אסתר פלד
אסתר פלד
כבר בימיה הראשונים של מלחמת שבעה באוקטובר אמרו אותם המתכנים "מנהיגים" שהמלחמה הזאת תארך זמן רב. אחדים אמרו "חודשים". אחדים אמרו "שנה", ועוד אחרים אמרו "שנים". אני נאחזת בדבריהם כדי לחשוב מחשבה אופטימית, כדי לקוות: (אולי) הם כן יודעים מה הם אומרים, (אולי) יש להם תוכנית.לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף
תוך שאני חושבת מחשבה זו (ככל שניתן לכנותה "מחשבה"), אני מודעת היטב לכך שאני מחפשת, ולעיתים מוצאת, סימנים מבשרי תקווה. לעיתים אני מודאגת יותר מכפי שהייתי אי־פעם. לא משום שאיבדתי תקווה; כלל וכלל לא איבדתי אותה, היא נוכחת בליבי כל הזמן. מה שאיבדתי הוא ודאות. אני מנסה לפרש סימנים, לנבא כיוונים, אבל הם משתנים. דרושה נשימה עמוקה.
מה שהתברר לי במרוצת החודשים הללו הוא שאין צורך בסימנים כדי להחזיק בתקווה. אין היא תלויה בסימנים. לכן מעסיקה אותי השאלה אֵילו תנאים דרושים לתקווה.
בשנה החולפת למדתי, כפי שלמדו כל בית ישראל, לחיות חיים נפשיים בתנאים של אי־ודאות. האסון מרובה הפנים שאירע לאחינו בדרום הארץ, ומה שקורה בצפונה, טלטלו את התודעה הישראלית והוסיפו לה ממד. לא אומר ממד "חדש", שכן רצף של סכנות קיומיות ממומשות מאוד מאפיין את ההיסטוריה היהודית. אבל התודעה הישראלית ראתה את הרצף הזה כאילו נקטע באחת עם הקמת המדינה ("לעולם לא עוד"), והנה הפכה הוודאות הזאת, שהייתה הנחת בסיס של חיינו כאן בישראל, לספק. את הוודאות איבדנו.
התקווה נוטלת את מקומה של הוודאות. היא נחוצה בשעה שאין ודאות. כאשר יש ודאות אין צורך בתקווה, כך לכאורה. אני אומרת "לכאורה" משום שוודאות לעולם אינה מוחלטת. השנה האחרונה הבהירה היטב עד כמה זמנית וחלקית היא הוודאות, עד כמה היא מהולה באשליה, עד כמה אין היא אלא הנחת־בסיס תודעתית, שלא תמיד יש לה בסיס במציאות. הנחת בסיס של ודאות אינה אלא הנחה, אבל היא חיונית לנפש. ודאות היא אשליה החיונית לנפש, ויש להכיר בה כמנגנון הגנה ולהתייחס אליה בהתאם: למהול בה ספק מסוים. בשפה החדשה, שפת־המלחמה שהתהוותה כאן, נקראת הוודאות הזאת בשם "קונספציה", ובדרך כלל נוספת לה מילה: "קונספציה שגויה", "קונספציה שקרסה".
למצב שבו קורסת הנחת בסיס של ודאות העניקו הפסיכולוגים והפסיכיאטרים שם שעכשיו נישא בפי כול: "טראומה". כך, למשל, קורה לילד שהוריו מבשרים לו שהם נפרדים, כך קורה לאדם שמתבשר על כך שמציאות חייו, שאליה התייחס כאל ודאות, עומדת להשתנות לבלי הכר. ודאי שכך קורה למי שחייו השתנו ביום אחד – שביתו נשרף, שאהוביו נחטפו – ועודם חטופים – או נרצחו. מעתה ואילך יהיו חייו חצויים, נחלקים ל"לפני" ו"אחרי". המצב הנוכחי הוא מצב של ודאויות שקרסו, ובעקבותיהן לא הופיעו ודאויות אחרות. הטראומה עודה מתרחשת, כי בעת כתיבת שורות אלו, מאה וחמישה עשר חטופים מוחזקים בשבי, והם מסמנים הווה מתמשך, עינוי שסופו מי ישורנו, ו"סופו מי ישורנו" הוא מסמן של אי־ודאות.
אי־ודאות קיצונית, כזו שאנו הישראלים חווים עתה, מעוררת אי־נחת כוססת. יש המכנים זאת בשם "חרדה". אני פוגשת מטופלים ומטופלות, אני קוראת ומאזינה לתקשורת, אני משוחחת עם אנשים. דומה שאני מקשיבה לווריאציות על נושא אחד: אי הוודאות והחרדה שהיא מעוררת. מעטים המפגשים שבהם אין התייחסות לשאלה "מה יהיה". השאלה "מה יהיה" כאן, בישראל, אם יהיו כאן תנאים לחיים, לא כל שכן לחיים טובים – היא בלתי נמנעת. היא עולה בצורות שונות, שאחת מהן היא פניקה. כשאדם שואל "מה יהיה" מתוך פניקה אין זו שאלה מתוך מחשבה אלא כזו הקשורה בדחף, הדחף לברוח או לתקוף (Fight or Flight). פניקה היא מצב של אי־מחשבה. בריחה ותקיפה הן פעולות, ודרכן של פעולות למלא את החלל בנפש שנועד למחשבה. ה"ירידה" אל הפעולה כתחליף של מחשבה מקורהּ בדחף, היא תוצאה של תחושת איום. יש הסבורים שכדי לצאת מן המצב המנטלי הזה דרושה תקווה.
אבל ממה היא עשויה, התקווה? במונחים מערביים – האם היא "אמוציה"? על רגשות לא כדאי לסמוך; אלה יש להם נטייה להשתנוּת מתמדת, לתלוּת בתנאים, לתלות ב"נעים" וב"לא־נעים". תקווה היא צורה של רצון, צורה של תשוקה. "לקוות" פירושו לנסח רצון במונחי עתיד. הרצון מכוון אל העתיד, הוא עוסק במה שאין בהווה ורוצים שיהיה, ובמה שיש בהווה ורוצים שלא־יהיה.
אחרי שלושים וחמש שנות עבודה טיפולית אני מנסה לנסח מחשבה באשר למושג "תקווה": אנשים פונים לטיפול פסיכולוגי, ובפגישה הראשונה הם נושאים באמתחתם את התנועה המנטלית בין ייאוש לבין תקווה. הייאוש הוא תוצאה של חוויית חוסר־אונים: הם ניסו שוב ושוב לשנות את חייהם, ולא עלה בידם. התקווה היא שבאמצעות הטיפול יעלה בידם לעשות את מה שלא הצליחו לעשות עד כה. אם כך, בעצם אין כאן ייאוש. הייאוש, אם ישנו, הוא מקומי, זמני, אבל לצידו יש תנועה של תקווה. את התנועה הזאת מייצגת הפנייה לטיפול, התקווה שעכשיו יקרה מה שלא קרה עד כה.
לא פעם במהלך שנות עבודתי תהיתי ממה עשוי קסמו של הטיפול, כלומר, העובדה שהפתרון המוזר הזה, של ריפוי־בדיבור, עובד. והוא עובד. במהלך רצף של מפגשים בין פסיכולוגית למטופל או למטופלת מתברר שבמוקדם או במאוחר אנשים מסירים מעליהם את מעטה הפחד שבלם את ניסיונות השינוי שלהם. הם אומנם ניסו, אבל ניסו בתוך מעגל הפחד, בהינתן התנאים שהפחד מכתיב.
יש מקום לפחד בחיי האדם. החיים לא פעם מפחידים. העיקר, אומנם, לא לפחד כלל, אבל קשה ליישם את העיקר הזה. חרף זאת מוטב להקשיב לפחד, לגדר אותו במילים, לנסח אותו. אני אומרת "לְגַדֵּר אותו במילים" כי המילים יקימו גדר מסביבו, יניחו לו גבול וכך יהפכו אותו למוגבל. כשאדם יודע מפני מה הוא פוחד, יחסו אל הפחד משתנה. הפחד הופך ממעטפת שמכילה את כל הווייתו לגורם במשוואה של חייו. מילים הן מחשבה, הן מאפשרות לחשוב על הפחד ולא רק להרגיש אותו. המחשבה כשלעצמה מחלצת אדם מאותה מעטפת של פחד שמובילה לייאוש.
כך מתרחש הקסם. אדם צופה במעטפת הפחד של חייו ומקבל החלטה – עד כמה יש להתחשב בפחד ועד כמה יש לפעול לצידו, לעיתים בניגוד לו.
קצה הפחד הוא תמיד אחד: לא להיות. ל"לא להיות" יש שתי צורות: הצורה הממשית והצורה הסימבולית. ברמה הממשית, הפחד לא להיות פירושו להיות חשוף לסכנת מוות. ברמה הסימבולית, הפחד לא להיות פירושו להיות חשוף לשינוי זהותי, להיות "מישהו אחר" ממי שאני מכירה, ממה שאני יודעת על עצמי. המשבר הנוכחי, המתמשך, חשף ועודו חושף את הישראלים לשתי הצורות של הפחד לא להיות.
הפחד הקיומי הוא תוצאה של השבת השחורה. אנשים רבים איבדו את יקיריהם, אחרים את ביתם, ורבים איבדו את יקיריהם ואת ביתם. מאז הוחזרו חלק מן החטופים, ורבים מהם עדיין שבויים. בשנה שחלפה נראה שביטחון המדינה לא השתנה לטובה באופן מהותי: האיום הקיומי שריר וקיים. לחשש הקיומי המתמשך יש בסיס מסוים. אני אומרת "בסיס מסוים" בכוונה מלאה. ה"מסוים" הוא עבורי מסמן של תקווה, מעצור מפני פניקה, הסתייגות מן העיסוק בקץ הממשמש ובא, שלצד ה"חרדה" שהוא רווי בה, שהדיבור־של־עכשיו רווי בה, יש בו מידה של התענגות.
אני אומרת "חשש" ולא "חרדה". אני מסייגת את "החרדה הקיומית", בת־טיפוחם של רבים, ובהם אנשים המשפיעים על דעת הקהל. אכן, "לא לעולם חוסן", את זה למדנו יפה, אבל גם לא אבד החוסן, והראייה, שהמתקפה שחווינו הייתה מוגבלת. יהיו שיגידו, "מה שעדיין לא קרה, אין משמעו שלא יקרה. אדרבה, אויבינו ממתינים לשעת כושר", משפטים שתקפים לא פחות מאלה שאמרתי קודם לכן בחיפושיי העיקשים אחר תקווה "רציונלית". ככה זה קורה עכשיו: על כל משפט שמנסה לבסס תקווה על המציאות, צץ מענה רציונלי לא פחות שמערער אותה.
נמצא שהניסיון לנבא, להגיד משהו באשר למצב־לאשורו, אינו יעיל. הניסיון לתאר את המציאות של העתיד הקרוב, ומתוך התיאור למשוך תקווה, אינו מרגיע בנקל, לפחות לא את מי שאינו בקיא ביחסים בין־לאומיים, באסטרטגיות מדינית או צבאית. הוא מרגיע לפרקים, מעורר תקווה לעיתים, לעולם אינו נשאר במקומו. אין בו הבטחה.
על מה אפוא אפשר לבסס תקווה, אם המציאות אינה מציגה תנאים מספיקים לתקווה? זאת שאלה שאני שומעת לעיתים קרובות, בקליניקה ומחוצה לה. השואלת והשואל, על פי רוב הורים לילדים צעירים, מעלים על דעתם את הימים שבהם החלה מלחמת העולם השנייה ואת התגובות של יהודי אירופה – אלה שיצאו והיגרו בזמן הנכון ואלה שלא. אלה שלא – הייתה להם תקווה שהוכחה בדיעבד כאשליה. איזו מסקנה יש להסיק מן העובדות האלה הידועות לכולנו, ועבור חלק ניכר מאיתנו הן חקוקות בבשר, ידועות בממשי?
מסקנות אחדות אפשריות. האחת, שיש לברוח מכאן מייד. השנייה, שהאנלוגיה בין "אז" ל"עכשיו" אינה הכרחית, שיש סיבות להניח שאינה תקפה, כי יש לנו אמצעים להגן על עצמנו. הוויכוח הפנימי שלנו, המאיים לפלג את ישראל, עוסק בשאלה אילו אמצעים לנקוט ולא בשאלה אם יש לנו אמצעים. המסקנה השלישית היא שמדובר במצב של אי־ודאות, וזהו בדיוק המצב שבו מוטל על אדם לקבל החלטה. לא לטפח תקווה – לקבל החלטה.
הסכנה שבתקווה נמצאת בממשק שלה עם האשליה. בצידה האחד גובלת ארץ התקווה עם ארץ האשליות. הגבול בין תקווה לאשליה הוא חדיר ממש כאותה חומה שהייתה אמורה להפריד בין ישראל לעזה, חומה ממשית שסיפקה אשליה של ביטחון ונחדרה לאור היום. על החומה לא הופקדו שומרים, לא ביום ולא בלילה, והיא לבדה לא תסכון. לכן אני מפקידה שומרים על הגבול שבין תקווה לאשליה, ולשומרים האלה יש שם. שמם הוא "ספקות". תפקידם הוא לבחון את קו הגבול ולוודא שהאשליה אינה משתלטת על התקווה. התקווה שאני מציעה היא אפוא תקווה־נטו, אין היא מסתייעת באשליה, אין היא נתמכת בוודאות־לכאורה, היא תקווה־מבחירה.
בצידה האחר של ארץ התקווה מצויה ארץ האמונה.
"אמונה" היא מושג שממדיו אין־סופיים. השפה העברית המודרנית משתדלת לאסוף את משמעויותיו ולבסס מאגר משמעויות שיש לו התחלה וסוף, כדי שיהיה אפשר להשתמש בו. אדם "מאמין ב", "מאמין ל" ו"מאמין ש" – והמושאים של האמונה שלו, שבאים אחרי מילות היחס, הם שונים ומשונים. יתרה מזו, אפשר להשתמש בפועל "מאמין" בלי לתלות בו מושא. לעומת זאת, בשפה העברית הפועל "מקווה" מחייב מושא. למשל, "עוד לא אבדה תקוותנו […] להיות עם חופשי בארצנו".
("עוד לא"? אם כך, מתי תאבד? ה"עוד לא אבדה" של ההמנון הישראלי נוגע עכשיו בלבבות ההומים מפחד. "עוד לא אבדה תקוותנו" הוא משפט שמצביע על תלות בתנאים, על זמניות. מאז ומעולם התקשיתי לקבל את המשפט הזה כנוכח בהמנון. הוא מבטא תקווה זמנית, מסויגת, תלויה־בדבר. איך זה שנשתל ספק בתקווה של ההמנון הישראלי, שהאפשרות לאובדנה נוכחת בו?)
"תקווה", כך נכתב באתר האקדמיה ללשון העברית, "משמשת במקרא בהוראת 'ציפייה', 'תוחלת'״. הוראתה הידועה בימינו היא של ציפייה "חיובית". לכך כיוון, אני מקווה, מי שניסח את המשפט הזה בהמנון, וגם מי שבחר בנושא ה"תקווה" המאגד את המאמרים בגיליון זה. "ציפייה חיובית", אם כן; ניסוח מוזר. אני מעריכה שהכוונה היא לציפייה שדבר־מה טוב יתרחש, שמהלך הדברים יתהפך לטובה.
המילה "אמונה", לעומת זאת, היא רבת־פנים. על פי האקדמיה ללשון העברית, המושג "אמונה" מייצג דבקות באל וביטחון בטוּבו ובהשגחתו וכן מערכת אמונית כוללת, מה שמכונה "דת". מצד שאינו בהכרח תיאולוגי, "אמונה" היא מחשבה שהמאמין בה משוכנע באמיתותה, אך אינו יכול להוכיח זאת, "הרגשה פנימית" באשר לדבר־מה שניתן לסמוך עליו. מקום משכנה של "אמונה" כזו, שאינה קשורה בהכרח באל מונותאיסטי, הוא בלב, בעולמו הפנימי של האדם, זה שפרופסור ליבוביץ' המנוח אמר עליו שהוא "רשות הפרט". מה שהוא "ברשות הפרט" אינו ניתן להוכחה. העובדה שאינו ניתן להוכחה אינה הופכת אותו ל"לא רציונלי" וגם לא ל"רציונלי". הוא נמצא מחוץ לתחום השיפוט הרציונלי.
בשל העובדה שאחת ממשמעויותיה של המילה "אמונה" היא הוראתה הדתית, היא מעוררת הסתייגות ורבים נמנעים מן השימוש בה. המילה "תקווה" היא פשוטה יותר: ציפייה, תוחלת, ובעיקר כנהוג היום, ציפייה ל"משהו טוב". משמעות פשוטה. אלא שהיום מאוד לא פשוט לקוות, לא פשוט לחכות ל"משהו טוב שיקרה". לא פשוט לקוות, אבל אפשר להאמין.
כדי להעמיק עוד בהבדל בין אמונה לתקווה, אני פונה שוב לאתר האקדמיה ללשון העברית, שבו נאמר על "אמונה":
המילים אֱמֶת ונָכוֹן, המציינות עניינים התואמים את המציאות ואישור לקיומו של דבר, חולקות גם משמעות בסיסית מוחשית: קיום ועמידה, חוזק ויציבות.
יפה; אך מה עניינה של "אמת" כאן, בדיון על "אמונה"? הנה דבר האקדמיה:
המילה אֱמֶת גזורה מן השורש אמ"ן… המשמעות הבסיסית של השורש השתמרה במילה אֱמוּנָה […]: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל […] וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ". (שמות יז, יא–יב)
כלומר: ידיו היו יציבות ואיתנות. במלכים ב יח, טז מסופר על האֹמְנוֹת אשר ציפה חזקיה מלך יהודה בבית המקדש, ומקובל לפרש שהכוונה לעמודי התווך המחזיקים את הבניין.
לא ידעתי: המילה "אמת" גזורה מן השורש אמ"ן. הקשר בין אמת לאמונה הוא שורשי. לפתע מתברר שהשפה המקראית מצביעה על "אמת" כהיבט של אמונה, כנאמר בתפילה: "אֱמֶת וֶאֱמוּנָה כָּל זֹאת וְקַיָּם עָלֵינוּ״. זוהי הצהרה של התחייבות לקבל את מה שייאמר מעתה ואילך כאמת, יציב וקיים.
המילה "אמונה" מסמנת אפוא יציבות ואיתנות: "אמת ויציב". אמונה היא עמוד התווך המחזיק את הבניין. אמונה היא אקט של בחירה, אין היא נתמכת בבניין אלא תומכת אותו. אין זו "ציפייה (חיובית) שמשהו טוב יקרה". גם אין זו ציפייה "שלילית". אמונה אינה עוסקת בציפיות. "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ" הוא תיאור של מעשה אמונה: עומד משה ומחזיק בידיו המורמות את ישראל, ואין להרפות.
במונחים מודרניים יותר, "תקווה" היא צורה של רצון המכוון אל העתיד, ואילו "אמונה" היא רצון המכוון אל ההווה. אם תקווה היא "ציפייה שמשהו טוב יקרה", אמונה היא בחירה בעמדה מנטלית בהווה. לעיתים הכוח־המדמה אינו יכול לראות תמונה ברורה של העתיד. אין תנאים לוודאות, גם לא לוודאות עתידית. תנאים חיצוניים אינם מספיקים, אינם מהווים עמודי תווך לבניין.
ההבדל בין שני המושגים הללו, "תקווה" ו"אמונה", מתבהר והולך, כמדומני. "תקווה" היא ציפייה, היא עיסוק בעתיד, היא חיפוש אחר נחמה־שבתקווה. החיפוש אחר נחמה הוא חיוני לנפש ואי אפשר להימנע ממנו, אבל אין הוא מהווה תנאי מספיק לחוסן, כי בהיעדרה של תקווה מופיע ייאוש. מוטב אפוא לנוע בזהירות על הרצף שבין תקווה לייאוש, להניח בתוכו ספק שימתן את התנועה בין הקצוות.
"אמונה" היא עמידה יציבה מתוך מודעות. משה ידע שאם יישמטו ידיו יובס ישראל, על כן לא שמט אותן. אהרון וחור סייעו לו, וידיו היו אמונות עד בוא השמש. כל לוחם מכיר את העמדה הנפשית הזאת, וידיו אמונות. חוסן אינו נובע מעובדות ואינו תלוי בציפיות. הוא עניין של בחירה. הוא נובע מן הידיעה שבניין זקוק לעמודי־תווך, ועמודי התווך הללו אינם נמצאים בעתיד אלא בהווה, והם אנחנו. ואת תקוותנו נשאב מן הבחירה להיות יציבים כעמודי תווך, לעמוד איתן, להחזיק את הבניין.
אסתר פלד היא פסיכולוגית וסופרת.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
