג'סו

אולם בכך רמח"ל שולל מהאדם חוויות יסוד של קיומו כגון צער, סבל, ייאוש ויגון. רמח"ל אף שלל את ההיסטוריה הריאלית, פועל ידם של בני אדם, ואימץ את רעיון ההיסטוריה הקדושה, שלפיו ההיסטוריה מכוונת כלפי העתיד ולא כלפי העבר. תפיסה זו מניחה כי קיים סוף מוחלט להיסטוריה, וסוף זה משרטט מסגרת היסטורית בעלת סדר, שיש בה כיווניות, התפתחות ומשמעות.15

תפיסות אלה, המפרשות את המציאות מבעד לעדשה תיאולוגית ומטאפיזית, נשענות על שלילת הקיום האנושי. הן הרות אסון: אין בהן אמון באדם והן נעדרות מחויבות לקיום אנושי ריאלי. דברי הרמח"ל עלולים להוביל את האדם לאובדן בוחן המציאות, וממילא – להכריע אותו, למלא את ליבו בייאוש ולהסיר ממנו אחריות להיסטוריה ולחברה הריאליות. כאן שוב ניכרת שבריריותה של התקווה. התקווה אינה שולחת את האדם אל מעבר לריאלי, אל אופק מטאפיזי ואוטופי. אולם היא גם אינה מחויבת להיות בת־מימוש עקרוני. בני אדם ממשיכים להאמין בתקווה גם אם אינה נראית אפשרית, ואין הדבר הופך את נשיאת התקווה להונאה או לזיוף.

לאמיתו של דבר, לצד התקווה הריאלית, המכוונת להשגת תכלית מסוימת, והתקווה המטאפיזית, המסורה לאל, מצויה גם תקווה אחרת, יסודית, שאינה מתייחסת למושא כלשהו. תקווה מסוג זה כונתה על ידי גודפריי "תקווה בסיסית", אולם אני מעדיף לכנותה "תקווה ראשונית", שכן היא משקפת יסוד ראשוני בקיום האנושי, את היות האדם יש מקווה.16 התקוות של בני אדם שונות, כותב סארטר, אבל התקווה הראשונית, המכונה אצלו "תקווה מוחלטת", נוכחת בכל תקווה ריאלית מסוימת.17

התקווה הראשונית מכוונת את דרכי התנהלותו של האדם בעולם ואת תודעתו העצמית. היא ביטוי לאופק העתידי הפתוח תמיד בפניו ולחירותו המוחלטת. תקווה ראשונית היא אמירת הן לחיים, והיא מאפשרת לאדם לחוג מעל החיים ובתוכם ולעצבם באמצעות תודעתו ושיפוטיו. התקווה אינה מרפה מהאדם, היא בוקעת מתהומות קיומו. כל עוד הוא חי הוא יש מקווה, מייחל וחולם. התקווה הראשונית מולידה תקווה ריאלית ומחזקת אותה: "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כז יד).

תקווה ראשונית אינה לידה מחדש או שבר בחיים, היא אבן יסוד של חיים אנושיים, המיוסדת על הסירוב האונטולוגי של האדם להיות רק מה שהוא כבר. ביטוי מופלא לתקווה זו מצוי בשירו של שאול טשרניחובסקי "אני מאמין", המציג את תקוותו הראשונית של האדם – אמונתו באדם, בהיות עם בני אדם אחרים:

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל־פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז […]

שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

תקווה בימי שואה

אושוויץ הוא המבחן הקשה והאיום של התקווה. ממלכת הרוע סגרה את דלתות התקווה הריאלית והראשונית, ויושבי צלמוות של המחנות הורחקו ממנה, כדרך שהורחקו מהקיום האנושי. היש עוד תקווה בעולם אפל זה של המחנות? פרימו לוי מעיד כי כל עוד גופו של האדם לא קרס לא נשללו תודעתו וחירותו של האדם, ותקוותו לא אבדה. בספרו "הזהו האדם" כתב:

האדם מאמין בכל הווייתו שלחיים יש מטרה; אמונה זו היא מהותו האנושית. בני אדם חופשיים הוגים בה, מתדיינים על טיבה, מכנים אותה בשמות הרבה. עבורנו המטרה פשוטה ביותר; לחיות עד האביב. על דבר אחר איננו חושבים. למשימה הזאת בלבד מכוונים כרגע כל משאבי הנפש של תקוותינו.18

האביב אינו תכלית התקווה; הוא רק כלי נשק להשגת יעד ראשוני יותר – דבקות בחיים. בעולם סגור וחתום, שבו התקווה נראית בלתי אפשרית, בני אדם נאבקים על רצונם בחיים ומסרבים להיהפך לחפץ שעובדות חייהם מכריעות אותם. תקווה זו מתחזקת באמצעות הזיקה הבין־אישית. לוי מספר על הנער שלוימל'ה שקיבל את פניו בבואו אל המחנה: "שלוימל'ה קם, מתקרב אליי ומחבק אותי בעדינות. השיחה תמה. צער אוחז בי, צער שליו, כמעט נלבב. לא ראיתי עוד את שלוימל'ה. אבל לא שכחתי את הפנים הרציניים והעדינים של הנער, אשר קיבל את פניי על סף בית המוות".19 מבט פניו החומל של הנער נסך בלוי את התחושה כי גם במחנה ההשמדה לא כלתה האנושיות.

ויקטור פרנקל טען כי תקוות החיים בלב המחנה לא יכולה להיות זהה עם תקווה לחיים שמחוץ למחנה. התקווה ה"רגילה", ליום שאחרי השחרור, לא סיפקה מענה לאסיר. שאלת היסוד שעמדה בפני האסירים הייתה איך להתייחס לחיים במחנה עצמם. אסירים שהמתינו לעתיד שבחוץ ולא מצאו תוחלת בחיים במחנה נקלעו לעולם של אשליה שגבה מחיר נפשי כבד: התרופפות היכולת להתמודד עם החיים במחנה, שהובילה ל"תהליך של התנוונות" ולמסקנה כי "אין לי עוד תקווה בחיים".20

אולם ה"תקווה בחיים", בתוך חיי המחנה, אינה זהה לשאלת ההישרדות גרידא. התקווה קשורה לשאלה איך יחיה האדם את חייו כאן ועכשיו בלב המאפליה. שאלת היסוד הייתה מה המטרה שאדם יציב לעצמו בחייו במחנה ההשמדה. תקווה זו מחייבת שינוי בדיספוזיציה: לא לחפש מה החיים יעניקו לאדם, אלא איך להתמודד עם החיים. שינוי זה כרוך בהבנה כי "חיים פירושם נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד".21

אתי אברג'ל, סל שברים, חוטי מתכת, שברי צלחות, כבל מתיחה, 20

פרנקל הסיט את שדה המערכה אל שאלת התכלית והפשר. במחנה ההשמדה על האדם להתמודד עם שאלת המשמעות שיעניק לחייו במציאות שבה גורלו נקבע: "איש לא יוכל לגאול אותו מסבלו או לסבול במקומו. שעת הכושר המזומנת לו, האחת והיחידה, היא בדרך שבה הוא נושא בעולו".22השאלה אינה תיאורטית בלבד, היא אמורה להנחות את פעילותו של האדם ביחס לעצמו וביחס לזולתו: "יש והמצב שבו נתון האדם תובע ממנו לקבוע את גורלו בפעולה. ויש שמוטב יהיה לאדם להשתמש בשעת כושר להתבוננות ולהגשים ערכים בדרך זו".23 קבלת המציאות אינה תבוסת האדם. היפוכו של דבר: זהו הרגע שבו על האדם להתייצב בתודעה בהירה לנוכח חייו, הרגע שבו שאֵלת השאלה על אודות משמעות החיים הופכת לשאלה על אודות משמעות בחיים. מציאת פשר בחיים משקפת את התייצבות האדם בלב הליל האפל של מחנה ההשמדה, לא מתוך כניעה אלא מתוך קבלת אחריות ועיצוב תודעה והתנהגות הנתבעים ממנו בשעה זו.24

התייצבות זו בלב האופל מהדהדת את התביעה שעולה ממחשבת האבסורד של אלבר קאמי. מתוך התודעה שהמוות אורב בכל רגע נתון בחיינו, האדם האבסורדי של קאמי מופנה אל הקיום הקונקרטי. האדם עומד בלב חייו ונתבע להשיב על השאלה אם ימשיך לשגות באשליות, באידיאות לא ריאליות, או שמא יאמץ קיום זה כקיום היחיד הרלוונטי לחייו.25 בשורות המתכתבות עם מחשבת האבסורד של קאמי, כותב פרנקל:

משנגלה לפנינו פשר החיים, חדלנו להמעיט בערכם של עינויי המחנה או להפיג בחומרתם בהעלימנו עין מהם או בטפחנו אשליות שווא ואופטימיות כוזבת. הסבל הפך לתפקיד שלא רצינו להתנכר לו. עמדנו על האפשרויות הגנוזות בו.26

פרנקל מניח כי האדם לא מאבד את חירותו גם במחנה ההשמדה. הוא דוחה את התפיסה הרדוקציוניסטית, שלפיה האדם הוא מוצר מוגמר של "תנאים וסביבות – בין ביולוגיים, בין פסיכולוגיים ובין סוציולוגיים".27 דחייה זו לא מבוססת על ידי הנחות תיאורטיות, אלא על בסיס ניסיון חייו במחנה, שלימד אותו כי תמיד יש בידי האדם את החופש לבחור כיצד יפעל. הוא קובע: "אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות לבור את דרכו".28 גם אם נשללו מהאדם התנאים הבסיסיים לחיים, אי אפשר לשלול מהאדם את יכולתו להכריע כיצד להתייחס למציאות זו.

ההכרעה הפנימית של האדם במחנה הריכוז אינה מתייחסת לפעילות לקראת תכלית חיצונית לו, היא מוסבת על האני ועל אופן היותו. הכרעה זו לא יכולה לסלק את הסבל, אבל היא מעצבת את האופן שבו אדם מתמודד עם סבלו. ויקטור פרנקל ופרימו לוי מלמדים אותנו כי גם במקום של היעדר אופק עתידי חיצוני, יכול לצמוח אופק חדש, פנימי – מאבק האדם על קיומו ועל תודעתו העצמית. במצב זה שאלת התקווה הופכת להיות שאלת יסוד ראשונית: "איזה אדם אני רוצה להיות וכיצד עליי לעצב את חיי כאן ועתה".

שאלת יסוד זו עולה במיוחד ברגעי צער גדול, כשהעולם סוגר בעד האדם וחוויית ההיעדרות קורעת את חדרי ליבו. במצב זה, במקום להיקלע לייאוש, עשוי האדם להפנות את מבטו אל חייו. אין הכוונה לדחייה או של הכאב והצער או להכחשתם. היפוכו של דבר: זהו הרגע שבו הצער והיגון הופכים להיות חלק משזירת חיי תקווה עתידית של האדם עצמו. הכאב מתורגם לחמלה, להבנה ולידידות. כי זהו האדם.