האם 101 החטופים הנמקים בעזה כבר שנה הם נושא שמומלץ לדון בו בבתי הספר לקראת יום השנה לשבעה באוקטובר? לא על פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך לקראת "אירועי יום השנה ל-7 באוקטובר״, מסמך שממליץ על שבעה נושאים לדיון בבתי הספר, ואף לא אחד מהם עוסק ישירות בחטופים ובני משפחותיהם.
לקראת יום השנה לשבעה באוקטובר, האסון הגדול ביותר שקרה לעם היהודי מאז השואה, קשה להתעלם מהדמיון בין היחס לסוגיית החטופים ומשפחותיהם בימינו, לבין היחס לשואה ולשורדי השואה בעשור הראשון של מדינת ישראל.
מדינת ישראל הצעירה, הנאבקת על קיומה, ביקשה להתמקד ב"גבורה" ולהתעלם מ"השואה". לזכור את מרד גטו ורשה ולא את אושוויץ. את הפרטיזנים ולא את אסירי המחנות. תפיסה זו של המדינה תורגמה ליחס היומיומי שקיבלו אנשים ממשיים שניצלו מן התופת. ניצולי השואה שהגיעו ארצה כונו "אבק אדם", סומנו כמי שהלכו "כצאן לטבח" וזכו פעמים רבות ליחס פוגע ומשפיל. הסיפור שהם נשאו על כתפיהם הכפופות והכואבות נתפס כסותר את דמות היהודי הלוחם וכמאיים על האתוס הלאומי של קוממיות וגבורה. שנים רבות חלפו עד שהתפוגגה הדיכוטומיה המופרכת הזאת, המנגידה בין קורבן ללוחם והתפתחה ההבנה ששניהם פניה של המציאות הקשה מנשוא של העם היהודי.
ההשתקה הממשלתית של סוגיית החטופים, לצד ההתמקדות אך ורק בגבורה ובחוסן, מחלחלת מטה אל הציבור הרחב ומגיעה בהתבטאויותיה הקיצוניות עד כדי נאצות ואלימות פיזית נגד משפחות החטופים.
השתקה זו משקפת יסוד נפשי שלא כדאי להתעלם ממנו – אינטואיציה נפוצה לפיה העיסוק במה שכואב, במקומות החלשים שלנו, מאיים עלינו, מחליש אותנו ובכך פוגע בנו וביכולתנו להתגבר ולנצח. שוב אנחנו בורחים מעמדת החולשה, הפגיעוּת והכאב, ומעדיפים להתמקד ביוזמה, בגבורה ובכבוד. לצערנו, יחידים וחברות עלולים לעבור תהליך ארוך עד שיבינו את חשיבות ההתמודדות הישירה עם הפגיעוּת. הדחקה לא תעזור לאורך זמן – אלא תחמיר את המצב.
התקשורת והשיח הציבורי עסקו במשך חודשים ארוכים בסיפורים האישיים של החטופים ושל נפגעי השבעה באוקטובר, לצד סיפורי הגבורה; אבל אם יתברר שהנרטיב הממלכתי, כפי שמבקשים לעצב אותו לשנים הבאות, מעדיף לחגוג את ההתנדבות האזרחית, האחדות והגבורה ולהתעלם מהחטופים ומשפחותיהם – נראה שלא למדנו דבר מעשורים של התמודדות עם זיכרון השואה ומחקרים על עיבוד טראומות אישיות ולאומיות.
חוסן וגבורה הכרחיים בעינינו. אולם אנו מבקשים חוסן אמיתי ובר קיימא, אשר כרוך לבלי התר בהכרה באובדן, בטראומה ובכאב. הוא כרוך בעיבוד המציאות הנוכחית כפי שהיא – ערבוב של אסון וגבורה. אמנם, יש מי שטוענים שהדבר היחיד שאנחנו לומדים מההיסטוריה הוא היסטוריה, אך עדיין לא מאוחר מדי להימנע מנראטיב דיכוטומי המציב שואה מול גבורה.
באפריל 1942 (אייר תרצ"ב) – שלוש שנים לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ושש שנים לפרוץ מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט – דיבר ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, בוועידת ההסתדרות. ברל, שהיה רגיש לגורלם של יהודי התפוצות ובעל חוש ביקורת עצמית מפותח, הזהיר מפני תוצאות הנטייה להימנע מההכרה בסבל ואמר:
אם אנו דואגים לעתידנו, אם רצוננו שהילד בארץ לא יהיה זר לסבלות עמו, חייבים אנחנו לספר לא רק ביציאת מצרים, אלא אף בשעבוד מצרים.
כדאי שנקשיב לו גם כיום.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
