לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף

את דבריה פותחת ארנדט במעין דרשה על האפוריזם שכתב המשורר ואיש המחתרת הצרפתי רנה שאר, על שנותיו במחתרת ועל הימים שאחרי: "שום צוואה אינה מקדימה את ירושתנו" (במקור: Notre héritage n'est précédé d'aucun testament).

"שום צוואה אינה מקדימה את ירושתנו". זהו אולי המוזר ביותר מבין האפוריזמים החדים והמפתיעים שבהם ניסח רנה שאר, משורר וסופר צרפתי, את מהות המשמעות של ארבע שנות 'רזיסטנס', מחתרת, עבור דור שלם של סופרים ואינטלקטואלים אירופאים. קריסתה של צרפת, אירוע בלתי צפוי לחלוטין עבורם, רוקנה בן־רגע את הזירה הפוליטית של מדינתם והשאירה אותה בידי נוכלים וטיפשים שפעלו כמריונטות על במה. אותם אנשי רוח, שמעולם לא נטלו חלק בחיים הפוליטיים של הרפובליקה השלישית, נשאבו לתוכה כמו בכוח ואקום. כך, ללא כל הכנה מראש ובניגוד להעדפותיהם המוצהרות, הם מצאו את עצמם מייצגים מרחב ציבורי שבו, רחוק מעיני אוהב ואויב וללא כל מנגנון ממסדי, התנהלו כל העניינים החשובים של המדינה, הן במעשים והן במילים.אך זה לא נמשך זמן רב. לאחר שנים ספורות [עם שחרור צרפת מהכיבוש הנאצי – גא"צ] הם שוחררו ממה שבתחילה הם תפסו כ'נטל', ונזרקו בחזרה אל חוסר המשמעות של חייהם הפרטיים, שוב מופרדים מ'עולם המציאות' על ידי 'אטימות עצובה' של חיים ללא־דבר מעבר להם. ואם סירבו 'לחזור אל ראשיתם, אל התנהגותם הלקויה ביותר', יכלו רק לשוב אל המאבק הריק והישן בין אידיאולוגיות מנוגדות, שלאחר תבוסת האויב המשותף שוב כבשו את הזירה הפוליטית, פיצלו את החברים־לנשק לשעבר לחבורות אין־ספור שאפילו לא היו פלגים של ממש, וסיבכו אותם בפולמוסים ובתְכָכִים אין־סופיים של מלחמת נייר. מה ששאר חזה מראש באופן ברור, בעודו בלב הקרב, אכן קרה: 'אם אשרוד, אדע שאצטרך להינתק מניחוח השנים המהותיות הללו, לדחות בשקט (לא להדחיק) את אוצרי'. הם איבדו את אוצרם.1

בפתיחה קצרה זו ארנדט מציעה לנו התבוננות בשני "ימים שאחרי": היום שלאחר התבוסה והיום שלאחר השגת המטרה, במקרה זה שחרור צרפת מעול הכיבוש הנאצי. היום שאחרי התבוסה תופס את מרב תשומת הלב של ארנדט (ל"יום שאחרי" השני עוד נגיע בהמשך) – לא בשל השלכותיה של אותה תבוסה על התפתחות מלחמת העולם השנייה, וגם לא בשל השפעותיה הדרמטיות על חייה האישיים שלה עצמה, אלא בשל ההתמוטטות הפתאומית של המנגנון המדינתי, קריסת המוסדות והתפוררות ההנהגה. ארנדט מתבוננת בתגובתם של אזרחים מן השורה שלא יכלו לעמוד מנגד כאשר התרחשה קריסה זו והפכו ביום אחד, כמעט על־כורחם, לאנשי ה"רזיסטנס", ההתנגדות הצרפתית שפעלה נגד הנאצים ושותפיהם הצרפתים.

בעיני ארנדט, המשבר הוא סדק בסדר הקיים המאפשר לכוחות שונים בחברה להיאבק על עיצובה מחדש של המדינה. מחד גיסא, ישנם אותם "נוכלים וטיפשים" המזוהים עם הממסד, הנהגה חסרת אחריות שחושבת אך ורק על הישרדותה. מאידך גיסא, מתעוררים כוחות אזרחיים שהתפכחו בעקבות המשבר ואינם מסוגלים עוד לשוב למצב הקודם. ההתפכחות שארנדט מזהה אינה שינוי עמדה פוליטית גרידא, היא מעין התגלות. זוהי חוויה טרנספורמטיבית שבה אזרחים מן השורה, מכל שכבות החברה, חווים רגע של הארה ביחס למנהיגיהם ולמצב הפוליטי. הקריסה חושפת בפניהם את גודל הריקבון של המערכת הפוליטית, ומאותו הרגע הם אינם מסוגלים לשוב לחייהם הפרטיים. הם מוּנעים מתחושת אחריות כלפי מדינתם, עמם ואנושיותם. הם מגלים בתוכם מטרה נשגבת החורגת מעבר לאינטרסים האישיים – השאיפה לתיקון ולחירות.

מרחב אזרחי ישראלי חדש

חרף המגבלות הטבועות בכל השוואה היסטורית, שנה לאחר שבעה באוקטובר קשה לנו שלא לחוש הזדהות קיומית עמוקה עם תיאורה של ארנדט את המשבר. אומנם היריבים שונים, העמים אחרים וההקשרים רחוקים, ובכל זאת, מבנה הקריסה מהדהד את המציאות שלנו באופן ברור. כפי שקרה לצרפתים בשנת 1940, כך גם אנו נחשפנו בשבעה באוקטובר לכשל מערכתי מוחלט של המערכת הפוליטית, ובעקבותיו לאוזלת יד מתמשכת של מוסדות המדינה. ואולם כמו בצרפת של המלחמה, היום שלאחר התדהמה הוא גם יום שבו האקסיומות המעוותות של העבר אינן מובנות עוד מאליהן. זהו יום שבו האחראים למשבר – ההנהגה הכושלת – יעשו כל שביכולתם לטשטש את אחריותם ולעוור אותנו מחדש. אך הפעם עליהם להתמודד עם כוחות אזרחיים המוּנעים מכוח דבר־מה גדול מהם.

אנו עדיין שרויים בעיצומם של האירועים, וחסרה לנו הפרספקטיבה ההיסטורית שעמדה לרשותה של ארנדט. עם זאת, אפשר לשים לב לכך שדמויות כאלו כבר התעוררו לפעולה בשבעה באוקטובר עצמו. אנשים ונשים ש"נשאבו כמו בכוח ואקום" לתוך האירוע, חשו שעליהם לפעול מייד כשהכול קרס והפגינו גבורה אזרחית ואחווה אנושית. מתנחלים שבאו לחלץ קיבוצניקים מבתיהם הבוערים, בדואים שהסיעו את שורדי מסיבת הנובה למקום מבטחים, פעילי שמאל שהקימו חמ"לים אזרחיים; חרדים וחילונים, ערבים ויהודים, אנשי המרכז והפריפריה – שפשוט היו שם וידעו לפעול במקום שבו המדינה כשלה. איש אינו יודע אם הכוחות האלו יהפכו למחתרת של ממש. השסעים החברתיים עמוקים, ואותם "נוכלים וטיפשים", כדברי ארנדט, יעשו הכול כדי לתחזק אותם ולדכא את ניצני השינוי המתעוררים. ובכל זאת, המחתרת הצרפתית, כמו גם תנועות אזרחיות רבות וטובות אחרות, התחילו מתוך מבוכה עמוקה, ורק לאחר כמה שנים הפכו להיות מרחב שבו "התנהלו כל העניינים החשובים של המדינה, הן במעשים והן במילים".

אריאן ליטמן, אחרי השומר, 2018 , אנדרטת אלכסנדר זייד, עמק יזרעאל. צילום: גל מוסנזון

לכאורה, אתגר מרכזי ביצירת מרחב אזרחי חדש בישראל הוא השסעים הפוליטיים והחברתיים העמוקים הפעורים בתוככי החברה הישראלית. אולם ארנדט מצביעה על כך שעוצמתה של המחתרת הצרפתית לא הייתה תלויה באידיאולוגיה משותפת. להפך, המחתרת איחדה תחת דגלה פלגים מגוונים מבחינה רעיונית, החל מימנים־לאומנים שמאסו בכיבוש הגרמני וכלה בקומוניסטים שנאבקו בפשיזם. כוחה נבע מהדחף הפנימי שהניע גברים ונשים רבים לחרוג מגבולות עצמם ולהתעלות מעל לזהותם האידיאולוגית או לשיוך החברתי שלהם. ההלם שבא בעקבות התבוסה היה עבורם רגע של התגלות. המציאות הכתה בהם בעוצמה, ניפצה לרסיסים את הנחות היסוד שבהן דבקו ואת הדמויות שאותן העריצו. אך דווקא התמוטטות האקסיומות המוכרות אפשרה את פריצת גבולות הדמיון של אנשי ונשות המחתרת. הם מצאו בקרבם את היכולת להתעלות מעל "המאבק הריק והנושן בין אידיאולוגיות מנוגדות" לא מתוך ויתור על אמונותיהם, אלא מתוך הצבת מטרה נעלה יותר – המאבק על עצם חירותם.

אריאן ליטמן, אחרי השומר, 2018 , אנדרטת אלכסנדר זייד, עמק יזרעאל. צילום: גל מוסנזון

פוליטיקה של ייאוש ופוליטיקה של תקווה

אני מבקש לכנות "פוליטיקה של תקווה" את הגישה השואפת להרחיב את גבולות הדמיון ולהציע חזון החורג מעבר להישג הפוליטי המיידי (במקרה של אנשי המחתרת, למשל – התנגדותם לתפיסה כי שיתוף פעולה עם הנאצים תמורת כיבוש חלקי הוא בגדר הרע במיעוטו). ניתן למצוא דוגמאות רבות למאבקים פוליטיים שהתנהלו מתוך חריגה מגבולות הדמיון הפוליטי הקיים. המהפכה הצרפתית, למשל, התבססה על הרעיון המהפכני כי ניתן לשנות מן היסוד חברה המושתתת על מעמדות שלכל אחד מהם פריווילגיות משלו, ולכונן תחתיה מרחב אזרחי שוויוני. תנועות שחרור שונות פעלו על בסיס הנחה דומה, ואף שאפו לחולל שינוי לא רק בתחום הזכויות, אלא גם בתפיסות פוליטיות ותרבותיות שנראו בלתי ניתנות לשינוי. המאבקים הפמיניסטיים והלהט"ביים, לדוגמה, הובילו לא רק להשגת זכויות, אלא גם לשינוי עמוק בתפיסות תרבותיות מושרשות. כל אלו דוגמאות לשינויים שתחילתם בתקווה מרחיבת־דמיון וסופם באקטיביזם פוליטי נחוש ונבון.

כנגד הפוליטיקה של התקווה, ניצבת פוליטיקה של ייאוש, כזו המבקשת לצמצם את הדמיון של האזרחים, לסגור אותנו בתוך שייכות פוליטית או מגזרית אחת ויחידה, באופן שיחסום בפנינו את היכולת לדמיין מציאות אחרת. בהשראת הדמות הגאונית והאפלה שיצרה הסופרת ג' ק' רולינג, ניתן לכנות אותה "פוליטיקה סוהרסנית". הסוהרסן הוא יצור אפל שניזון מרגשות השמחה והתקווה של בני האדם הנמצאים סביבו. לידו מתרוקן האדם מכל תקווה והופך להיות סביל, ממושמע ומושתק. אין שיטה פוליטית מתגמלת יותר מאשר זריעת ייאוש ופחד: הפוליטיקאי שנטל מציבור בוחריו את התקווה לעולם לא יצטרך לתת דין וחשבון. תמיד תרחף ברקע ההנחה כי בלעדיו המצב היה בוודאי גרוע יותר.

"כוח דמיונו פרץ אל שביל חדש"

ארנדט אינה היחידה שביקשה לתאר את הרגע המכונן שבו האדם מתעורר אל מרחב מדומיין רחב וחדש. המשוררת זלדה מציגה תיאור מרגש של התגלות דומה. השיר "הפוגה", שהוקדש "למחבל שהציל שבוי ישראלי מידי המחבלים, כאשר רצו לעשות בו שפטים", מתאר את הרגע הנדיר והמפעים שבו האדם תופס את עצמו כישות מורכבת ורבת־פנים, החורגת מעבר לזהות הצרה שנסיבות חייו כפו עליו:

תְּנוּעַת יָד מְבַטֶּלֶת
אֶת הַהֲזָיוֹת עַל עִנּוּיִים,
תְּנוּעַת יָדוֹ
שֶׁל אֶחָד מִזְּאֵבֵי הַהִתְאַבְּדות —
נַעַר שׁוֹקֵק
שֶׁבָּחַל פִּתְאֹם בַּשִּׂנְאָה
כִּי נַפְשׁוֹ גִלְּתָה לוֹ
הַשִּׂנְאָה מְשַׁקֶּרֶת
הַשִּׂנְאָה מְשַׁקֶּרֶת
הַשִּׂנְאָה מְשַׁקֶּרֶת —
וְכֹחַ דִמְיוֹנוֹ פָּרַץ
אֶל שְׁבִיל חָדָשׁ
עִם קוֹלוֹת הַיַּלְדוּת וְהַמּוֹפְתִים.
כַּאֲשֶׁר הֵקִיץ בּוֹ הַטּוֹב הַהִיּוּלִי
הִצִּיל אֶת הַשָּׁבוּי
כַּאֲשֶׁר יָצָא נָהָר מֵעֵדֶן פְּנִימִיּוּתוֹ
נָתַן לוֹ מַיִם
לְחַיּוֹתוֹ בַּמִּדְבָּר.
אַט־אַט נָסוֹגָה לְאָחוֹר
מִפְלֶצֶת הַנְּקָמָה
וְנִגְלוּ עוֹלָמוֹת רַעֲנַנִּים שֶׁל תִּקְוָה
וְשִׂמְחַת מַעְיָנוֹת נִכְבְּדֵי־מַיִם

אוֹיָה!
שְׁנֵיהֶם יָדְעוּ:
אֵין זוֹ כָּל הַאֱמֶת
זוֹ הֲפוּגָה
בְּאִי יָרֹק
הָאִי שֶׁהוּא מִחוּץ לְכָל לְאֹם
וּלְכָל מוֹצָא
בָּאִי הַזֶּה בְאַחַת הַמְּעָרוֹת
פָּקַח אֶת עֵינָיו הַשָּׁלוֹם.

הן אצל זלדה והן אצל ארנדט חווה האדם התגלות המאפשרת לו לחרוג מעבר לגבולות עצמו. "נַפְשׁוֹ גִּלְּתָה לו״ שקיימת אפשרות אחרת, ומרגע זה "כֹּחַ דִּמְיוֹנוֹ פָּרַץ / אֶל שְׁבִיל חָדָשׁ / עִם קוֹלוֹת הַיַּלְדוּת וְהַמּוֹפְתִים". דמיונו של האדם שב אל ימי הילדות, תקופה מופתית שבה הכול עוד נראָה אפשרי, טרם הצמצום של התודעה שהוליד את היריבות והשנאה. בעוד פוליטיקה של ייאוש מתבססת על טיפוח תחושת איום זהותי, פוליטיקה של תקווה מזכירה לנו כי זהות האדם אינה עומדת על רכיב אחד בלעדי. היא מצביעה על אופק רחב יותר, החורג מגבולות המגזר הצר ואף מעבר ללאום.

היום שאחרי והאוצר האבוד

זלדה וארנדט נפגשות בעוד צומת חשוב: שתיהן מדגישות שההתגלות לבדה איננה מספיקה כדי לאפשר לשינוי להכות שורשים. במילותיה של זלדה: "אוֹיָה! / שְׁנֵיהֶם יָדְעוּ / אֵין זוֹ כָּל הָאֱמֶת / זוֹ הֲפוּגָה". הפוגה באי ירוק, מרחב שבו נפגשים שני יריבים לשעבר, אסיר וסוהרו, שחרגו מזהותם ומצאו את עצמם "מִחוּץ לְכָל לְאֹם / וּלְכָל מוֹצָא". אבל "אֵין זוֹ כָּל הָאֱמֶת", שכן הלאום, המוצא, הם בכל זאת רכיבים ממשיים של זהות האדם, גם אם לא בלעדיים. החריגה מעצמם אומנם מאפשרת לשלום "לפקוח את עיניו", אבל שלום בר־קיימא הוא שלום שאינו מתעלם מהלאום, מהמוצא, מהשונות בין הצדדים ששואפים אליו.

ארנדט מדגישה אף היא את מגבלות ההתגלות הפוליטית, תוך שהיא נעזרת במשפט נוסף של רנה שאר: "אם אשרוד, אדע שאצטרך להינתק מניחוח השנים המהותיות הללו, לדחות בשקט (לא להדחיק) את אוצרי". ארנדט מקשרת דברים אלו לאפוריזם שבו פתחה את דיונה: "שום צוואה אינה מקדימה את ירושתנו". שנות המחתרת הותירו אחריהן מורשת אדירה, אוצר רוחני לדורות. ואולם אנשי ונשות המחתרת, שהיו שקועים בלהט החולף של המאבק, לא השכילו לנסח את ה"צוואה", את מפת הדרכים שתאפשר גישה לאותו אוצר. ארנדט טוענת, בעקבות המשורר הצרפתי, כי ההתפכחות הקשה ביותר עשויה להגיע דווקא לאחר השגת המטרה שעליה כה חלמנו.

רנה שאר, כך מציעה ארנדט, מציב אזהרה בפני הנאבקים העתידיים, כשהוא הופך על פיה את האינטואיציה הראשונית. האתגר האמיתי, הוא טוען, אינו טמון ב"יום שאחרי" הראשון, אלא בזה השני. לא ביום שלאחר ההלם, אלא ביום שלאחר הגשמת החלום. אומנם הקריסה הפוליטית היא קטסטרופלית, אך היא לפחות מביאה לניפוץ של אקסיומות ולפריצה לנתיבים חדשים. לעומת זאת, היום שלאחר השגת החלום טומן בחובו פרדוקס: זהו הרגע שבו אנו משיגים את האוצר שעליו נלחמנו, אולם בו־זמנית גם מאבדים אותו אם לא השכלנו לחשוב מראש על אופן שימורו והעברתו. לאחר שצרפת הובסה, אנשי ונשות המחתרת גילו בתוכם עוצמות בלתי משוערות, כוחות של תקווה שאפשרו ניצחון מוחשי. אולם ברגע השגת חירותם חמקו מבין אצבעותיהם שנות המחתרת על עושרן הפוליטי, התרבותי והרוחני. האוצר התפוגג, או לכל הפחות, המפתחות לגישה אליו אבדו.

כדי להפוך את התקווה לממשית ולבת־קיימא, ארנדט מציעה להקדים את הצוואה על פני הירושה, לחשוב לפני המשבר ובמהלכו כיצד התקוות, הכוחות והאמונות ימשיכו להדהד לאחר שהמטרה תושג. בשפה יהודית יותר, ניתן לראות את הצעתה כמעין פירוש להכרעה התלמודית הידועה בשאלה אם התלמוד גדול או המעשה גדול. נמנו וגמרו: התלמוד גדול כי הוא מביא לידי המעשה. המחשבה, הרפלקציה, היא העיקר, כי היא תאפשר את המשכיות המעשה הפוליטי. בלעדיה יישאר המעשה בבחינת אוצר אבוד, דבר שהתקיים לְרגע וכבר חמק מידינו, כי איבדנו את הגישה לרוח הגדולה שאפשרה אותו.

שתי גדות לריין

ארנדט תיארה את המשבר כרגע המוציא את האנשים מחייהם הפרטיים אל עבר הזירה הציבורית, רגע שבו האישי והפוליטי שזורים זה בזה יותר מתמיד. אולי בעקבות דבריה ארשה לעצמי לחתום את מאמרי בנימה אישית יותר.

ארנדט נולדה בגדה הגרמנית של נהר הריין, במולדת שהפכה לאויבת ושממנה נאלצה לנוס על נפשה. גם אני נולדתי על גדות הריין, אך בצידו השני, במולדת שלמענה נלחם רנה שאר. שטרסבורג, עיר הולדתי, נמצאת במרחק הליכה מגרמניה. אזור זה היה זירת סכסוך דמים במשך מאות שנים – בין צרפת לפרוסיה ולאחר מכן בין צרפת לגרמניה. הוא החליף שליטים וריבונות אין־ספור פעמים, עמד במוקד שתי מלחמות עולם, ונהרות של דם נשפכו על אדמתו. דורות של מנהיגים טענו כי אין אפשרות לקיום של שלום בין צרפת לגרמניה – תחילה בשל הבדלי דת, ועם התקדמות החילון, מטעמים לאומניים וגזעניים. כיום ההפרדה היחידה בין המדינות היא שלט דו־לשוני על אחד הגשרים החוצים את הריין, המברך את העוברים והשבים.

אירופה המערבית נתפסת כיום כיחידה תרבותית מגובשת, המאכלסת עמים שוחרי שלום ששומרים על יריבותם ההיסטורית רק במגרשי הכדורגל. שלווה זו נראית כה רחוקה מאיתנו, עד כי לא פעם היא זוכה להסברים מהותניים כוזבים, כמו השוני במזג האירופי או בתרבות הדתית. ברם עלינו לזכור כי רק במאה הקודמת נטבחו באירופה כמאה מיליון בני אדם, רובם משום שראו עצמם חלק מקולקטיבים יריבים שלעולם לא יוכלו לחיות יחד. כיום הרעיון של זהות אירופית משותפת הפך לקונצנזוס החוצה מחנות פוליטיים. תמורה זו לא התחוללה בעקבות נס משמיים, אלא מפני שהזהות האירופית נבנתה באופן מכוון ובקפידה על חורבות מלחמת העולם השנייה. היא פרי יצירתה של הנהגה נבונה שידעה כי אירופה זקוקה הן לחזון והן למוסדות. היא זקוקה למורשת, אך גם ל"צוואה", למתווה מחשבתי שיבטיח את המשכיותה.

ואולי אין צורך להרחיק עד אירופה. מי כיהודים יודע את כוחו של חלום כאשר הוא מוצב כיעד וכאשר נבנים המוסדות הראויים להגשמתו. "כל מעשה אדם – יסודו מחלום וסופו לחלום: בנפשו יביא חלומו", כתב חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. במציאות האירופית של שלהי המאה התשע־עשרה נראה חזונו של הרצל הזוי לאין־שיעור מהשאיפה הצנועה שאני מייחל לה כיום – חיים בשלום ובביטחון, בנחת ובשגשוג. אנו מסוגלים לפחות לדמיין חיים כאלה, ולו כפנטזיה: חיים שבהם החרדי אינו מאיים על החילוני ולהפך, חיים שבהם שמרנים ופרוגרסיביים חולקים מוסדות משותפים. אפשר אף לדמיין חיים בשלום ובשותפות עם הפלסטינים – אם בשתי מדינות, אם בקונפדרציה או בכל מתווה אחר שיבטיח שמירה על כבוד האדם, שוויון ושלום.

עודנו מסוגלים לדמיין ולחלום. אך אם איננו רוצים שחלום זה יהפוך ל"אוצר אבוד", שומה עלינו להשקיע כעת בכתיבת ה"צוואה" – בשרטוט מפת דרכים מפורטת ובבניית המוסדות האיתנים שיאפשרו לחזון זה להתגשם ולהפוך למציאות מוחשית ובת־קיימא.