לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף

במאמר זה אתאר את הכישלונות, את ההצלחה ואת המסקנות נושאות התקווה.

ממתווה כולל לתוכנית יוקרה

לפני שש שנים, במסגרת תנועת "פנימה", כתבתי מתווה שירות חדש לישראל. היה זה מתווה מקיף וכולל, שנכתב אחרי עבודת מחקר ממושכת, ומסקנותיו היו ברורות: חייבים להרחיב את השירות בישראל כך שיכלול את כולם. השירות צריך להיות הבסיס לשינוי החברתי המתבקש – יותר מרחבים שמקדמים לכידות, יותר אתוס ישראלי, גם לחרדים, גם לערבים. צה"ל, המשטרה, מערך הכבאות, בתי החולים, בתי הספר – כולם היו חלק מהתוכנית לשלב כל צעיר וצעירה בני שמונה־עשרה בשירות ולהבטיח שיֵצאו אזרחים טובים יותר, ערֵבים אלה לאלה.

שנתיים לאחר כתיבת המתווה, בשנת 2020, העניק לי שר הביטחון דאז, בני גנץ, הזדמנות ליישמו. היישום שאף לחבר את הצורה לתוכן – To walk the talk. לפיכך החלטנו להקים ועדה רחבה שתחבר את כלל חלקי החברה הישראלית. ההצעה שלנו תונח לפניה כבסיס לדיון, אך המתווה יעוצב בשיתוף פעולה ויתקבל בהסכמה רחבה. המציאות טפחה על פנינו בקצב ההתנהלות הפוליטית לאורך שתי ממשלות. ועדה? לא מעניין. הסכמה רחבה? אין צורך. חוק שירות לכול? לא בבית ספרנו. מדינת ישראל מתקשה לתכנן שנה קדימה, אז לחשוב על אסטרטגיה חדשה לשירות? תודה, אבל לא תודה.

הבנו שעלינו לשנות כיוון. לא עוד מתווה כללי הפותר "הכול", אלא התחלה נקודתית. חשוב מכך, לא עוד "צה"ל מנסה לגייס חרדים", אלא להפך, חרדים מבקשים להתגייס לצה"ל. נשמע לא הגיוני, נכון? ובכל זאת, איך עושים את זה? בשיתוף עם אגף כוח אדם בצה"ל פנינו לשמנה וסולתה של הצבא, ליחידה ששמה הצליח לעבור גם את הממברנה החרדית הצפופה ביותר, 8200. נכון, החלום החרדי הוא תורה, אבל אולי אם לא הולך בישיבה, גברים חרדים ירצו להגיע לשפיץ של השפיץ החילוני. לא התורה אלא היוקרה תניע את הגלגלים. גם כך בשנים האחרונות שיעור החרדים שבאמת לומדים תורה הוא פחות משליש, והוא הולך וקטן משנה לשנה.1

רעיונותינו התקבלו בעיקום אף באגפי המודיעין השונים. למה אנחנו צריכים אותם? שאלו אותנו, למה שנכלה דווקא עליהם תקציבים וקשב ניהולי? כדי לשכנע, היה עליי להבטיח לצה"ל שנביא לו כוח אדם איכותי במיוחד, האיכותי ביותר שקיים בחברה החרדית, ולכן כדאי להתאמץ.

כך התבסס הרעיון: נבנה בית תוכנה חרדי, שהחיילים בו יספקו שירותים עבור יחידות אמ"ן מסווגות, והרווח יהיה כפול – אלה יקבלו כוח אדם מצטיין ועבודה איכותית, ואלה יקבלו כרטיס כניסה לעולם ההייטק הנוצץ. העובדה שמדובר במרחב טכנולוגי, שבו עבודה מהבית או מרחוק היא דבר שבשגרה, סייעה במאמצי השכנוע, שכן אפילו צה"ל ומשרד הביטחון נוהגים להסתייע במקודדים היושבים בבתי תוכנה מחוץ לבסיסים. השאלה הגדולה שעמדה על הפרק כל העת הייתה – איך נגייס את החרדים המצטיינים שעליהם חלמנו? את התשובה ידעתי, אבל התקשיתי להאמין שנצליח: ארגון JBH הוא ארגון מקצועי המפעיל תוכניות לשילוב אברכים בהייטק. מדי שנה הוא הופך כמה עשרות אברכים למתכנתים מן השורה. אחת הסיבות להצלחת הארגון נעוצה במנכ"ל שלו, אהרון ספראי. אהרון ואני למדנו יחד במשך שנה בארגון "מעוז". כבר בכיתה נוצר בינינו קשר של אמון. כשפניתי אליו ושאלתי אם יהיה מוכן לעשות פרויקט עם צה"ל, ידעתי שאני מבקשת ממנו דבר בלתי אפשרי כמעט: הוא חרדי, גר בעיר חרדית, ילדיו לומדים במוסדות חרדיים והוא ירא שמיים וחבר קהילה. ציפיתי שיענה: עזבי אותי מזה. אבל הוא הקשיב. שאל שאלות. ושוב הקשיב. במשך שנה עסקנו בבניית התוכנית, אף על פי שהיה אפשר לעשות זאת בחודש, אבל בניית התוכנית הייתה גם בניית אמון. אחרי שנה של עבודה הצלחנו לגבש תוכנית משותפת, סילבוס סדור וציפיות מתואמות:

תוכנית "קודקוד" תפנה לבחורים חרדים בגילים 26-21. JBH יפרסמו וישווקו את התוכנית במרחבים חרדיים, תוך שהם מקפידים לציין שהיא במסגרת שירות חובה בצה"ל. בקרב הפונים ייערכו מיונים משותפים עם צה"ל, והטובים ביותר ייבחרו ללמוד במכינה. רק מי שיעברו את המבחן בסיום המכינה, ייקלטו לשירות צבאי. המשרתים יהיו חיילים לכל דבר ועניין, פרט לכמה תנאים חשובים: א. השירות לא ייעשה במדי צה"ל, אלא בבגדים חרדיים. ב. המשרתים יחזרו בסוף כל יום הביתה, ולא יעברו טירונות בבסיס סגור. ג. השירות יהיה בבית תוכנה שיוקם בבניין 8200, בקומה נפרדת.

החלטנו מראש: הקבוצה הנבחרת הראשונה תהיה קטנה במיוחד. 86 איש. במהלך המאמץ שלנו לקבע מחדש את הנורמה החרדית, הבנו שעלינו להגיע לאליטה החרדית. עליה לקבל הצצה לעשייה המתקדמת, הנחושה והמתוחכמת ביותר. צה"ל והחרדים צריכים להכיר אלה את אלה ולבסס ביניהם אמון והערכה – צה"ל צריך להרגיש שהוא זכה בכוח אדם מצוין, והמשרתים החרדים החדשים צריכים להרגיש חלק משמעותי מהיחידות, מנהיגים ומובילים. רק כך יחזרו הביתה חיילי "קודקוד" ויספרו בשקט לאמא, בשקט לאישה, בשקט בבית הכנסת: נכנסתי חרדי. אוהבים אותי כחרדי. אצא חרדי מצה"ל. אני עושה דברים חשובים.

יצאנו לפרסום התוכנית, ואני נחרדתי כי הממשלה הייתה, שוב, בדרך לבחירות. האם נעמוד בהתחייבויות שלנו? האם צה"ל יעמיד לרשות התוכנית את המבנה? האם שר חדש יבטל את התוכנית? ובעיקר, כמה אנשים ייגשו בכלל למיונים, האם נצליח למלא את התקנים?

ימים ספורים אחרי הפרסום התקשר אליי אהרון ואמר שאין ברירה, הם פותחים מוקד טלפוני למענה לפניות, הם לא עומדים בעומס. בשלושה חודשים הגישו מועמדות אלפיים בחורים חרדים, מספר דמיוני מבחינתנו. באותו הזמן שירתו בצה"ל בסך הכול כאלף מאתיים חרדים. רובם הגדול לא הגדירו עצמם כחרדים, אלא היו צעירים שהחליטו לפרוש מהחיים החרדיים מסיבות שונות.

לאחרונה ישבתי עם בוגרי המחזור הראשון של חיילי "קודקוד", שאליו התקבלו, כפי שקבענו, 86 חיילים מובחרים בלבד. אחד החיילים סיפר שבעודו מתפלל הוא מבקש לעצמו בריאות. חינוך טוב לילדיו. שידוך. "בזמן המיונים", הוא סיפר, "ביקשתי מהשם שאעבור את המבחן לצה"ל. לא האמנתי שצה"ל עבר מחרדה לבקשה".

למחזור השני של "קודקוד" כבר נרשמו אלפי חרדים. חרדים באמת, מהליבה החרדית. הפעם התקבלו מאתיים חיילים. במחזור הבא אולי יצליחו להתקבל שלוש מאות. מתברר שבשידוכים כבר מדברים על "קודקוד" כמשהו חיובי, סימן לבחור איכותי במיוחד.

מתוכנית יוקרה לשיטה סדורה

חודשים ספורים אחרי פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" קיימה תנועת "פנימה" כנס חירום בסוגיית "השתתפות הציבור החרדי בכוחות הביטחון ובמסלולי שירות". המארחים רצו להוכיח שגיוס החרדים אפשרי ובר־השגה, ושבימים ההיסטוריים שאחרי פרוץ המלחמה אין לנו ברירה אלא להצליח במשימה. בקהל ישבה אישה חרדית, המראה שלה הסגיר את השתייכותה הליטאית. מולה עמד רא"ל במיל. גדי אייזנקוט, בשעתו שר בממשלה. חלף כחודש מאז שכל את בנו גל בקרב.

"נניח שאשלח את הבן שלי לצבא, האם אתה מתחייב שהוא יחזור כפי שנכנס?" שאלה האישה. "בוודאי שלא", ענה גדי, "אני לא מכיר מישהו שנכנס לצבא ויצא כפי שהגיע". שאלתה של האם ותשובתו של הרמטכ"ל לשעבר מכנסות לתוכן את פערי השפה בשיח החרדי־ישראלי. אותה אימא שאלה בעצם – האם אני יכולה לסמוך על הצבא שישמור על רמתו הרוחנית של הבן שלי? האם הצבא יגבה את המשימה החינוכית שלי כאימא שלו – שיגדל כשומר מצוות, מקפיד על כל הלכה, שיש לו יראת שמיים? וגם, כן, האם הוא ילבש כובע וחליפה? האם הוא יבחר לחיות את חייו כאדם חרדי, סוציולוגית וכלכלית, חברתית ומשפחתית? הרמטכ"ל לשעבר ענה לכאורה על שאלתה של האם, אבל למעשה ענה לשאלה אחרת – כיצד משפיע הצבא על הבאים בשעריו. הוא ענה תשובה של מפקד שליווה את חייליו במשך שנים, ואף איבד את היקר לו מכול – ותשובתו: צעירים משתנים בצבא. הם נעשים בוגרים יותר, אחראיים יותר, נעשים אנשי צוות, לוקים בטראומה. לרוב הם יוצאים טובים יותר מכפי שנכנסו. לעיתים הם גם יכולים להיפגע. לזה התכוון הרמטכ"ל.

שאלה אחת. תשובה אחת. שתי שפות שונות.

התקווה ביחס לגיוס חרדים נעוצה ביכולת לתרגם אלה לאלה את השפות. כדי לתווך בין השפות, כדי להפיג את החששות, בתהליך העבודה הארוך לעיצוב תוכנית "קודקוד" יצרנו כמה עקרונות עבודה חשובים, היכולים לשמש מצפן לקראת תוכניות גיוס עתידיות.

א. להגיע לליבת החברה החרדית. החברה החרדית מגוונת, בנויה קבוצות־קבוצות. יש בה שאיפה למצוינות, וכמו בכל חברה יש רבים שרוצים להצטיין. ההצטיינות החרדית המוכרת היא התמדה בעולם התורה, הבקיאות והלמדנות בגמרא. אבל ישנה הצטיינות נוספת שהולכת וצוברת תאוצה, וזוהי הצטיינות כלכלית – רצון של צעירים רבים לחיות ברווחה בלי שמעמדם החברתי ישתנה ובלי שאורח החיים או החינוך של הילדים ייפגעו. צעירים אלה לרוב לומדים בישיבות הגבוהות ובכוללים הטובים ביותר. לצד אהבתם ללימוד ולחיי הישיבה, די מהר אחרי החתונה הם מחליטים שמבחינתם גם הפרנסה חשובה. בלב לא שלם הם מתחילים לחפש אפשרויות מחוץ לישיבה. מבחינתם, הם מגיעים ממיטב החינוך וידועים כמי שמוחם חד כתער. גם מעמדם החברתי הגבוה מייצר ציפיות לעבודה מכובדת עם שכר גבוה. הם עדיין לא מבינים כמה גדול הפער בין הדימוי העצמי הגבוה שלהם לבין שוויים הנמוך בעולם העבודה.

אפשרויות ההכשרה והתעסוקה לצעירים שכאלה מוגבלות. הם מתקשים להשתלב באקדמיה, שבה לומדים בעיקר לא בהפרדה, ולפיכך יתקשו למצוא עבודה מכובדת ללא הכשרה. בה־בעת משפחתם גדלה ונדרש מענה מהיר למצב.

פורת סלומון, דיבוק, 2011 , טוש וגרפיט על לוח עץ, 45×100 ס"מ

כמה צעירים כאלה יש? כנראה אלפים רבים. "קודקוד" הצליחה להגיע בזמן קצר וביעילות מדהימה לאותם צעירים, שחיפשו מסגרת שתכבד את אורח חייהם וגם תציע להם את היוקרה שמתחברת לתדמיתם האישית. כמו "קודקוד" ניתן לחשוב על תוכניות שירות רבות בתחומי הרפואה, ההנדסה, בריאות הנפש ועוד. במקום שבו האקדמיה והשירות נכשלו, דווקא המפגש ביניהם יכול להפוך את הקערה על פיה.

ב. ללמד את צה"ל את השפה החרדית. בכל פעם ששוחחתי עם חבריי מהצבא וממשרד הביטחון על תפיסתם את החרדים ואופן שילובם, הייתה השיחה מגיעה לאותה נקודה: "שיהיו קצת פחות חרדים, וקצת יותר כמו הציונות הדתית". העולם הכללי תופס את החרדיות כחלק מרצף יהודי: חילוני, דתי (ציוני) ולבסוף חרדי, וזאת אף שחרדיות וציונות דתית הן למעשה שתי אידיאולוגיות בהתנגשות. חוסר ההבנה העמוק הזה ביחס לחברה החרדית גרם לצה"ל לחשוב שהגיוני להשלים מחלקות או פלוגות חרדיות עם חיילים מהציונות הדתית. לציונים הדתיים האדוקים זהו סידור די נוח, שכן המרחב המופרד וההקפדות על כשרויות מסוימות מתאימים לאורח חייהם. אולם לחיילים החרדים, לא כך היא, שכן מרחב "חרדי" אין משמעותו רק סוגיות ההפרדה או הכשרות, אלא מדובר יותר בשאלה של אווירה. האם האווירה במרחב השירות מתאימה לאדם החרדי? האם היא לא רק מונעת דילמות בשמירה על ההלכה, אלא גם מעודדת את הצעיר החרדי לשמור על אמונתו ובחירתו בחיים האלה?

כוחה של תוכנית "קודקוד" בכך שהתשובות לשאלות אלה חיוביות. רבים ודאי יקראו את העיקרון הזה וישאלו את עצמם – האם צה"ל דואג לסגנון החיים החילוני של הבן שלי או לסגנון המסורתי של הבת שלי? ובכן, התשובה היא כן. הרוח, החינוך, התפיסה, ההעשרה, התוכן – כל החוויה של חיילים וחיילות בצה"ל סובבת סביב ציר ערכי מובהק, הציר הציוני־ליברלי, וזהו הציר הערכי שמפחיד יותר מכול את החברה החרדית. צה"ל לא דובר חרדית, קודם כול כי אין מפקדים חרדים או בכירים חרדים בצבא, ושנית כי רוב החברה הכללית לא מבינה ולא דוברת את השפה החרדית. התוצאה היא שחרדים תמיד יהיו אורחים במרחב מנוכר. לפעמים המארחים ישתדלו להיטיב את האירוח ולדאוג לאוכל כשר ולסביבה מכבדת, אבל החייל החרדי לעולם יהיה זה שבשבילו מתאמצים, עושים התאמות, דואגים. ובשלב מסוים המארח תמיד יתעייף, והשילוב ייכשל. לכן, אם צה"ל רוצה לשלב חרדים, הוא צריך לשאול את עצמו מה אפשר לעשות כדי שגם הם ירגישו בבית. עליו לגייס חרדים עם עתיד לפיקוד בכיר, עליו לבנות תפיסה שלמה לאורח החיים החרדי בתוך צה"ל, עליו לפתח מבחנים מותאמים שמביאים בחשבון את הייחודיות הלימודית בישיבה ולתרגם אותה ליכולות של הפרט להצליח בתפקידיו השונים.

ג. להצטייד בסבלנות. בשלב זה של הישראליות, שירות מוצלח של חרדים הוא תוצאה של חשיבה חרדית פרגמטית, כלומר תועלתנית. חרדים לא יחזיקו בתפיסה ציונית, שכן הם מגיעים משנים ארוכות של חינוך שבו מבוקר עד ליל נלמד נרטיב ערכי ואידיאולוגי אחר, שאינו רואה במדינה ערך. רוב החרדים אינם מתנגדים לסיפור הציוני, הם פשוט בעד סיפור אחר לגמרי. אולם בקרב אלה מתוכם שמתגייסים, תוך כדי השירות הצבאי מתעורר גם הסיפור הישראלי, וכשזה נעשה בהתאמה נכונה, אין זאת כנגד החרדיות אלא לצידה. פעמים רבות שמעתי מחרדים שהתגייסו, שהם עשו זאת כי התוכנית הייתה טובה, או כי חשו שאין להם חלופה טובה יותר, ותוך כדי השירות בפעם הראשונה שרו את "התקווה", בפעם הראשונה הבינו שהצבא הוא בעצם מקום טוב.

רוב החרדים שהכרתי לאורך השנים ביקשו את ברכת הרב לפני הגיוס. רובם הגדול גם קיבלו אותה. בשקט הבין הרב שזו דרך המלך עבור הצעיר הזה. כולם השתלבו בעבודה אחרי השירות. כולם חינכו את הילדים לחרדיות, אבל קצת אחרת. אני מודעת לכך שהסיפור על "קודקוד" אולי נשמע מנותק לאוזניהם של אימהות ואבות ששולחים את ילדיהם לקרב, וגם לאוזני לוחמי המילואים שמשלמים מחירים בלתי נסבלים. איפה גולני, גבעתי והצנחנים, הם בוודאי שואלים. להתפנק ב־8200 זו לא חוכמה. על כך תשובתי – נכון. "קודקוד" נולדה בתקופה שבה רוב הגורמים במערכת הביטחון ובפוליטיקה החליטו לוותר על החרדים בצה"ל. זה לא נאמר בגלוי ובמפורש, אבל זה הורגש באופן מובהק בכל החלטה או הצעה שהוגשו. במובן הזה נדרשה תוכנית "קודקוד" כדי להוכיח דווקא למערכות המגייסות שיש הצדקה וערך מוסף בהתעקשות על הצעירים החרדים.

סביר להניח שבימים שאחרי שבעה באוקטובר תוכנית כזאת לא הייתה נולדת. אולם התרומה המרכזית של "קודקוד" היא ההוכחה שחרדים יכולים לשרת בצה"ל. השאלה היא לא אם, אלא כיצד. התשובות לשילוב החרדים בכלל יחידות הצבא, ובוודאי באלה המתמרנות והלוחמות, הן עניין של תהליך ולא של היתכנות.

פורת סלומון, טיש, 2012, אקריליק וגרפיט על לוח עץ, 120×240 ס"מ

ד. אמון והיכרות. מערכות היחסים בין צה"ל ובין החברה החרדית סובלות מבעיות אמון קשות שהצטברו לאורך שנים רבות. במהלך השנים נבנו תוכניות שונות לגיוס חרדים. לרוב הן פותחו על ידי מפקד שהגיע עם מוטיבציה אישית להצליח, ובמסגרת תפקידו היה יכול להשפיע על אופי המשרתים ומסלול השירות. במרבית המקרים הצליחה התוכנית במשך מחזור או שניים, ולעיתים אפילו שלושה. אבל תמיד בנקודת זמן כלשהי המפקד עזב, והמפקד הבא היה מחויב פחות לשמירה האדוקה על כללי התוכנית החרדיים. וכך צעירים חרדים ששירתו חזרו מאוכזבים והעידו כי צה"ל לא עמד בהתחייבות שלו לכללי המסלול. גם מנקודת המבט של צה"ל, ההבטחות לגיוס חרדים לא קוימו. הפיכת הסוגיה לפוליטית החזיקה את צה"ל כמו בן ערובה, התלוי במנצח בתחרות הורדות ידיים בין מפלגות.

בימים אלה אנו רואים את המבוכה שצה"ל נמצא בה אולי יותר מאשר בכל תקופה אחרת. מצד אחד, אין חוק שמאפשר לחרדים לקבל פטור מגיוס, אבל מצד שני, צה"ל לא יוצא במהלך גיוס מלא, גם לא חלקי. הצבא מסרב להיות הקורבן של פוליטיקאים שלא מצליחים להגיע להסכמות ומגלגלים את הסוגיה לפתחו, אך הוא מחזיר אותה אליהם.

בתוך כל המבולקה הזאת, האמון הראשוני שנוצר בזכות הקשר האישי שלי עם אהרון ספראי, היה הבסיס לשינוי. האמון בינינו נבנה בדרך היחידה שיחסים בריאים נבנים בה – דרך היכרות. לא היכרות שטחית, אלא כזו מעמיקה שיש בה כדי להבהיר את השונות בינינו ולהַבְנות הרבה כבוד. על כך יש להוקיר את הפעילות של ארגון "מעוז" שמקיים תוכניות מנהיגות מצוינות, ומתעקש להביא את כל חלקי החברה הישראלית לכל קבוצה וללא פשרות.

אנחנו לא מודעים למרחק שיש בינינו. בני ברק כל כך רחוקה מתל אביב, שנדרשת תוכנית התערבות שלמה כדי לחבר בין האנשים, גם אם הם שכנים. הישראליות החדשה יצרה מערכת ניכור בלתי נסבלת, שבה עלינו להילחם. עם שבירת הניכור יכול להיבנות אמון, ועם האמון יכולים לצמוח פתרונות יצירתיים מגוונים לגיוס לכל רוחב הצבא.

מנהיגים שלא מחכים למדינה

ביום כתיבת מאמר זה אנו מתעוררים לחדשות מבהילות על הפגנות אלימות מחוץ לביתו של הרב דוד לייבל. הרב לייבל מייצג זה כמה שנים את התפיסה הנדירה, המבקשת למצוא את הדרך לשלב חרדיות עמוקה ומלאה בישראליות. הוא גם המייסד והיזם של JBH, "אחוות התורה", "לעבדה" ועוד מפעלים רבים וחשובים, שכולם מוכיחים שאפשר להיות חרדי ולעבוד, לשרת וללמוד לתואר אקדמי. ההצלחה של הרב היא זו שמביאה את הממסד השמרני החרדי לשסות בו פורעים של ממש.

הרב דוד לייבל ומפעלותיו הם חלק מהתקווה. לצד רבנים שמזהירים צעירים חרדים שלא לציית לצווי הגיוס, ישנם מנהיגים חרדים בעלי השפעה רחבה הפועלים בכיוון אחר. הם מנהלים בכירים, אנשי עסקים, רבנים ואנשי חינוך. הם מבינים שהפער שנוצר בין משרתים ובין מי שאינם חלק מהשירות הוא בלתי נסבל. הם מבינים גם את תפקידם בשעה היסטורית זו ומוכנים לעמוד בחזית השינוי.

גם בצה"ל פועלים מפקדים שמבינים את גודל השעה. הם רואים את המחסור בחיילים בשטח ומנתחים את השינויים הדמוגרפיים החלים בישראל. בלי חרדים אין צבא העם. המפקדים האלה מבינים שצה"ל לא פעל עד כה לגיוס חרדים ולשמירה על החרדיות. הם מבקשים לתקן.

מפעלים רבים בישראל, מפעלי מופת, הוקמו כאשר מנהיגים לא חיכו למדינה. ניתן להקים מסלולים רבים ברוח של "קודקוד" ובאופן זה להזרים אלפי צעירים חרדים לצה"ל בשלל תפקידים. הם יתחילו בתחומים מקצועיים יותר, ובעבודה נכונה יגיעו לליבת השירות הקרבי בצה"ל. הצבא הקטן והחכם שלנו יוכל לגדול וללמוד ביעילות כיצד ליצור מסגרת שבה האווירה חרדית, איך לעבוד עם החברה האזרחית כדי להצליח ואילו איכויות מביאים איתם החרדים לצה"ל.

הצבא שלנו יקיים את אחת ממטרותיו הקדומות שנשתכחו – בנייה של אומה מלוכדת.

ענבר הרוש גיטי היא הבעלים של פ.ר.ג, חברה לקידום מדיניות ציבורית ומעשית וממובילי מתווה השירות השווה לכולם. בעבר כיהנה כמנכ"לית תנועת "אחריי!" ותנועת "תיקון".