תקציר

החילוניות היהודית, בניגוד לדימויה הרווח, לא חייבה מעולם קרע בינה לבין המסורת הדתית. זה כשלוש-מאות שנים הוגים יהודים, משפינוזה והיינה ועד פרויד ובן-גוריון, פיתחו את המסורת הייחודית של הגות יהודית חילונית. בספר זה טוען דוד ביאל שהוגים יהודים חילונים נטלו את שלושת המושגים המסורתיים- אלוהים, תורה וישראל- ויצקו לתוכם משמעות ארצית חדשה. אלוהי המקרא, שאיבד את אישיותו עוד בימי הביניים בהגותו של הרמב"ם, הפך לטבע אצל שפינוזה וממשיכיו.

הקבלה של ימי הביניים שימשה אף היא מקור לתפיסה מודרנית של האלוהות כ"אין" או כ"תוהו". קריאות חילוניות של התורה, החל משפינוזה, נטלו מן המקרא את ממד ההתגלות והפכו אותו לטקסט הסטורי, תרבותי ולאומי. בתוך כך, ואף זאת בעקבות שפינוזה, פירשו הוגים פוליטיים מחדש את המושג "ישראל", שאמנם שורשיו בתפיסות הקדומות של ישראל כאומה, אך אחריתו ברעיונות מודרניים של גזע, של לאום ושל מדינה. הוגים חילונים אחרים העדיפו לראות ב"ישראל" מונח תרבותי המתמקד בהיסטוריה ובשפה. כמושג מודרני תפסה ה"תרבות" את מקומה של הדת. הפרישה ההיסטורית הרחבה שמציע כאן ביאל מאפשרת הבנה מעמיקה של כיווני המחשבה היהודית החילונית כיום, בישראל ומחוץ לה.

פרופ' דוד ביאל הוא ראש הקתדרה להיסטוריה יהודית ע"ש עמנואל רינגלבלום של המחלקה להחסטוריה באוניברסיטת קליפורניה, דיוויס. מחקריו עוסקים בהיסטוריה אינטלקטואלית ותרבותית של היהודים. בעברית ראה אור ספרו "ארוס והיהודים" (עם עובד 1994).