תמונות החטופים שפורסמו בשבת שעבר היו קשות, ואנו זוכרים שעשרות מהאחים והאחיות שלנו עדיין מורעבים ומוחזקים בחשיכה. זו מציאות שאסור להשלים איתה. נכון, המציאות מורכבת וכואבת – אבל אי אפשר לתת לשיקולים ביטחוניים בלבד להוות את המציאות. שיקולים של מה יקרה אם, לא יכולים להרחיק אותנו מהלב הפועם. מהלב ההומה, מהלב השומע את צעקת הדל.
בפרשת השבוע הקודמת, "בשלח", עם ישראל נלחם נגד עמלק ואז נאמר ״והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל״. חכמים שאלו על זה "וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה היו מתגברים".
ישראל לא מסתכלים רק על המציאות התכליתית, על שיקולי הביטחון והכדאיות, על אסטרטגיות וטקטיקות של מלחמה. כדי לנצח, צריך להרים את המבט, לעולם הערכים, הרוח, לכיוון החזון והמשמעות. לעומת ידי עשיו, שידיו הן ידי מלחמה, לנו יש ידי אמונה.
הציונות הדתית, כתנועה רעיונית, מאמינה בהתערבות אנושית בהיסטוריה, בשותפות עם הקב"ה ביצירת המציאות. הציונות הדתית יודעת לקחת סיכונים כדי להגשים חזון, לתת לערכים להוביל ולהנחות את המציאות, אלא מול סיכוני הריאליה.
תפקידנו הוא לשאת את דגל הערבות ההדדית, את החיבור לאחים ואחיות, את המאבק על הרוח. אז איך זה שאיננו מובילים את המאבק למען השבת החטופים? למען המלחמה על החיים? איך נוצר מצב שהמאבק על חיי יותר מנפש אחת בישראל נתפס אצל מובילי ציבור המתיימרים לייצג את הציבור שלנו, כרפיסות, כחולשה, כרכרוכיות?
האמת היא הפוכה: הליכה לעסקה נוספת לשחרור חטופים היא לא חולשה, היא מעשה שדורש אומץ, תעוזה וגבורה. אסור לנו לתת לפחד מהמציאות המאיימת, מהסכנות והסיכונים שהעסקה עלולה להביא, לנהל אותנו ולהוביל אותנו. עלינו לתת לערכים של אחווה וערבות הדדית להוביל אותנו.
לומר מהלב וגם מהראש: גם אם זה מסוכן – כמו הליכה על גשר צר מאד – לא נפחד כלל, נושיט יד של תקווה והצלה אל אחינו ואחיותינו.
בפרשת השבוע הקרובה, "יתרו", עם ישראל מקבל את התורה. המדרש אומר על הפרשה הזו "גדול הוא השלום" ומציין שבכל מסעות בני ישראל נכתב "ויסעו ויחנו" ומפרש שעם ישראל עבר את הדרך תוך כדי מחלוקת, ואז חנה תוך כדי מחלוקת. ואולם "בזמן שבאו לסיני, חנו חניה אחת… אמר הקב״ה, הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חנייה אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי".
היכולת להיות בשלום, כאיש אחד בלב אחד, היכולת לקחת אחריות אחד על השני ולהיות בערבות הדדית עמוקה היא תנאי להתגלות שכינה. רק כשהקב"ה רואה את המסע של עם ישראל מעם מפורד לעם מחובר, הוא בוחר לתת את התורה.
לא נוכל לקבל תורה ללא ערבות הדדית, ללא היותנו לב אחד פועם כרקמה אנושית אחת חיה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
