בשנה האחרונה השכול אופף אותנו מכל עבר. הורים שכולים, אחיות ואחים שכולים, רעיות שכולות, חברים וחברות שכולים. באיזשהו אופן כולנו אזרחים ואזרחיות שכולים של השנה האחרונה, שכן אין אדם שאין לו מכּר, קרוב או רחוק, שאבד או שאיבד. נדמה שהרגשות הראשונים שעולים כשחושבים על שכול הם צער, עצב, אובדן בלתי נתפס. ואכן, אלה תחושות המלוות רבות ורבים מאיתנו, ולעיתים הן מוליכות ישירות אל תחושות ייאוש. בתוך הנסיבות האלה אי אפשר לחשוב על כינונה של תקווה בלי שהיא תעבור מבעד לפריזמה של השכול ותבחן מה הוא עושה לתקווה, ולא פחות מכך, מה הוא יכול לעשות לה, ולכולנו.
בערב תשעה באב האחרון הפגשנו לשיחה שלוש אימהות שכולות ואחות שכולה אחת: חני ריקרדו, מוזיקאית וחוקרת שואה, אימה של אוריה ריקרדו ז״ל, שנרצחה במסיבה ברעים; שרית זוסמן, מקימת מיזם ״הדיבור״ ופעילה ב״הרבעון הרביעי״, אימו של בן זוסמן ז״ל, שנפל בדצמבר בשירות מילואים בצפון הרצועה; ללי דרעי, מנהלת פרויקט בעמותת ״חמניות״ ליתומי מלחמה, אימו של סעדיה דרעי ז״ל, שנפל ביוני בשירות מילואים במרכז הרצועה; וציפי חורי, רבה ישראלית ומנהלת בתים לנשים עם צרכים מיוחדים, אחותו של אילון ויס ז״ל, שנפל ביוני בשירות מילואים בצפון הרצועה, כשהוא כבר סב לנכדה. כולן נשות ציבור, אולי גם בעל כורחן, שנפילת יקיריהן דוחפת אותן לקוות, לפעול, לדבר, ליצור ולחשוב מחדש. כולן מחויבות לעם ישראל ולחברה הישראלית ולתקומתם. כולן כאובות עד בלי די, אך גם מחפשות ומוצאות דרכים לקום. יחד חשבנו על תקווה, ייאוש, אשליה, תמימות ועל החגים שעתידים לבוא עלינו בקרוב.
נדמה לי שלכולנו קשה לחשוב על תקווה באותה טבעיות שלפני שבעה באוקטובר ובאותם המונחים, קל וחומר אצלכן, עם האובדן הנורא שחוויתן. האם באמת תפיסת התקווה שלכן השתנתה בעקבות האובדן?
חני: בשבעה באוקטובר גרתי בניו יורק, בעיצומם של לימודים לתואר שני בשירה ובאתנומוזיקולוגיה, כשנושא המחקר שלי הוא מוזיקאים יהודים שנרצחו בשואה. הסמסטר התחיל באוגוסט, ובמהלך החודשיים הראשונים ניהלתי שיח עם המנחה שלי על נושא התקווה. אחרי קריאת מחקרים ומאמרים התנסחה אצלי תובנה, ואמרתי לו: ״התקווה מגיעה כשאין תקווה בכלל״. בשמונה באוקטובר, כשעליתי על מטוס לישראל כדי לחפש את אוריה שלי, שלחתי למנחה שלי הודעה שגם עכשיו אני עסוקה במושג ״תקווה״, ואני רק מדמיינת את הרגע שבו אפגוש את הבת שלי. אבל בתוך תוכי, ברגע שהמושג ״תקווה״ עלה, הבנתי שהנורא מכול קרה. כי התקווה הגיעה כשלא הייתה תקווה בכלל. ואכן, עשרים וארבע שעות מהרגע שהגעתי לישראל, מצאו את גופתה.
אני לא מאמינה בתקווה. תקווה היא פסיבית. אני מאמינה בעשייה. אני לא מקווה לשום דבר, אני עושה: אני היסטוריונית, חוקרת שואה וחוקרת אנטישמיות כבר יותר משלושים שנה, וכשראיתי את מה שקרה לנו, עם כל הקושי קמתי על הרגליים והתחלתי לפעול. כבר בתשעה באוקטובר התחלתי להתראיין בערוצים בין־לאומיים, ומאז נסעתי ברחבי בארצות הברית, דיברתי, התראיינתי ונאמתי, כשהמסר שלי הוא Never again. עוד דבר שאני עושה קשור לשורדי הנובה, אלפי צעירים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם. אני הולכת פעם בשבוע למרחב הנובה, יושבת עם הילדים האלה ואומרת להם שזה בסדר שהם חיים. זה גובה ממני הרבה, אבל אולי המפגש הזה נותן להם סוג של תקווה ולגיטימציה לחיות.
לפני שבעה באוקטובר התחלתי לכתוב את היצירה ״קדיש״, לחן שלי למילות הקדיש המסורתיות, יצירה שאמורה להנציח מלחינים מגטו טרזין. התבשלתי עם הרעיון, אבל לא עשיתי עם זה שום דבר, ובאוגוסט 2023 הפסקתי את העבודה. ואז בפברואר השנה אוריה נבעה ממני, וכתבתי יצירה שלמה שנקראת ״קדיש אוריה בגטו טרזין״. מרעיון שהיה לי בראש התגבשה יצירה שלמה, שבזכותה הקמתי מקהלה, יצרתי צוות של שמונים איש, ואנחנו מתכוננים למסע הופעות ברחבי העולם. הופעת הבכורה תתקיים בשבעה באוקטובר, בשעה 6:29, בבית האופרה בתל אביב. כל הילדים שנרצחו בנובה מוזכרים ביצירה הזאת בשמם, והמשפט שלי שמוביל את הפרויקט הוא ״לזכור ולהזכיר״ – לזכור זה פסיבי ולכן גם להזכיר, ולא רק את הילדה שלי, אלא את כולם. זו התורה שלי, ללכת ולצעוק את הצעקה בכל העולם, ואני לא אעצור.
שרית: אין לי משנה סדורה ואני לא יודעת לתת לזה שם, אבל יש לי ידיעה פנימית כלשהי שמרגע שבן יצא להגן על אזרחי ישראל ומדינת ישראל בשבעה באוקטובר, לצד החרדה שהייתי נתונה בה והדאגה שלי לבן שלי ולמדינת ישראל – הטענתי את עצמי בכוחות של תקווה. במקצועי אני מספרת סיפורים לילדים. אני אוהבת את עולמות הילדים כי אני מרגישה בהם חיבור עמוק לשורש של חיים ושל חיוּת. כמספרת סיפורים ברור לי שיש רוע בעולם, אבל יש לו זכות קיום מוגבלת מאוד, כי בסוף הטוב מנצח את הרע. אני לא יודעת להסביר את זה, ולמרות שחזינו במו עינינו ברוע טהור – אני בכוונה אומרת טהור על רוע, כי ראינו סוג של הסרת מסכה מזעזעת – אני עדיין מאמינה בתחושה פנימית ועמוקה שלרוע הזה אין זכות קיום, והטוב יגבר עליו. אני מרגישה את העתיד הטוב יותר ואני מדמיינת אותו. אני מרגישה שבעשייה שלי, גם בחיי היום־יום הפשוטים וגם במשימות הגדולות שאני לוקחת בהן חלק, אני עוזרת לבנות ולרקום את העתיד הזה.
בשבעה באוקטובר בן ראה והבין תוך שנייה וחצי מה לפנינו, ובלי שהיה חייב, מייד יצא להילחם בידיעה ברורה שאת הדבר הזה צריך להדוף ולהביס, ושיש להגן על מי שזקוק להגנה. מרגע שהוא איננו, אני מרגישה שבאיזשהו אופן אני ממשיכה את המשימה שלו ואני לא מוכנה לוותר עליה. בן אומנם נפל, אבל אנחנו עומדים על הרגליים, וכל עוד אני עומדת על הרגליים ולא נפלתי, אני לא אוותר, אני אתעקש על הטוב, אני אלחם על טיב חיינו, אני אלחם בעוולות שאני רואה שיש כאן. אני לא אוותר לאף אחד מהעם שלי, שזה הכי קל לי, ולא אוותר גם למי שאינו מהעם שלי. כל עוד אני עומדת על הרגליים, אני אתן קול לדמיון שלי, הנאיבי אולי, ולידיעה העמוקה שלי שלטוב יש זכות קיום, והרע לא ישהה פה לזמן רב. אם הוא יבוא, אנחנו נביס אותו. זאת מלחמת חיי ומלחמה על חיי ועל חיינו, בהמשך ישיר לרוח הישראלית שקמה אחרי הפרעות הנוראות שהיינו עדים להן. אני נלחמת על ההווה ועל העתיד באמונה גדולה, עד שיום אחד – אני מקווה שבשׂיבה טובה ואחרי שאני אראה את כל הימים הטובים והתיקונים שעוד יגיעו – אני כבר לא אקום. עד אז אני על הרגליים ולא אוותר.
ללי: בעיניי התקווה מתחילה בחיפוש אחר משמעות. ברגע שיש חיפוש משמעות וניסיון להוביל למשמעות, מופיעה גם תקווה שהמשמעות הזאת תמצא את מקומה בעולם. אחרי שסעדיה נהרג – אם אין משמעות גדולה למה שחווינו, אז אני נופלת לתהום. הדבר היחיד שגורם לי לקום בבוקר הוא המשמעות שיצקתי למוות שלו, שכל כולה פונה קדימה לעתיד, קדימה לתקווה – כעם, לא כיחידה. כיחידה אני עומדת על שפת תהומות עמוקות מאוד, אבל אני מעדיפה להישאר קשורה לסולמות שמאפשרים לי לטפס למעלה מחדש. הסולמות האלה הם התקווה, והם העם הזה. אני מאמינה באלוהים בגלל שאני מאמינה בעם הזה. בעיניי, אחרי שמחת תורה העם הזה התעלה מעל לכל הציפיות של הקדוש ברוך הוא, ולא משנה איך זה משתקף או אם זה משתקף בתקשורת וברשתות החברתיות. אנחנו הרבה יותר גדולים ממה שהקב״ה חלם כשהוא בחר בנו, וזה מה שנותן לי את התקווה: החיבוק של העם זה את זה, המבט שלנו זו לזו בעיניים, החיילים עם הוודאות שלהם והידיעה הכל כך ברורה למה הם נלחמים – כדי למגר את הרוע הזה, שאני מסכימה עם שרית שהוא לא העיקר, כי העיקר הוא הטוב.
אני לא נולדתי פה. עליתי לארץ, בחרתי במדינה הזאת, ואני בוחרת בה בכל יום מחדש, גם אחרי מה שקרה. אצלנו ביהדות זיכרון הוא משהו שכביכול פונה אחורה, אבל למעשה בעיקר פונה קדימה – אנחנו זוכרים כדי לעשות משהו. אז עכשיו, אחרי שסעדיה נהרג, יש לי עוד יותר מחויבות לחיות בקצב הנפשי ובדיבור של התקווה עם המבט קדימה. הידיעה שאני ממשיכה את סעדיה בעולם הזה מחזקת אותי. קיבלתי תוספת נשמה מהרגע שהוא נהרג: אני אומרת מילים שלא ידעתי שאני מכירה, אני פונה לאנשים שלא העזתי לחשוב שהם יקשיבו לי, וזה נותן לי תקווה.
ציפי: כמו שהכול השתנה, גם המחשבה על מה היא תקווה השתנתה. נדמה לי שאני פחות נאיבית. תמיד ידעתי שיש מוות וחוויתי אותו במקומות כאלו ואחרים, אבל מרגע שהוא דופק בדלת, מחלחלת ההבנה שהוא יכול לדפוק שוב, הנוכחות שלו קיימת כל הזמן. אז פתאום אני צריכה למצוא כוחות לקוות. לפני כן זאת הייתה מין פעולה כזאת שמתרחשת מאליה, פשוט קיוויתי, פשוט האמנתי בתקווה. היום זה לא משהו שקורה לי באופן טבעי, זה לא פשוט לי ואני צריכה לעמול בשביל התקווה.
שני מושגים נמצאים מבחינתי עמוק בתוך המילה ״תקווה״. האחד הוא ״מקווה מים״, כמו ביום השלישי לבריאה, ״ייקוו המים״. בריאת העולם כולה עסוקה בהפרדות. בהתחלה היה תוהו ובוהו, הכול היה יחד, ומהרגע שאלוהים התחיל לברוא את העולם, הוא הפריד בין האור לחושך, בין המים העליונים למים התחתונים. לכן ביום שאלוהים ברא את הרקיע, הוא ברא את הגעגוע. הקו שנמשך בין המים העליונים למים התחתונים הוא געגוע, ובמובן מסוים געגוע מחזיק בתוכו תקווה. בספר ״הר אדוני״ ארי דה לוקה אומר שגעגוע הוא ביקור. בגעגוע יש נוכחות מסוימת. בתקווה, לעומת זאת, יש קו שנמשך עד לאין־סוף, וזה המושג השני שאני מוצאת בתקווה. פעם חשבתי שקו חייב לעבור בין שתי נקודות, אבל היום אני מבינה שזה לא כך. אילון, אח שלי, נמצא עכשיו באיזשהו אין־סוף, ונכפה עלינו לחוות משהו אין־סופי – להיות בתקשורת עם מישהו שלא קיים בעולם. מה הדבר הזה בכלל? אז תקווה עבורי היא הסכמה להיות באין־סופיות הזאת. המשמעות מבחינתי היא להיות מאוד פתוחה, להיות פחות מוחלטת בדברים שהם ״האמת הגמורה״. אני מוכנה לשים סימן שאלה, להסכים להכניס דעות ומחשבות נוספות ולהאמין שלדעותיי ולמחשבותיי יש משמעות כחלק משלם גדול ומורכב.
כששמעתי את ללי מדברת, נזכרתי בפסוק מישעיהו, ״וקוויי השם יחליפו כוח״. כשהייתי בשבעה אצל משפחת קפלון, שאיבדה את שתי הכלות שלה בחולית, יונדב, אביהם של שני האלמנים, דיבר על ההזדמנות שלנו להתחלף זו בכוח של זה, לדעת שלכל אחד יש כוחות אחרים, ואולי אם לנו אין יכולת, נמצא אצל האחר את היכולת לקוות. אני מסכימה עם חני שתקווה יכולה להיות פסיבית, אבל הנה, קוויי ה' שמחליפים כוח זה כבר דבר אקטיבי, זאת הזמנה למפגש. אם נסכים להביא למפגש הזה את הכוחות שלנו וגם את החולשות שלנו – ואני נמצאת עכשיו בעיקר בחולשות – אולי הקיווי הזה יצליח לרומם אותנו.
שרטטתן את הדרך שבה אתן מקוות, או לא מקוות, ולי נדמה שהבעיות מתחילות כשאנחנו מתחילות לשאול – לְמה אנחנו מקוות? יכול להיות שהתקוות שלנו שונות מדי זו מזו, לא באופן הקיווי אלא בתוכן התקווה, ומכאן הקרע הפנימי בינינו. לכן אני רוצה לשאול אתכן לא רק איך אתן מקוות, אלא לְמה.
ללי: כשהייתי בגן, הייתה לי בראש תמונה של גן עדן עלי אדמות, כמו שהגננת סיפרה לי: הכול ירוק, כולם מחייכים, אוהבים אחד את השני. ככה דמיינתי את זה. לצערי, התבגרתי והיום אני חושבת שהטוב הוא היכולת להבין שלכל אחד יש הגדרה משל עצמו לטוב, ולכן הטוב יהיה כשכל אחד יאמין קודם כול בטוב של השני. אני חושבת שכאימהות יש לנו כוח־על, בכל ילד שלנו אנחנו מחפשות חן ספציפי, כוח מיוחד, איזשהו כישרון, ואנחנו עושות ממנו עולם שלם, מעצימות את זה. מה שנדרש מאיתנו כיום זה להפעיל את השריר הזה כלפי הכול. ״הכול״ במובן שהרב קוק מדבר עליו: כל היקום, כל העולם. אני מרגישה שברגע שנפתח את הכלי הזה של העין הטובה כלפי המציאות, כלפי בני האדם, רק אז יהיה טוב. אני קצה באנשים שקוראים לי נאיבית ככינוי גנאי ברגע שאני מחפשת את החן אצל מישהו שאני לא מסכימה איתו. נאיביות זה מדהים. אם לא הייתי נאיבית, הייתי עולה לארץ? הייתי יולדת שישה ילדים? הייתי שולחת אותם להיות קרביים? לא. זה מה שהופך אותנו לעם כל כך מיוחד. כמו סולם יעקב: הרגליים בקרקע, והראש בשמיים. כל הזמן דורשים מאיתנו לדבוק במציאות, ואני מרגישה שדי, אני לא רוצה, אני מבקשת להסתכל לשמיים, גבוה.
שרית: חכם תלמודי שאני אוהבת במיוחד, רבי אלעזר בן ערך, הצטיין בשני דברים שהוא הבליט: עין טובה ולב טוב. בסופו של דבר, אלו התכונות שגרמו לו להיות בן אדם. כאשר לרב שלו, רבן יוחנן בן זכאי, נפטר ילד, הגיעו אליו כל החכמים הגדולים כדי לנחם אותו, וכל אחד מהם התחיל להתפלפל איתו בדברי תורה. כשהגיע רבי אלעזר בן ערך, הוא לא אמר דברי תורה, אלא הצליח להגיד לו מילים פשוטות ומנחמות על מות בנו. רבן יוחנן בן זכאי אמר לו: ״ניחמת אותי כדרך שבני אדם מנחמים״. אני חושבת שבסופו של דבר, זאת הדרישה הבסיסית שלי: להיות בן אדם, להגיד את המילים המאוד פשוטות, באופן הפשוט ביותר, הרך ביותר, ולשמור על הלב הטוב. גם לי, כמו ללי, לא אכפת להיות התמימה והנאיבית, לא אכפת לי לדמיין, לא אכפת לי להגיד שלרוע אין קיום בעולם.
דברים שציפי וחני אמרו לקחו את המחשבות שלי לשואה. אנחנו גדלנו לתוך סיפורי שואה, והפחדים שלנו היו פחדי שואה, אבל גם אמרנו לעצמנו כל הזמן: ״אנחנו במקום טוב יותר״, ״לעולם לא עוד״, והרגשנו מוגנים מהדבר הזה. בתוך זה התקווה הייתה כמו כוכבית קטנה. שרנו אותה בסוף הטקסים שלנו והחזקנו בה, אבל כמשהו מינורי, כי כבר יש לנו מדינה, ביטחון, עצמאות. שבעה באוקטובר היה שיעור גדול בעניין הזה, ומבחינתי, למדנו שהתקווה היא לא כוכבית קטנה, אלא צריכה להיות כוכב לכת, כוכב צפון, שעליו צריך לבחור להסתכל, ובו לעבוד באופן יום־יומי: ליצור, להזכיר, לעשות. התקווה היא לחזור לבחור בלב הטוב ובעין הטובה ולייצר מעגלים גדולים ורבים שיקעקעו את הדבר הזה עם להט.
חני: אני אמשיך את שרית, ואספר על מוטו אחד שמלווה אותי מאז ומעולם: ״להגדיל את הטוב בעולמנו״. כך אני חותמת כל אימייל, כל מכתב, כל שיחה. אני לא יכולה להשפיע על כל העולם, אבל אני יכולה להשפיע על מעגלים קטנים. אחרי שבעה באוקטובר שיניתי את המשפט ל״מחר יהיה יותר טוב מהיום״. השכול הציב אותנו באופן קשוח מאוד על סף תהום. הבת שלי הלכה לרקוד, והטבח והאכזריות שבגינם היא וחבריה כבר לא איתנו, לא מאפשרים לנשום. ובכל זאת – הבחירה בחיים היא ברורה. היא הייתה ברורה לי גם כשלא ידעתי שום דבר אחר. הצהרתי על זה ואני מצהירה על זה בכל בוקר, כי הבחירה בחיים היא לא חד־פעמית, אלא נעשית בכל בוקר, למרות שאני הולכת לישון עם המשאלה לא לקום בבוקר. יש הרבה חושך, והדרך היחידה שאני מכירה לסלק את החושך היא להדליק אור. תמיד בכל חומה יש חריץ קטן, שבו צריך להכניס את הרגל ולהתחיל להכניס אור. זה לא תמיד פשוט כמו להיכנס לחדר ולהרים את המתג, לפעמים צריך להפיץ את האור טיפין־טיפין, עוד אור ועוד אור ועוד אור.
כולכן דיברתן על טוב פשוט, טוב של ״לב טוב״ ו״עין טובה״, שיהיו שיקראו לו נאיבי, כמו שאמרתן. אבל מה לגבי הכוחות הגדולים יותר שפועלים סביבנו ומייצרים לפחות חלק מהמציאות, אם לא את רובה? בתחום הזה, לפחות בסביבתי, יש הרבה ייאוש. הרבה אנשים שמאמינים בטוב, איבדו את האמונה ביכולת שלו להתקיים כאן, במדינת ישראל, והם חשים שאנחנו לקראת חורבן בית שלישי בלתי נמנע. ככל שהמלחמה נמשכת, החטופות והחטופים לא חוזרים, הצפון מופגז – הייאוש הזה הולך ומתגבר. גם אתן חשות בו?
ציפי: כמו יהודייה טובה, אענה שאני מרגישה גם וגם וגם וגם: יש בתוכי גם ייאוש וגם תקווה וגם אשליות וגם נאיביות גדולה, ואני לא רוצה לוותר על אף אחד מהחלקים האלה, אני רוצה ללמוד לחיות בהשלמה עם כל אחד מהם. יש לי ימים שאני מיואשת מעצמי, מהעם, מהמציאות, ויש ימים שלא; יש ימים שפחות, ויש ימים שיותר. אני לא רוצה להעלים את זה, אני רוצה ללמוד לחיות עם זה וללמוד להיות אקטיבית בתוך זה, בלי להתייאש במובן הפסיבי. לאסוף גם את זה איתי בדרך הלאה. אחת הדמויות המיתיות שמופיעה בדתות ובתרבויות רבות היא עוף החול. המדרש שמתאר את עוף החול ביהדות מתאר אותו כך: ״עוף אחד ושמו חול, אלף שנה הוא חי, ובסוף אלף שנה אש יוצאת מקינו ושורפתו, ומשתייר בו כ[גודל] ביצה, וחוזר ומגדל איברים וחי״. כולנו נמצאים במקום כלשהו על הגלגל הזה, שבו אנחנו עוף בעל כנפיים שיודע לעוף, אבל בשלב כלשהו אש יוצאת מתוכו ושורפת אותו, והוא מגיע למצב של שרפה וכיליון, אבל אז משהו מתוכו חוזר ומגדל איברים וחי. כל אחת אולי נמצאת ברגע שונה, אם זה עדיין באש ובכיליון, אם כבר בגדילה המחודשת של האיברים, אם בחיוּת, אם בתעופה. אנחנו בכל מיני מקומות שונים, והייתי רוצה שנחיה את כל מעגל החיים הזה כי הוא נמצא, הוא נוכח: יש מוות ויש קימה ויש לידה.
ההורים שלי ילדו שבעה ילדים, וכמו במשחק הכיסאות שהיינו משחקים בגן, פתאום הוציאו לנו כיסא. כולם צריכים להתארגן מחדש ולמצוא את המקום שלהם: ליד מי אני רוצה לשבת? באיזה כיסא נוח לי? יש את השיטה ממשחק הילדים בגן: כולם ירוצו, ומי שיגיע ראשון יתפוס את הכיסא שנראה לו הכי מתאים. אבל אני אמרתי לאחים שלי שאני לא רוצה שנשחק כמו ילדים בגן, אני רוצה שנעמוד כולנו מסביב לכיסאות שנשארו ונשאל אחת את השנייה ואחד את השני: איפה את רוצה לשבת? איפה מתאים לך? אולי את רוצה לשבת ליד אבא ואמא? אולי את רוצה לשבת ליד מישהו שדומה לך? אולי אתה רוצה לשבת ליד מישהו שונה ממך? כמו בסיפור המשפחתי, כך גם בסיפור הלאומי: המון כיסאות נשמטו תחתינו, וכולנו צריכים להתארגן מחדש. יש לי תמונה בראש, שלא אכפת לי לחיות איתה גם אם היא אשליה, שכחברה גדולה נעמוד ונתבונן במה שקרה לנו ובכל הכיסאות שיצאו מהחיים שלנו. כיסאות שאי אפשר לשבת עליהם, אבל הם נוכחים במעגל, נמצאים סביבנו וכמו מחכים לראות איך נגיב לסיטואציה הזאת. הייתי רוצה שנלמד לשאול בהקשבה, בלי לדעת מה התשובה, בלי לדעת מה נכון לי ומה נכון לשרית ולחני ולללי – איפה לכל אחת נוח עכשיו להתמקם. למישהי נוח להתמקם ברשתות החברתיות, ולאחרת נוח להניח את עצמה בתוך החדר והמחברת ולכתוב. להיות קשובים ולמדוד דופק אחד לשנייה.
חני: אם יש משהו שאני מגרשת כמו את החושך, זה את הייאוש. את זה אני מפיצה הלאה ואומרת לכולם: ״אם אני יכולה, כולכם יכולים״. אני נחשפתי בבת אחת לשלוש מאות ושבעים משפחות שאיבדו יותר מארבע מאות ילדים בנובה. כשאנחנו נפגשים, אני רואה את ההבדלים באופן ההתמודדות עם השכול: יש כאלה שלא מסוגלים לקום מהמיטה, יש כאלה שכל הזמן נמצאים ברֵעים, הולכים לבזנ״ט עם התמונה של הילד שלהם או לעץ שניטע על שמו. אני לא שופטת, זה המקום שבו הם נמצאים. לי עצמי יש שלוש מילים שאני אומרת היכן שאני רק יכולה: לחמול, למחול, לחלום. לחמול על עצמנו, במקום שאנחנו נמצאים בו, וגם על סביבתנו; למחול על דברים שחשבת שיכולת ועל דברים שלא הספקת עם אהובייך; ואם יש משהו שאין לו גבולות, זה החלום, אז לחלום בגדול: לחלום על שלום, לחלום על מדינה חזקה שוב, על חברה טובה ומיטיבה, לחלום על הצלחה, לחלום שהאנטישמיות תיעלם מהעולם הזה.
אני מרגישה שאני לא מצליחה לגרום לכן לדבר על ההיבט הלאומי, על הייאוש ועל התקווה שמתפרטים מעבר ל״נעשה טוב״. אני תוהה מדוע.
ללי: בפן הלאומי אני לא מרגישה ייאוש בכלל. אני גם בטוחה שאנחנו לא חיים באשליה. העם שלנו הוכיח לעולם והוכיח לעצמו והוכיח לבורא שאנחנו לא יודעים להתייאש. קיבוץ הגלויות, החזרה שלנו לארצנו, הקמת המדינה אחרי אלפיים שנות גלות, הדבר הבסיסי הזה שאנחנו פה יושבות ומדברות את השפה הזאת שעד לפני כמה שנים הייתה שפה מתה – הם ההוכחה לכך שהעם היהודי לא יודע מה זה ייאוש ולא מתייאש אף פעם. לכן המילה הזאת בכלל לא נכנסת לי לתודעה. העם שלנו הוכיח שכל התקוות שהוא זרע אי־שם, במהלך ההיסטוריה, בסופו של דבר מתגשמות. לכן התקוות שלנו הן הכול חוץ מאשליות כי הן מצליחות להתגשם. כרגע הנבואות מתגשמת לעינינו – גם הנבואה של קיבוץ הגלויות, ולצערנו גם הנבואה של הפורענות. מספיק לקרוא את מגילת איכה כדי להרגיש ששמחת תורה הייתה בעצם תשעה באב, וכבר כמעט שנה שאנחנו נמצאים בימי בין המצרים. אבל בסופו של דבר, יש גם את היום שאחרי בין המצרים: ״נחמו נחמו עמי״. כל ההיסטוריה שלנו נעה בין פורענות לנחמה ואנחנו מוכיחים כל הזמן שיש לנו היכולת להיות עם הרגליים הכי בתוך הקרקע ועם הראש הכי גבוה בשמיים.
שרית: אני מרגישה, שוב, בלי להסביר, שאין לי לגיטימציה להתייאש. בהספד שלי בהלוויה של בן, אחרי שנתתי לו את הכבוד הראוי לאדם המדהים שהוא היה, השמעתי בקול את מה שהיה לי חסר מאוד לשמוע, את מה שמאוד ציפיתי שהמנהיגים שלנו יגידו, שאנשי הרוח שלנו יגידו: שלסיפור שלנו יהיה סוף טוב, שאנחנו נחיה ונבנה ונשגשג. יש בי הרבה כעס על המנהיגים שלנו, כעס שנובע דווקא מכך שלא התייאשתי. כעס ממקום שאומר: ״יכול להיות פה טוב יותר, מגיע לנו טוב יותר, האויבים שלנו צריכים להבין שאנחנו נשארים פה״. יש הרבה מה לעשות, במיליון תחומים, ויש מה לכעוס, אבל לכעוס לא אומר להתייאש, אלא להפך – לתבוע מההנהגה להיות טובה יותר וראויה יותר, וגם מהחברה האזרחית. זאת תביעה שיש בה מעשה, ואני שוב חוזרת למילה שחני אמרה: לא להיות פסיביים, אלא להיות אקטיביים ולעבוד.
חני: בסלון שלי תלוי ציטוט של גולדה מאיר: ״פסימיות היא מותרות שיהודי לא יכול להרשות לעצמו״. במגילת אסתר מרדכי אומר לאסתר: ״ומי יודע אם לא לעת הזאת הגעת למלכות?״ אני לא מרגישה איזושהי מלכות, אבל כן נשארת עם השאלה, ״מי יודע אם לא לעת הזאת״ הגעתי לכאן. זה המקום שהגעתי אליו, ומכאן אני עושה מה שאני עושה.
ללי: חני, החלטת להשמיט את המילה ״מלכות״, אבל מייד אחר כך כתוב: ״ותלבש אסתר מלכות״. כדי לזכות בתואר הזה, היא עושה משהו אקטיבי. וזה בדיוק מה שאת עושה, ולכן, כן, הגעת למלכות. אני חושבת שמה שכולנו מנסות לעשות הוא לקחת על עצמנו את הבגד הזה שהוא לא בגד של גאווה, כי הוא לא מגיע לאף נשמה ולא נוגע באף אחד אלא אם כן הוא מגיע מתוך ענווה, מתוך חיבור לעצמיות שלנו. כל אחת ואחת מאיתנו בוחרת מתוך הכאב הענק הזה ללבוש מלכות.
הגיליון יראה אור ערב ראש השנה, ואני חושבת על החגים המתקרבים ונמלאת אימה. איך נחגוג, אם בכלל? איך נשאל, ״מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה״? מה נעשה בשמחת תורה? אני רוצה לשאול אתכן אם יש לכן עצות או מחשבות.
חני: אני לא חושבת על ראש השנה. יום ההולדת של אוריה הוא בעוד שבוע וחצי, וזה הרבה יותר דרמטי עבורי מאשר ראש השנה.
ציפי: אין לי שום תשובה על האופן שבו ייראו החגים האלה, ואני חושבת שהם יהיו מאתגרים וכואבים הן במישור הפרטי והן בציבורי. אבל אם אני חוזרת למילה ״תקווה״ ולמחשבה על מה היא ״תפילה״, אני חושבת ששתי המילים האלה מחזיקות משהו שפונה כלפי מעלה. אני מקשיבה לשרית, לללי ולחני, ואני חושבת שיש כאן אמירה כלשהי של יציאה החוצה מעצמי. יש את הכאב הפרטי שלי, ויש את מה שיוצא ממני החוצה, שהוא גם הכי מחובר לאני. זה באמת איזשהו קו שנמשך מבפנים החוצה. הכוח של התפילה הוא משהו שיוצא מהמקום הכי אינטימי, הכי פנימי, הכי אישי, ומצליח לצאת החוצה – לשמיים, לאלוהים, לחברה. בתפילה נמצאת גם איזושהי בקשה מאלוהים שיקשיב: ״שומע תפילה״. אז אני רוצה לחשוב שאם יש לנו דרישה כזאת מאלוהים – כל אחד ואחת והאלוהים שלו ושלה, אם בכלל – אז אולי נדרוש ונבקש את זה גם מעצמנו. להיות בהקשבה. הקשבה למי שנמצא ונמצאת לידנו והקשבה למי שלא נמצאים.
שרית: אין לי מושג איזה שבר כלי אני אהיה בחגים. כאישה דתייה, אני מאמינה שהעולם אומנם נברא על ידי הקב״ה, והוא תמידי ומתמשך לאורך שנות חיינו, אבל מי שמקדש את הזמנים זה אנחנו, עם ישראל. אנחנו קובעים מתי יחולו החגים, מתי יציינו את ראש חודש. העובדה הזאת מחזירה אותי לכך שאין לגיטימציה להתייאש, לכך שכאשר לא שמעתי את הקול שאותו ביקשתי לשמוע – השמעתי אותו בעצמי. גם בהקשר הזה, איך החגים ייראו: זה בידיים שלנו.
ללי: אצלנו הספרדים אומרים בתפילת ראש השנה פיוט בשם ״עוקד והנעקד והמזבח״, המספר על אברהם שנדרש על ידי הקב״ה לעקוד את בנו. פתאום הבנתי שאברהם נדרש לעקוד את בנו, ולעומתו אני למעשה לא רק עקדתי אותו, אלא ממש שלחתי אותו למלחמה שממנה הוא לא חזר. אחת השורות בפיוט הזה היא, ״עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ״. פתאום הבנתי שזה מה שעשיתי כששלחתי את הילדים שלי לצבא: הייתי ״עין במר בוכה״ מדאגה ומלחץ, אבל ב״לב שמח״. וזה לא היה ממקום של גבורה, אלא ממקום של שליחות, ממקום של משמעות, של רצון להגן על העם שלנו. שורה אחרת בפיוט אומרת: ״צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ״. אז כן, אנחנו בוכות ואנחנו מתייפחות, אבל אנחנו גם יודעות לאן אנחנו הולכות. התקווה הזאת שאנחנו מדברות עליה מתחילת השיחה, היא זאת שגורמת לנו למחות את הדמעות, לשים מטפחת למי שרוצה, לסדר את השיער למי שלא, ללבוש את בגד המלכות ולצאת לדרך, גם בחגים הקרובים.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
