לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף
כי הדבר הקשה ביותר הוא להמשיך. כשהלב מזועזע מטראומה שהקימה לתחייה את כל האימה שבגורל היהודי, כשאין לתאר את הצער הישראלי ממספר הנרצחים והנופלים מכל גוני החברה באותו יום שחור ואחריו, את הגיהינום שבו נמצאות ונמצאים החטופות והחטופים שחובתנו המוסרית להשיבם הביתה, את גבורת הלוחמים והלוחמות שיצאו להגן על האנושיות, את כאבם של כל המפונים מבתיהם בדרום ובצפון, את כל הפצועים והפצועות בגוף ובנפש מרחבי החברה הישראלית כולה, את בדידות היהודים באשר הם, הפוחדים על עתידם ועתיד ילדיהם ועולמנו, את סבלם של תינוקות וילדים בישראל ובעזה במציאות אנושית כאוטית, מייאשת ופצועה, שהרוע המפלצתי של החמאס הביא על כולם, את כוחות ההקצנה הפנימיים המסוכנים, המפלגים בנו בכל יום בשעתנו הקשה ביותר, את החיים והאמון שנשברו. נוכח כל אלה ואף על פי כן – מתייצבת התקווה.
תקווה היא צו קטגורי של עם יהודי, שגורלו היה תמיד קשה ובכל זאת הוא בחר להיאחז בה שוב ושוב מתוך ברית אמונה עם קדושת החיים. היא צו קטגורי של חברה ישראלית מגוונת, שיש לה הכוח להתמיר את הגורל לייעוד משותף כחזון רוחני מתוך אתוס חברתי של ערבות ואחריות כלפי הזולת ועבודת מידות חברתית וציבורית. התקווה היא שפת אמונה, שבה כולם ערבים ומחוברות, מחזיקים זה את זו וזקוקות זו לזה, מחויבים לא להשאיר אף אחד ואחת מאחור לטבוע במבול, להציל זה את זה מהייאוש ולבחור יחד בתחיית החיים.
***
תקווה היא ביסודה עבודה ציבורית של תשובה. היא השיבה אל הרוחני האחדותי והערב. היא שבירת כישוף האנוכיות שהמציאות מטילה עלינו, היכולת לראות עד כמה אפשרנו לה לעוור ולסמא אותנו כדי שנוכל להמשיך להחזיק במשאלות הפרטיות שלנו, עד כמה המשכנו להיאחז בהן בעוד לאדם שלידנו לא הייתה תקווה, כאשר המשאלות הפרטיות שלנו היו סבל עבור הזולת. כל כך הרבה משאלות פרטיות כוזבות מנהלות את הסדרים החברתיים שאנו ממשיכים לשמר. אנחנו נמנעים מלהתערב במציאות ולשנותה, מתעלמים מהעוולות ומהייסורים ומטייחים פערים. כך היה עם ההתעלמות מסבלם של תושבי עוטף עזה. כך עם ההתעלמות מעדויותיהן הבהולות והאמיצות של התצפיתניות. כך עם ההתעלמות מחזון־השמד ומבניין כוח־השמד של החמאס כלפינו וכלפי כל האדם. כך עם הפיכת נושא החטופים והחטופות לנושא שנוי במחלוקת פוליטית. כך עם משבר חוק הגיוס או פתרון השירות הלאומי ונשיאה משותפת בחובת ההצלה ופיקוח הנפש. כך עם ההתעלמות מכל יושבי הארץ החיים כאן יחד – יהודים מכל הסוגים, ערביי ישראל, דרוזים, צ'רקסים, בדואים, נוצרים, מוסלמים, פליטים, מהגרים ורבים אחרים, שעברו את אימת הטראומה יחד. כך עם ההתעלמות מכוחות ההקצנה והאיבה שמאיימים על כלל ישראל ועל אהבת ישראל וקורעים מבפנים את רקמת העם והחברה. כך עם ההתעלמות מהאחריות שלנו לאחינו ולאחיותינו, כל בית ישראל, יהודי התפוצות, מעמדם וביטחונם. כך עם ההתעלמות מסבלם האנושי והלאומי של הפלסטינים, שרבים כל כך מהם מסרבים להיכנע לייאוש ובוחרים יום־יום לעמוד כנגד טרור ואלימות. הסדרים פוליטיים אנוכיים והתעלמות ואדישות חברתית נטלו מאיתנו את פס הקול של היהודים והיהדות כאן במדינת ישראל: את התקווה.
***
תקווה אמיתית היא מסע של תשובה ותיקון. שיבת ציון בעומקה, אחרי קיבוץ הגלויות הפיזי, היא מעשה משותף של קיבוץ חברתי. היא עשויה להיוולד רק כשנשבור יחד את מעגל הכזב, ולא נבטיח תקווה לאף אחד אם היא אינה כוללת את כולם. כי תקווה היא נחלת הכלל המיטיב או שאיננה תקווה, היא כולן וכולם או אף אחת ואחד. היא מסרבת לפגיעה בקדושת צלם אלוהים שבכל אדם ומתייצבת כנגד כל רוע. היא פתח תקווה, השער אל השיבה הביתה, אל האחדות הטבועה בעומק קיומם של כל היצורים ביקומו של האין־סוף ברוך הוא. תקווה אינה יכולה לשקר ולכזב, היא רגישה, ערבה וקדושה, ומורה לנו לרפא את חיינו יחד.
תקווה, מלמד רבנו בחיי בן אשר, מלשון קו. היא מדריכה אותנו להרים את עינינו גבוה יותר, כמו שעשה אברהם אבינו, ולחפש מעבר לעצמנו נקודת אור אחת ועוד אחת, ולשרטט ביניהן ובינינו קו שיחשוף את התכלית הקדושה הנעוצה בעומק הפירוד בין הבריות השונות, כשכל אחת מהן מעידה על עצמה ועל זולתה אחדות אין־סוף. כדי לחשוף את קו החיים הזה, את קו האופק של כלל ישראל ושל האנושות כולה, כל נקודה צריכה לנכוח, להכיר בערכה שלה, בכבודה ובמהותה, ולצד זה מוכרחה כל נקודה להכיר גם בנקודות האור האחרות שסביבה ולכלול אותן בדאגותיה, אף שהן שונות ומשונות ממנה. בלעדי כוכבי־אור אלה כולם, יינזק אופק קו החיים של כל נקודה ויינתק, והשמיים עצמם חס ושלום יינזקו וייפלו. תקווה היא חבל הטבור של הקודש, קו הכרה הדדית, קו של כבוד הבריות ויראת קודש, קו אהבת החיים והבריות. היא קו החיים שבכף ידנו, היא קו החיות של נשמתנו, היא קו האופק של מורשת אמונת הייחוד ושל ילדינו.
***
כמו דייג, אלוהים משליך לנו בכל יום מחדש חכה של תקווה. בעיתות שלווה ובעיתות מבול, אלוהים לא חדל להאמין בנו שנצליח להתגבר על האנוכיות שבנו ונבחר להצטרף לממלכת הקדוּשה, ממלכת הזולת וההכרה המוסרית. המסורת היהודית היא בית ספר עתיק של חקלאים רוחניים, שמתאמנים יום־יום במשך דורות כדי לשרת בקדושה את עמם ועולמם ברגעים היסטוריים של גסות־רוח, ייאוש ומבולים. או אז, בשעת מבול, יש להם את ההכשרה הרוחנית המוסרית להתייצב כנגד האינסטינקט האנוכי, להתעלות ולהצטרף זה לזה, נקודות המחפשות אלו את אלו כדי להתכנס יחד לתיבה ולהצלה. כשהנקודות מתחברות הן מצפן ומפת התקווה, הן מאירות את הדרך למציאות אחרת, שבה איננו שואפים לשרוד אלא להתעלות. זוהי התנועה היחידה שתיקח אותנו הכי קרוב אלינו והכי קרוב לאלוהים.
התקווה ממקמת את עצמה בהתמסרות רדיקלית ונדיבה בחלל שבין הנקודות, שבו מדבריות הבדידות והפחד מטילים צללים, חושפים בכל יום חיים פגיעים, פגועים ומנופצים, מתחננים בפנינו שנקלף מעלינו את הכחש והמרמה, שנשליך את האדישות והאנוכיות, שנחליף את אינסטינקט ההישרדות באינסטינקט אמוני רוחני ומוסרי של קדושה, צדק וחסד. בחיים כאלה אנו מתגלים לעצמנו דרך עיני האחרים, אנו מגלים את יכולותינו לקלקל ולתקן, מתרגלים עבודת התבוננות, שותפות ונאמנות, הופכים להיות בעצמנו המילים שאותן אומר האל, יהי אור, ומתהווים לממשות מוארת. לכן מסורת ישראל ממקמת אותנו תמיד בין זוגות ובין שתי נקודות לפחות, שנוכל להתאמן: בין שני סיפורי בריאה, שני ראשי שנה, בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, בין ארץ ישראל לתפוצות, בין ישראל לעמים. זו תוכנית אימונים עתיקה, המרחיבה לאט את אופקי תודעתנו כדי שנוכל להכיל בתוכנו עוד ועוד קולות של האין־סוף. בבית הספר העתיק הזה צורת האמונה הגבוהה ביותר היא תקווה חיה ופעילה יום־יום, הנושאת בתוכה את עוצמתו של הדמיון הרוחני ואת רחבותו של החזון החברתי לשיקום, לריפוי ולתיקון.
אמונתה של התקווה בנו, אמונתו של אלוהים בינינו, בלתי נתפסות נוכח חורבן ביתנו. היסטוריה יהודית שלמה של מריבה והתקוטטות, עוינות ושנאה, סכסוך שבטים ואיבת אחים. ולמולה תחינתם של חכמי ישראל ומפעל חייהם לתעד וללמד אותנו מהטראומה ולכונן בינינו תרבות של מחלוקת לשם שמים, תרבות שלום־בית, מורשת של אהבת כנסת ישראל כולה, שבה כל אחת ואחד מאיתנו הם חלק יקר, והתקווה היא מעשה של ענווה לאומית, איחוי והחלמה.
***
בימים שבורים ואיומים לחברה הישראלית כולה ולכל יהודי ויהודיה, בזמן שקברניטי העם מסכנים את התקווה, מסכנים את היהודים ואת היהדות גם יחד, מסכנים את הערבות הישראלית והחוסן האמוני, בדרך אל שנה חדשה, כשתכף ניפגש שוב עם טראומת שבעה באוקטובר, שמיני עצרת, שמחת תורה – חובתנו לחתור בכל תעצומות הרוח אל עבר פיקוח הנשמה, אל יבשת התקווה, ולקרוא לתשובה. זו משימת עמנו שמכיר את דינמיקת החורבן שנלכדנו בה. זו משימה שאין לתאר עד כמה היא קשה: להתרומם בימי טראומה שמעוררת את כל הטראומות שלפניה, לתרגל ענווה והסכמה בימים שדורשים כוח וגבורה. אבל זו תמונת הניצחון היחידה, תמונת ענווה וקדושת חיים ומוסריות ואהבת ישראל ושלום בית.
והיה אם ניכנס בשערי תקווה ותשובה, לא נהיה לבד. תעמוד לנו זכות אבות ואימהות, שהורישו לנו את תקוותם. תעמוד לנו זכות חכמי וחכמות ישראל שבכל הדורות. וכל אהבת ישראל שבינינו, עם מנהיגות אמונה מכל קצות האנושות שעודה עומדת איתנו ולצידנו. וזכות שיבת ציון, וזכות אהבת ציון, וזכות ארץ הקודש ועיר הקודש. וזכות בניין שני בתים תמורת אלה שנחרבו, בית ישראל ובית לשכנינו, והיה ביום ההוא "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב ט).
מי ייתן ונבחר בגחלילית, בכוכב הנופל, במילות האור הקוראות אלינו. מי ייתן ונקדיש את השנים הבאות להיות עם של צדיקים – של מי שמצדיקים את החיים אף על פי כן ולמרות הכול. עם שמקדיש את חייו במולדתו לחיים ולמנהיגות ישרי דרך, לעמל חקלאי רוחני־מוסרי ולעבודת מידות של קדושה, ענווה ותקווה. מי ייתן שנהפוך פחד לאמונה, איום לאמון, איבה לאהבה, נגע ומריבה לאיחוי ולהחלמה. מי ייתן ונבחר לצעוד במסע התלם הארוך של התקווה, ונכונן לנו ולעולמנו ימי אמת, שלום ורחמים.
***
עמוק בתוך ירושלים עיר הקודש, מלמדת מסורת ישראל, זורם נהר של אור זרוע לא־נגוע, אור שמקורו במילים הראשונות שנאמרו. אור טהור שאותו אומר אלינו הקדוש ברוך הוא כתפילה, כמשאלה, שנמשיך לקוות לו ולנו, שנהיה אנחנו מאורות רבים, שנהיה אנחנו בחיינו הקצרים גחליליות וכוכבים נופלים, שאותם ראה אבינו כשהרים עיניו ואמר לנו: יהי אור. אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו. ברוך אתה ה', יוצר המאורות.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
