לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף

מתוך הניסיון שצברתי בעבודתי רבת־השנים בתחום, אני מבקשת להצביע על כמה כלים שבעזרתם החלום לא יישאר חלום, אלא יהפוך למציאות.

להכיר במציאות הנוכחית

לא מזמן סיפרה לי חברתי ש', שגרה ביישוב מבוסס במרכז הארץ, שבנה בן האחת־עשרה שאל אותה למה לא פשוט הורגים את כל הערבים. "אם הם מסוכנים כל כך, והם רוצים להרוג אותנו, למה שלא פשוט ניכנס ונירה בכולם?" שאל הבן. הערכתי את חברתי על הכנות שבה סיפרה לי שזה מה שבנה, בן של פעילה למען חיים משותפים, ביטא. "מה ענית?" שאלתי אותה. "הסברתי לו שסכסוך לא פותרים בכוח. שכל הכוח שנפעיל לא באמת יביא לניצחון. שסכסוך צריך להיפתר בשיחה, בהסכמה, בפשרה, לא באלימות". התפעלתי מחברתי, אך השיחה גם עוררה בי עצבות גדולה. איך יכול להיות שילד שגדל בבית שוחר שלום רואה כך את הדברים? דבריו של בנה של ש' הם דוגמה להלך רוח מרכזי בחברה היהודית־ישראלית מאז שבעה באוקטובר. הפחדים והדעות הקדומות שהיו שם גם קודם, התעצמו והתחזקו. הרצון לפתור את הדברים בכוח, קנה לו אחיזה.

גם בקֶרֶב החברה הערבית בישראל הקצינה המלחמה הארורה את המשבר ואת העמדות. מדיניות הממשלה הנוכחית מרחיבה ומעמיקה את אפליית האוכלוסייה הערבית בישראל בכל היבט בחיי היום־יום. האפליה מהווה זרז אכזרי לבעיות יסוד שהחברה הערבית מתמודדת איתן שנים רבות. משבר הזהות של החיים כערבים־פלסטינים אזרחי ישראל, המשבר הכלכלי־חברתי, האלימות הפנימית שרק גוברת מיום ליום – כל אלה מטלטלים ומדכאים כל משפחה ומשפחה באוכלוסייה הערבית. הצעירים מצויים במשבר עמוק של היעדר תקווה, שייכות ותחושת משמעות לחיים. עקב כך הקיצוניות הולכת ומתבססת, ומהווה פתרון קל וזמין לייאוש ולפחד. לצד סיפורי הצלחה רבים, המוכיחים את נאמנות החברה הערבית למדינה ולמוסדותיה, הרוב המוחלט של הערבים בישראל לא רואה רצון בקרב הרוב היהודי לנוכחותו בארץ, ובשל כך חי חיים תלושים וסבוכים.

כך בשני הצדדים הפחד והתקווה ניצבים זה מול זה, כוחות מנוגדים – ובמציאות הנוכחית הפחד חזק יותר מהתקווה. כדי להצליח במלאכת הריפוי והשיקום, עלינו להכיר במצב הקשה הנוכחי ולראות בו נקודת מוצא.

תקווה כפעולה, תקווה כדיאלוג

אחרי שמכירים במציאות העגומה, שבה הפחד שולט בנרטיב, יש לשאול: מאין בכל זאת ניתן לשאוב תקווה? חברי מעוז ינון, שאיבד את הוריו בטבח השבעה באוקטובר, אומר בכל הזדמנות – תקווה עושים, תקווה היא פעולה אקטיבית, לא רק משאלת לב, במיוחד במצבים שבהם קשה מאוד למצוא את אותה התקווה. אין מדובר בפעולה אחת, חד־פעמית, אלא בפעולה מתמשכת, איטית, תהליכית. כך בכל יום אני פועלת למען התקווה – מגיעה לכל מקום כדי לדבר על השלום האפשרי. מתוך הבנה שהקהל מולי נמצא פעמים רבות בעמדה של פחד, אני מתחילה בצעדים קטנים מאוד: מדברת על עצמי, על הדת שלי, על הלאום שלי, על זהותי המורכבת. אני מקווה שהאנשים בקהל יוכלו להקשיב, להבין מעט, שדבריי יצליחו לסדוק את חומות ההגנה. רק כאשר אני מרגישה שהלבבות של העומדים מולי נפתחים, אני יכולה, בזהירות, לבטא גם את כאבי על בני עמי ברצועת עזה, שבחייהם ובמותם משלמים את מחיר המלחמה האכזרית.

השיחה, שמתחילה בקטן ולאט־לאט מתרחבת, היא כלי להורדת מפלס העוינות, להגברת האמון, ומתוך כך גם לחיזוק היכולת לבנות חיים משותפים. מניסיוני, אני רואה בדיאלוג את התקווה. הוא אינו הפתרון הבלעדי לשינוי המצב, אך הוא צעד משמעותי ביצירת השינוי. בהיעדר מסגרות, תוכניות ויוזמות, שבהן הדעות הקדומות, ההכללות, הסטיגמות והגזענות זוכות לעיבוד – לא נראה את השינוי. אם לא נגדל את ילדינו, וכמובן גם את עצמנו, להיכרות עם העַם האחר, לסובלנות ולכבוד הדדי, מגילאי הגן ובית הספר – אנו נידונים להמשיך במעגל האלימות והנקמה. לכן, אם אנחנו רוצים להבטיח עתיד אחר לילדינו, אנו צריכים לפעול שבכל מסגרת – חינוכית, קהילתית, ארגונית, מוניציפלית וכמובן ממשלתית – נושא החיים המשותפים יהיה יעד ראשון במעלה. במבט מפוכח אני מאמינה כי דיאלוג שכזה בעת הזאת צריך להתחיל דווקא בשיח על הטראומה – באפשרות של כל קבוצה לעבד את פחדיה וכאביה, אך לא מתוך שיח של נקמה וכוחנות, אלא של כאב על הקורבנות הרבים שכל צד חווה. לאחר שלב של עיבוד ומציאת נחמה מסוימת, יש להמשיך ולקדם תוכניות שונות, שישנו את הדעה הרווחת בכל ציבור ביחס לציבור האחר. הערבים אינם האויב, היהודים אינם האויב. יש לשלב כוחות ומשאבים ולחולל תקווה.

2. היאם מוסטפא, ללא כותרת, 2017, אקריליק על קנבס, 120X100 ס"מ

יש מקום לכולם

כדי שחלום השלום יוכל להתממש, על כל חברה לעבור תהליך טרנספורמטיבי של שינוי. העם היהודי חזר לארץ מולדתו, אך מצא לצידו עם אחר, העם הפלסטיני. שני העמים חייבים להכיר זה בזכויותיו של האחר. בזכות של העם היהודי לחיות בארץ ישראל, לצד זכותנו כפלסטינים לחיות בארץ מולדתנו. רק מתוך כך יוכל לצמוח פיוס. במיזם סיורים שאני שותפה לו, בעכו ובלוד, אנחנו מדברים עם קבוצות על מלחמת העצמאות/הנכבה. אנחנו מציעים לצעירים מבט אמיץ על האירוע שהיה נס ותקומה לעם אחד, אך אסון וטרגדיה לעם האחר. המבט השיפוטי, החד־צדדי, לא יסייע לאף אחד. בליבי אני אומרת תמיד שיש מקום, וחייב להיות מקום, לכאב של בני עמי אז והיום, ולכאב של שכניי היהודים אז והיום. התפיסה הרואה רק צד אחד, בין באוניברסיטת תל אביב ובין במכינה קדם־צבאית או בהרווארד – לא תסייע לאף אחד. הארץ הקדושה שייכת לאלוהים. אנו, בני האדם, צריכים להיות ראויים לשליחות שקיבלנו, לתפקידנו ולייעודנו, וזה יקרה רק אם נדע לפעול יחד, ולא להילחם אלה באלה.

זמן הקול הנשי

סכסוך צריך לנצח בכוח – זה המוטו שהובילו גברים רבים לאורך ההיסטוריה. אנו, הנשים חסרות הקול, שילמנו את מחירי התפיסה הכוחנית. במשך שנים גרתי בנגב ועבדתי עם החברה הבדואית, ומהנשים שם למדתי שיעור חשוב: השינוי אפשרי, השינוי מתחיל בנו, השינוי לוקח זמן. כאישה בסביבה מסורתית, למדתי את משמעות המאבק לשוויון בין המינים. אני פמיניסטית בעולם שוביניסטי, אך אני לא מתייאשת, יש לי סבלנות ואורך רוח לחולל את השינוי עם חברותיי. השינוי מתחיל כשאנו מזהות עוול או חוסר צדק ובוחרות לא להישאר אדישות. לא במהפכה אלימה, אלא בתנועה עדינה אך נחושה של אמונה בצדקת הדרך האחרת. לא בכוח, אלא בנחישות ערכית. לא כדי להכניע, אלא כדי לאפשר מציאות חדשה.

כנשים, יש לנו תפקיד מכריע במיוחד בעת הזאת. אני מאמינה שאם מיליון נשים – אימהות, נערות, סבתות, צעירות – תצאנה לרחובות ותגדנה יחד "די": די לאלימות, די להרג, די לשנאה, בואו ננסה דרך אחרת – קולן יהיה חייב להישמע. הקול הנשי קורא להקשיב ולהכיר בכאב זו של זו, ולמצוא את הדרך להבטיח ביטחון לילדינו, לא משנה אם הם מכפר סבא או מכפר קאסם, מרמלה או מחיפה, משכם או מעזה. אני מאמינה שבמשך דורות רבים מדי אנו, הנשים, לא נאבקנו מספיק להשפיע על החברה שבה אנו חיות, על הובלה, הנהגה והתוויית דרך, ואני מאמינה שלנוכח המציאות הקשה הנוכחית, זוהי שעתנו לצעוד קדימה ולהציע דרכים חלופיות. גם השינוי עצמו ייעשה לא בכוח כי אם ברוך, בסבלנות, בדיבור ובהקשבה.

השלום הוא הדרך

ארבעת הכלים שהצגתי כאן הם קצה הקרחון לפעולת העומק הנדרשת בחברות הישראלית והפלסטינית כדי לכונן יחד חיים משותפים של שלום. הדת, שכיום מפרידה בינינו, יכולה להפוך לגורם מאחד ומקרב. הדבר החשוב הוא לא לאבד את חלום השלום, והתקווה היא הפעולה האקטיבית הנדרשת מאיתנו כדי שהחלום יהפוך למציאות. אני מאמינה, אני פועלת, אני לא לבד – אני מתמלאת בתקווה.

אני רוצה לסיים באמירה שחברתי, ויוויאן סילבר ז"ל, אמרה: אין דרך לשלום – השלום הוא הדרך. על קברה של ויוויאן נדרתי שאעשה הכול כדי לממש את צוואתה. אני מקדישה לה את דבריי אלה בתקווה שיחדרו ללבבות ויניעו את מעגל החמלה והאנושיות.