המשבר הוא מושב הלידה של ההיסטוריה, משום שאנחנו נעשים מודעים למהלכה רק כשהוא נשבר. האימה של עולם מתפרק, העמידה פנים אל פנים מול התוהו־ובוהו, הן רגע מוזר שבו שלובות תחושות חוסר־אונים ודאגה עם שחרור ותוחלת, כאשר מבין שברי המציאות מתגלות תהומות חדשות של סכנה מול אופקים נשכחים של ציפייה. תקווה ופחד נולדים יחד מאי־ודאות כשני צידי מטבע המוטל אל עתיד פתוח.

זהו רגע מסוכן מאוד. מתוך השבר והאובדן נולדת תקוות הגאולה והישועה. מתוך האי־ודאות הפתוחה נולד הצורך במוחלטות. ככל שהפגיעה עמוקה, כך גדל הצורך במזור ובנחמה, וכאשר היצע התקווה נמוך והביקוש אליה נואש, תנאי השוק בשלים למרכולתם של מבשרי הגאולה, פורצי הגדרות, מחשבי הקיצים ודוחקי העיתים. כשההיסטוריה מתערערת ונעקרת מצירה, יש אלו המתגייסים לתקנהּ ולהעמידהּ שוב על מכונה, ויש הששים אלי כאוס וחורבן משום שהם ההזדמנות שלהם לחלופה שתמיד חלמו עליה. כשהישועה נדמית כמתרחקת, יהיו מי שיבקשו לקרבה בכל כוח שיידרש, בכל אלימות שתתבקש, נכונים לחרף את נפשם שלהם ונפשם של אחרים בזמן שהם נושאים את עיניהם למלכות שמיים, ואינם שומעים את קול דמי אחיהם הזועקים ממעמקי האדמה.

אולם מנגד עומדת אפשרות אחרת, עצם האפשרות שיהיה אחרת, האפשרות המבטיחה שהכול עוד אפשרי, גם כשזה נראה בלתי־אפשרי. האפשרות האחרת היא להאמין, כנגד כל ראָיה, היגיון או תחשיב, שעולם של שלום, צדק ומשפט לא רק אפשרי באיזה יום מן הימים, אלא קרוב אלינו מאוד, ושבפינו ובליבנו לעשותו.

כדי להציג את האפשרות האחרת, העומדת כנגד הלהט המשיחי המשתלהב לקול תופי מלחמה, אבקש להציע הבחנה מושגית, תיאולוגית ופוליטית בין משיחיות למשיחנות.1 כמו בהבחנה בין לאומיות חיובית ללאומנות מסוכנת, הראשונה היא מקור לזהות ולמשמעות, ואילו השנייה משמעה הפיכת הזהות לאידיאולוגיה פוליטית אגרסיבית. בעוד משיחנות היא קנאות סגורה, דוגמטית ואבסולוטית באמונתה בעתיד מוגדר וסופי, המצדיקה כל אמצעי להשגתו, המשיחיות היא מחויבות פתוחה לאפשרויות הבלתי־מוגבלות, לשינוי ההווה ולתיקונו כאחריות כלפי העתיד. בעיתות משבר, המשיחנות היא מהסכנות הגדולות העומדות בפנינו, ואילו המשיחיות היא הגדולה שבתקוות.

משיח: תקווה ופחד

"בעבור היהודים", כותב ולטר בנימין, "כל שנייה בזמן היא שער שדרכו עשוי המשיח להכנס".2 בעיניו המשיחיות אינה חזון או תהליך היסטורי, אלא כוח שפועל כנגד זמנה הרציף והאחיד של ההיסטוריה, פורע וסותר אותה בהבטחה ובתביעה מתמדת להיות טובה משהינה. זה אינו חזון אסכטולוגי לאחרית הימים, אלא אתגר אתי מתמיד הדורש מההווה לתקן בעתיד את שברי העבר. המשיח הסמוי שחי באחורי ראשנו חולם תמיד על האפשרות של מחר טוב יותר וער לאחריותו כלפיו, ועל כן הוא מהפכן מתמיד שמסרב לקבל את המציאות כהווייתה הפגומה ולהשלים עם קלקוליה של ההיסטוריה.

ארז אהרון, ללא כותרת, שמן על בד 17×11 ס״מ

המשיחיות, כפי שמסבירה ז'וליה קריסטבה, איננה משאלת לב, ציפייה פסיבית או ודאות שאננה, והיא אינה ערובה לבאות, להבנת מהלך ההיסטוריה או ידיעת אחרית הימים. המשיחיות גם אינה תוכנית, יעד, פרויקט או חזון פוליטי שיש לחתור בכל מחיר למימושם. תחת זאת, המשיחיות היא אתגר מתמיד, משימה המחייבת עמדה ביקורתית כלפי העתיד, שבירה של מעגליות ההיסטוריה והפרתה, פריצה אל אופק אחר ובריאה מתמדת של אפשרויות חדשות.3 המשיחיות אינה מתארת את דמותה של הארץ הברוכה שעוד ממתינה להתגלות, אינה מוסרת את קואורדינטות מקומה או מדווחת על מועד ההגעה אליה, אלא רק מבטיחה את קיומה התמידי מעבר לאופק. הפתיחות כלפי הבאות היא גם פתיחות כלפי עצמנו, כלפי האפשרות להיוותר עצמנו באמצעות השתנות והתהוות מתמידות. האמונה בבריאתה המתמדת של המציאות פותחת בפני ההיסטוריה את האפשרות לתיקון ובפני בני־האדם את האפשרות לתקנה.

ארז אהרון, ללא כותרת, שמן על בד, 90×45 ס"מ

דרידה כינה זאת "משיחיות נטולת משיח" ותיאר אותה כמבנה מופשט של אמונה, שאינו ספציפי לתוכן של דתות או דוקטרינות שונות, אלא מתבטא בפתיחות רדיקלית אל האפשרויות האין־סופיות והבלתי־צפויות שמביאים עימם הבאות. המשיחיות אינה התכלית המקובעת של ההיסטוריה, אלא האופן היצירתי, הפתוח והמתהווה שבו אנו מעניקים תוחלת לתנועת זמן.4 לכן, לדידו המשיחיות אינה ודאות דוגמטית, אלא היפוכה הקיצוני שכן רק באי־ודאות, בבלתי־צפוי, בבלתי־מדוד, בבלתי־שקול ובבלתי־נשלט, בדבר הסמוי מהעין, נמצאים הברכה והסכנה, התקווה והפחד, החירות והאחריות. "מה היה העתיד", שואל דרידה, "אילו החלטה הייתה ניתנת לתִכנות, אילו הסיכון, האי־ודאות או הוודאות הבלתי־יציבה, חוסר־הביטחון של ה־'אולי', לא היו מרחפים בעתיד כפתח אל הבאות?"5 כל עוד העתיד פתוח יש תקווה אך גם פחד, וכל עוד אין ודאות חתומה יש חירות פתוחה לבקשת הצדק והשלום כנגד מצב עניינים שההיסטוריה מציבה. בקשת החירות, הצדק והשלום, המתחילה ביציאתם של היהודים ממצרים, היא מאז ועד היום אידיאל בלתי־מושג, שהניסיון להשיגו הוא שמחולל תכלית בכל צעד בדרך המדברית אל עבר ארץ ההבטחה שתמיד נותרת מעבר לאופק. לכן, לדבריו, "להיות פתוח אל העתיד זה להיות יהודי, ולהפך".6

בין משיחיות למשיחנות

משיחנות היא תוכן דתי קונקרטי וספציפי, תמונה מקובעת של אחרית הימים העוקדת את העתיד לתסריט אחד בלעדי. המשיחיות, לעומתה, אינה תוכן אלא צורת תודעה פתוחה המשחררת את ההווה מכבליו ומבטיחה כי למרות כל פגמיו ופגיעותיו, עולם של שלום וצדק הוא אפשרי. המשיחנות היא כלא סגור של ודאות, בשעה שהמשיחיות היא אופק פתוח של אפשרויות; זו תשובה סגורה וזו שאלה פתוחה, זו תובעת ציות וזו מאפשרת לחלום. המשיחיות מבקשת לתקן את העולם הזה, ואילו המשיחנות – להחריבו לטובת אחד שיבוא במקומו. הראשונה צופה אל הבאות בחיפוש אחר סליחה וכפרה על פגיעות העבר, בשעה שהאחרונה עיוורת, מבקשת עליהן נקמה. הפרוגרמה הפוליטית המשיחנית חותמת את העתיד, בזמן שהמשיחיות פותחת את ההווה אל אופק של אפשרויות, מבחינה בין גבולות הנוכחי לאפשרויות העתידי, מדגישה את האי־זהות בין מה שהינו לבין מה שעוד יכול או עלול להיות, ומאמינה כי כל מציאות שיצרו בני־אדם גם ניתנת לשינוי על ידיהם.

בעוד המשיחנות היא ידיעת תכלית ההיסטוריה ומתן רשות לחתור אליה בכל מחיר, המשיחיות מושתתת על הכרה באין־ספור הנתיבים הפתוחים לפניה בכל רגע, ובחירותנו, בחובתנו ובאחריותנו לקבוע לאילו מהם תפנה. לכן, בעוד המשיחנות היא חזון קונקרטי לבאות, המשיחיות מפיחה תוחלת ברגע זה כשהיא מושתתת על האמונה המתמדת ביכולת יצירה, חידוש ושינוי. המשיחיות אינה משאלת לב רחוקה, ציפייה פסיבית או ודאות שאננה, אך גם לא ודאות, ידיעת העתיד או רישיון פוליטי לאלימות ולכפייה. תחת זאת היא פתיחות מתמדת לאפשרות התיקון והחלופה, והתרסה עיקשת כנגד כל מה שמציג את עצמו כגורל היסטורי בלתי־נמנע.

המשיחנות היא אמת אבסולוטית, טוטלית וטוטליטרית, שאינה מסוגלת לפשרה, רואה בכל התנגדות אויב ובכל ביקורת בגידה, ואין קורבן שאינו מוצדק בעבורה ואין פריצת גבול שאינה מתורצת בדרך להגשמתה. המשיחיות, לעומת זאת, אנטי־טוטליטרית במהותה וחותרת תחת כל מבנה פוליטי, דתי או הכרתי סגור, סופי ומוחלט, המציג עצמו כאמת שאין בלתה וכמציאות שאין לה חלופה. לכן ממשה עד מרטין לותר קינג, המשיחיות היא התשתית לכל מחשבת תיקון עולם והבסיס לכל מהפכה שבה יוצאים אנשים לשחרר את העתיד מידי משעבדי ההווה. המשיחיות גם אינה פריקת עול המוסר והאתיקה, אלא נשיאה במשקל האחריות הבלתי־מתפשרת כלפי כל גר, יתום ואלמנה. לבסוף, המשיחיות אינה אבסולוטית אלא אוניברסלית, ועל כן אינה יכולה, מהותית, להבחין דיכוטומית בין טובים לרעים, אנחנו לְהם. היא מחויבת לכלל האנושות ושואפת לברכתן של כל משפחות האדמה.

כיצד נוכל להבחין בין משיחניות שקר למשיחיות אמת? התשובה עשויה להיות קלה משנדמה, בסיוען של מספר אבני בוחן. כך למשל, האם המשיח שלך מחזיק בתמונה דטרמיניסטית של העתיד או בכזו הפתוחה לאין־סוף האפשרויות הנובעות מחירות האדם? האם הוא מבטיח חזון פוליטי היררכי או מחויב לשחרורם של כל העמים? האם הוא מצדיק ואף מהלל את המוות או בוחר ומקדש בכל מקרה, בכל מצב ובכל מחיר, את החיים? אם הוא נכון לקורבן־אדם בעבור מטרה נשגבת, הרי זה סימן מחשיד, אך אם האדם הוא בעבורו לעולם תכלית ולעולם לא אמצעי, וכל הווייתו התנגדות לאלו המעבירים את בניהם ובנותיהם באש – הרי זו אינדיקציה חיובית. האם המשיח שלפניך סבור כי כוחו ועוצם ידו הם שיביאו את הישועה, או יודע שהדרך המובילה לשם רצופה עשיית משפט, אהבת חסד והצנעת לכת? האם הוא נוהג כאילו אלימות היא הכרח בל־יגונה ואף אידיאל בדרך אל הגאולה, או מזכיר כי המקדש המיוחל ייבנה רק בדור שידיו נקיות מדם? האם הוא סוגד לעוצמה, או מקדש את החסד והאחריות כלפי כל גר, יתום ואלמנה? האם הוא מנציח גורל של חיים על החרב, או מוכוון תמיד אל השלום ושואף ליום שבו יכותתו כל החרבות לאתים?

משיח היום

כיום המשיחנות היא סכנה לעתידה של מדינת ישראל, משום שהיא מוכנה להקריב הן את הדמוקרטיה הישראלית והן את יהדותה של ישראל בעבור צו מוחלט הגובר על כל מוסר והיגיון. המשיחיות, לעומתה, היא מכונה של מדינת ישראל: יסודות החירות, הצדק והשלום שעליהם הושתתה, לאור חזונם של נביאי ישראל, כהמשך ההבטחה שנשאו אבותינו ואימותינו.

הבטחה זו, שהיא כתב־הזכות שלנו על הארץ, היא התנאי הנצחי האוניברסלי להיות ברכה לכל משפחות האדמה. אלוהי המקרא וההיסטוריה היה מפורש למדי בעניין זה והקפיד להדגיש אותו כבר מהרגע הראשון שבו התנה את הארץ שהבטיח לאברהם בהיותה "ברכה". שוב ושוב לאורך המסע אל הארץ, הנמשך מאז ועד היום, אלוהים מזכיר: "לי כל הארץ"; היא אינה קניינכם בטאבו, ומעמדכם בה הוא לכל היותר של חוכרים. אם שמוע תישמעו לתנאיו הנוקשים של בעל־הבית, לכונן בה חברת צדק ושלום בעבור כל העמים, תשבו בה לבטח ותיהנו מברכתה. אך אם לא תישמעו, אם תאטמו את ליבכם וידיכם יימלאו דמים – ייאטמו גם השמיים ותיבש האדמה. בעל־הבית האמיתי יסגור את המים, ינתק את האור ויגרש אתכם לכל הרוחות.

לדברי אחד העם, ראייה אסטרטגית מפוכחת וניתוח גיאו־פוליטי חד הם שהנחו את נביאי המקרא לעיצוב חזונם על עולם שבו מושלים הצדק והשלום. "לאומיותם, אהבתם את עמם וארצם, הביאה אותם לידי כך", משום שהשכילו להבין כי עם קטן הלכוד במצר בין מעצמות ניצות לא יוכל לשכון לבטח בארצו כל עוד נושא גוי אל גוי חרב והזאבים משחרים לטרף הכבשים.7 "האידיאל האנושי הזה", כותב אחד העם, "היה ויהיה על כן בהכרח תמיד חלק עצמי מן האידיאל הלאומי של עם ישראל, ומדינת היהודים תוכל רק אז להמציא לו מנוחה, כשהצדק העולמי ישב לכיסא וימשול בחיי העמים והמדינות". אם מדינת היהודים לא תציב לעצמה את מטרת היהדות להביא שלום לעולם, היא לעולם לא תוכל לקוות לשלום בעבור עצמה.

האם נוכל להאמין, ולו רק כתרגיל מחשבתי שיאיר את דרכנו בזמני אפלה, כי ישיבתנו לבטח בארצנו אינה מותנה בכוח חילנו ובעוצם כלכלתנו, אלא בהיותנו ראויים לה ומחויבים להבטחתה? האם יכולה מדינת ישראל השסועה, המדממת והשנואה לדמיין לעצמה עתיד שבו היא לא רק חיה בשלום עם עמי סביבתה, אלא מחויבת בכוחה ובחוכמתה למניעת כל רדיפת חפים מפשע, עריצות כלפיהם ופגיעה בהם בכל מקום בתבל? האם נוכל להבטיח שתכליתה האחת והבלעדית של כל מלחמה שלנו היא לסיים את כל המלחמות? האם אפשר לבקש שכגודל המשבר וכעוצמת הרוע העומד מולנו ועומקו – כך נדבק ביתר שאת בטוב, בחסד ובתקווה, ולא ננוצח על ידי אויבינו בכך שנדמה אליהם? האם אפשר להמיר משיחנות לאומנית מסתגרת בלאומיות משיחית בעלת מחויבות אוניברסלית לעתיד האנושות? האם עוד אפשר לקיים את התקווה בת שנות שלושת־אלפים לחירות הכרוכה ללא התר בשלום ובצדק, ולקרוא דרור לכל יושבי הארץ? האם נוכל להשתמש בחוכמה, ביצירתיות ובתעוזה שלנו כדי לפתור את בעיותיהם של עמי תבל, ולא כדי לחמשם? האם נוכל להיות גשר בין ציוויליזציות, ולא חזית ההתנגשות האלימה ביניהן? האם נוכל להעמיד דגם לחברה מתוקנת שמשגשגת בזכות מחויבותה הבלתי־מתפשרת לכל גר, יתום, אלמנה ופליט באשר הם?

ומה אם, רק לצורך התרגיל המחשבתי, היינו יודעים כי זו דרכנו היחידה לשרוד? והאם, רק לצורך חישוב דרכנו בעת הזאת, נוכל לבחון כיצד להמיר את כל שאלות ה־"האם" שלעיל בשאלות "כיצד"? שכן אם לא ננסה לענות עליהן "כן", יישללו על־כורחנו גם תקוות צנועות ופרגמטיות בהרבה מאלו. הדמוקרטיה שאנו חולמים עליה, אמר דרידה, לעולם אינה מנת חלקנו, אך החלומות שלנו על אודות מה שהיא עוד יכולה להיות הם ששומרים על הדמוקרטיה שיש לנו, ובלעדיהם היא תקרוס. דבר דומה ניתן לומר על ארץ ישראל ותורתה, על ירושלים, על ציון, ציונות ומשיחיות בימינו.

אפילוג

בצדק נחשד הרצל במשיחיות שקר. האוטופיזם שבו שרטט את דמותה של מדינת היהודים הישנה־חדשה שלו, והאופטימיזם המוגזם ביחס לדרך המובילה אליה, זכו לביקורת מוצדקת שראתה בהם פנטזיה בלתי־מציאותית ואף מסוכנת, שמתריסה כנגד הריאליה ההיסטורית ועתידה להינגף מפניה במחיר כבד. הרצל, תלוי מרחף בנימה הדקה המבחינה בין הוזה לחוזה, עשה את כל מה שמנהיג גדול יודע שהוא חייב לעשות ברגעים גורליים, ושיקר במצח נחושה. בלי למצמץ הוא הבטיח ליהודֵי זמנו שיוכלו פשוט להניח את ארצותיהם, מולדותיהם ועריהם ולעלות לארץ ישראל, לבנות אותה מחורבנה ולהיבנות ממנה, ותיאר זאת כעין שיט תענוגות, בזמן שידע היטב שהוא שולח אותם אל חול וכולרה. אלא שבנבואה, השקר הוא רק עניין של תאריך, וכנציג־מכירות ממולח של המשיח, הרצל ידע שתאריך היעד והתפוגה של הבטחתו תמיד יישאר "היום ההוא", הממתין מעבר לאופק למי שמוכן ללכת אל עבר ארץ שעוד מחכה להתגלות. הוא ידע שהבטחה יכולה להתגשם רק אם יהיה מי שמוכן לקיים אותה, ושאגדה חדלה להיות אגדה מהרגע שיש לפחות יותר ממשוגע אחד הסבור כי היא אמיתית ומוכן לצאת לדרך בעקבותיה, וכך להמיר "פנטזיה" פסיבית ב"קומבינציה" אקטיבית, ו"אוטופיה" בלתי־אפשרית ב"קונסטרוקציה" מעשית.

"ביהודים עצמם תלוי אפוא הדבר", אומר הרצל כיהודי משיחי נאמן, היודע שרק הדבקות באפשרות של הבלתי־אפשרי היא שתהפוך אותו לבלתי־נמנע, גם אם ייקח זמן וגם אם כמשה לא יזכה הנביא עצמו לראות את הארץ שהוא מבטיח. ואם לא נאמין באגדה ולא נרצה, "אם הדור הזה עודנו אטום מדי, יבוא דור אחר, נעלה ממנו, טוב ממנו. היהודים הרוצים, תהיה להם מדינתם, והם יהיו ראויים לה".8 אחד העם ישלים את הרצל ויאמר כי רק אם יהיו ראויים לה, תהיה ליהודים מדינתם, ובכך ינסח את האתגר המשיחי, הקונטרה־משיחני, הניצב בפנינו.

ואפילו עודנו אטומים מדי, אם שמוע לא נשמע ואם החרש נחריש, אזי מתוך החורבן ייוולד משיח, ורווח והצלה יבואו מידי דור אחר, טוב ונעלה יותר, שכבר רוצה, שאין לו ברירה אלא להאמין שאין זו אגדה, והוא יהיה ראוי לה.