"לא מעניין אותי מה אומרת ההלכה", הוא הסביר לי בצורה מאד ישירה ובקול גבוה. "גם אם ההלכה תגיד שמותר, זה בכלל לא משנה. אני רוצה שהבן שלי יתפלל בדיוק כמו שסבא שלי היה מתפלל, וזהו".
ישבנו בדיון קהילתי, סביבנו היו עוד גברים וכולם הנהנו למשמע התגובה שלו. כל ההוכחות הלכתיות ששטחתי בפניהם הפכו למיותרות. העובדה שבמסגרת ההלכה לנשים יש אפשרות לעשות צעד קדימה במפגש עם הקודש נמחקה בבת אחת. הדבר היחיד שהיה חשוב בחדר הוא שמנהג אבותיהם וסביהם של המתפללים לא ישתנה בשום אופן. אפילו אם הדור התחלף והתחדש – על המנהג להישמר בדיוק בדיוק אותו הדבר.
תחושת חוסר אונים החלה להזדחל את תוך הלב שלי. עזבתי את העולם הדתי בגלל המגבלה ההלכתית, הגעתי לקהילה משלבת שיש בה דתיים וחילונים, מסורתיים ואנשי ונשות רצף, כדי לאפשר מידה גבוהה יותר של חופש ושל חירות בתוך היהדות. ובכל זאת, דווקא במקום הזה, בו ההלכה אינה מובילה את הלך הרוח – מקומן של נשים נשאר שולי.
מאז אותו דיון אני מזהה את התופעה הזו בעוד ועוד מקומות. דווקא המסורתיות, הידועה בפתיחותה וביכולת ההכלה שלה כלפי רמות שונות של חיוב הלכתי, עומדת כחומה בצורה אל מול שינוי היחס לנשים בשם ערכי הנאמנות והמסורת. באופן פרדוכסלי, אותה נאמנות שמאפשרת הכלה ביחס למנעד רחב של ביטויים דתיים – יוצרת חיץ בין הנשים לבין הקודש.
כאמור, אני גדלתי בתוך עולם דתי, עולם שבו ההלכה מכתיבה את סדר היום. יש דיונים הלכתיים, יש התפלפלות, צד אחד חושב באופן מסוים וצד אחר חושב באופן שונה, ובסופו של דבר – מתקבלת הכרעה. סמכות ההכרעה נמצאת בידי הרבנים או בידי חברי הקהילה, והיא נובעת מעיון במקורות השונים, במציאות, ובבחינת ההתאמה בניהם.
כהמשך לעולם הלכתי זה, קיימים היום שלל מניינים שיתופיים והלכתיים שבהם ההלכה היא עדיין הסמכות העליונה אך ניתן לנוע בתוכה יותר בחופשיות. כך, נשים יכולות לקרוא בתורה לפי העמדה ההלכתית שגורסת שהקביעה "קול באישה ערווה" אינה חלה בדברים שבקדושה. כלומר, ניתן להתיר הלכתית קריאה בתורה על ידי נשים, אך אין הן יכולות להיות שליחות ציבור בקדושה של תפילת שחרית למשל. מניינים אלו נולדו מתוך הצורך לפתור את הפער שנוצר לאחר המהפכה הפמיניסטית: אישה יכולה להיות רופאה או חברת כנסת אך נאלצת לשבת מאחורי המחיצה בבואה לבית הכנסת. המשימה שעומדת בבסיס השינוי הזה היא לאפשר לנשים את המעמד השוויוני שקנו לעצמן מחוץ לבית הכנסת גם בין כתלי הקודש. במקרים האלה ההלכה מתגלה כגמישה, וניתן למצוא בתוכה גם את ההיתרים.
אחרי שנים של התחבטויות בעולם הדתי וצעידה בין הטיפות שאותן מאפשרת ההלכה, חציתי את הקווים אל העולם החילוני והשלתי מעלי את מגבלות ההלכה. אזי הכלים שעמדו לרשותי כדי לתקן ולשנות את מעמדי כאישה כבר לא היו ספרות הלכתית ופלפולים אלא הכלים שניתנו בידי נשים בעולם הליברלי: הביקורתיות, היכולת לשבור את המוסכמות, מרד בדורות הקודמים ודחף ליצור מציאות חדשה. החופש בעולם החילוני מאפשר לכל פרט לקבוע את מקומו ומעמדו, גם אל מול היהדות, מבלי להיות כבול למוסרות הדת.
לעומת שתי הזירות הללו, הדתית והחילונית, בהן אני מרגישה שכאישה יש כלים להשמיע את קולי, דווקא בתוך העולם המסורתי המתון אני מוצאת את עצמי לעיתים חסרת אונים. יש הרבה ערך בתפיסה המסורתית, ולא לחינם יש נהירה גדולה אליה בעת הזו. מצד אחד היא מאפשרת חיבור עמוק לשורשים ומצד שני היא סלחנית כלפי אי-קיום ההלכה, כיוון שההלכה איננה ערך מחייב מבחינתה. בתחילה חשבתי שהעולם המסורתי יהיה המקום בו אוכל להניח את רגלי, להיות מחויבת ומחוברת לשורשים היהודיים מחד ולאפשר לעצמי את הבחירה בתוך העולם הזה מאידך. אולם בחלוף הזמן גיליתי להפתעתי שדווקא בתוך העולם המסורתי אני מאבדת את שני הכלים שניתנו לנשים כדי לשנות את מעמדן מול הקודש. אני נעדרת את הביקורתיות והמרד החילוני מחד, וחסרה את הפלפול ההלכתי מאידך. בלי שניהם, אני מוצאת את עצמי כאישה ללא כל יכולת לשנות את מקומי בעולם הדתי.
המסורתיות מבוססת על תפיסה עמוקה של נאמנות, השוללת במובנים מסויימים את הביקורת על מעשיהם של הדורות הקודמים. נאמנות זו מקשה על נשים שמנסות לחולל שינוי במעמדן. כפי שמתאר זאת מאיר בוזגלו, מסורתי "מקבל עליו מרצון את הנורמות של עולם הוריו. אין הוא יוצא מגדרו כאשר מישהו מטיח בו 'אתה אדם לא עצמאי' או 'עדיין לא השתחררת מהפטריארכליות'. במילים אחרות, הצהרת המסורתיות היא יחס אקטיבי לחיים שיש בה ויתור מראש על חומרת הביקורתיות ועל ההגדרה העצמית. בנאמנות אנו נותנים לזהות לומר את דברה, היא שמנסחת את האמונות ואת הערכים".[1]
המסורתיות מושתתת על עקרון הנאמנות, שהוא הפוך לחלוטין מהביקורתיות החילונית אך גם נעדר את הפלפול ההלכתי. עקרון הנאמנות מצביע על כך שאף אם אורח חייו של האדם חילוני לגמרי בחיי היום יום – בלבושו, בהתנהגותו, בתרבותו ובמקצועו – הוא נשאר נאמן למסורת אבותיו במרחב הדתי יהודי. כך שיתכן פער עצום בין התנהלותו בחיי היום יום לבין התנהלותו ברגע שהוא נכנס לבית הכנסת.
כשיש נאמנות, כפי שהסבירו לי הגברים באותו דיון קהילתי, אין כל משמעות להלכה. כיוון שפלפולי ההלכה עלולים לחולל שינוי, ואילו נאמנות מכוונת לכך שהדברים לא יזוזו ממקומם, ושהמרחב המקודש יישאר בדיוק כפי שהיה.
במובן מסוים, הנאמנות שעליה כותב בוזגלו היא נאמנות למי ששולט בכיפה, למי שמכתיב את הטון וקובע היכן ניתן להחמיר והיכן להקל בהתאם לשיקול דעתו. לפיכך אין מקום לדעות נוספות, בוודאי לא נשיות, המבקשות לשנות את הנאמנות הזו.
כך, למשל, כאשר הרב עובדיה יוסף נדרש לסוגיית קריאה בתורה של נשים הוא קובע כי "אין קול באישה ערווה בדברים שבקדושה" ולכן מבחינה הלכתית אין בעיה עם אישה הקוראת בתורה. למרות זאת, בסופו של דבר הוא מכריע שאין הדבר אפשרי משום כבוד הציבור: לא משום שההלכה לא מאפשרת אלא משום שאין זה מתאים לציבור הגברים. אין הדבר תלוי בהלכה אלא בבחירה הגברית אם לאפשר זאת או לא; האם לשנות מסורת שהיתה קיימת שנים רבות או להישאר נאמנים אליה ולקבע את הדברים כפי שהם.
יעקב ידגר מתאר את משמעה של המסורתיות כ"יחסם הנאמן ובה בעת רפלקסיבי, המחייב ואף מקדש 'באופן עקרוני', אך פרשני, ביקורתי וסלקטיבי באופן מעשי, של פרט מסוים או קהילה כלשהי כלפי מה שהם מכירים כמסורת המכוננת את זהותם – אותם".[2] לטענתו, המסורתיות כן משתנה ומתאימה את עצמה לתקופה בה היא פועלת, אולם ניתן להבין מדבריו כי הבחירה לאילו ערכים או מנהגים להישאר נאמנים ולאילו לא היא בחירה של פרט מסוים מנהיג או של קהילה. כך למשל, ניתן להבין את הבחירה של הציבור המסורתי ורבניו לשחרר פעמים רבות את שמירת השבת הקפדנית אך לשמר את ההיררכיה בין גברים לנשים במרחב הדתי, זאת על אף שהמישור הראשון חמור בהרבה מהשני מבחינה הלכתית. לכן בהקשרים מסורתיים לא תהיה מניעה שמחלל שבת עילה לתורה אך הדבר כן ייאסר על אישה, למרות שמבחינה הלכתית המקרה הראשון בעייתי הרבה יותר מהשני.
עיוות הלכתי זה נובע מאותה נאמנות סלקטיבית שאינה סדורה או מאורגנת באופן קוהרנטי, אלא נובעת מהחלטה של מנהיגי הקהילה, גברים כמובן, שבוחרים באופן מסויים והקהל הולך בעקבותיהם. נאמנות זו משרתת לרוב את הפטריארכיה ששלטה בעולם היהודי עד העת המודרנית, ושולטת בו עד היום, וכך יוצא כי זכויותיהן של נשים בעולם המסורתי נקבעות בדרך כלל על פי גחמות גבריות המופעלות על פי תחושת בטן או נאמנות. לנשים בעולם זה גם אין כל אפשרות למרוד, כיוון שאז כבר לא יהיו חלק ממעגל הנאמנות הקהילתי.
בעוד בתי כנסת אורתודוכסים שוויוניים צצים בכל פינה, דווקא בתוך העולם המסורתי בו הנשים לכאורה חופשיות – הן לא יכולות להתקרב אל הקודש או לחצות את המחיצה. בעוד בעולם האורתודוכסי ישנן רבניות ויועצות הלכה, בעולם המסורתי לא נמצא נשים שמנהיגות קהילות או משמשות בתפקידי הנהגה רוחנית. דווקא בעולם המסורתי כדי להיות חלק מהקהילה, הן נאלצות לקבל על עצמן את הנאמנות לשרשרת הדורות ולפטריארכיה, להישאר באותו מעמד דתי בו היו נשים גם לפני מאות שנים.
נשאלתי לא פעם מדוע אני מקפידה להיקרא דתל"שית ולא מסורתית; הרי מוצאי מזרחי, אני מחוברת ליהדות בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, ואורח חיי כל כך דומה למסורתיות. אולם על אף שאני מכבדת מאד את מסורת אבותי ואמותי – אני, איני מסורתית.
[1] מתוך: מאיר בוזגלו, שפה לנאמנים: מחשבות על המסורת, כתר 2008.
[2] מתוך 'מסורתיות'; מפתח: כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית.
