תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

"באפם הרגו איש" – חסד במקום חרם

הקונפורמיזם החברתי מביא לעיתים להוקעת השונה עד שיקוץ בחייו. אך חכמינו מלמדים אותנו שהמוחרם זקוק יותר מכול לאמפתיה ולהכלה
כי באפם הרגו איש: מכירת יוסף, מאת קונסטנטין פלוויטסקי
כי באפם הרגו איש: מכירת יוסף, מאת קונסטנטין פלוויטסקי
הרב ד"ר שרגא בר־און הוא סגן נשיא המכון, מנהל מרכז קוגוד למחקר והגות יהודית וישראלית ומנהל מרכז דוד הרטמן למצוינות אינטלקטואלית. מרצה לתלמוד ומחשבת-ישראל במרכז האקדמי שלם. במרכז דוד הרטמן אחראי בר-און על ההכשרות המתקדמות במכון: בית-המדרש לרבנות ישראלית, תוכנית עמיתי דוד הרטמן לפוסט-דוקטורט ותוכנית משכילות לדוקטורנטיות. מחקריו בתחום המחשבה והזהות היהודית עוסקים בקשת רחבה של תקופות ונושאים: בספרות הבית השני, במחשבת חז"ל, בספרות ימי הביניים, בספרות דור התחייה ובזהות יהודית בת-זמננו. ספריו ומחקריו רואים

בהיסטוריה היהודית, כאשר לקהילה לא היה מספיק כוח אכיפה כנגד סוררים, שימש החרם כאמצעי חמור לאכיפת קונפורמיות. אחד המקרים הטרגיים הוא סיפורו של אוריאל אקוסטה, שגדל כנוצרי, הכיר ביהדותו, ברח ממולדתו ועבר גיור רשמי; אך לאחר שהוחרם פעמיים, הולקה והושפל על ידי קהילתו, התאבד בחודש ניסן  ה'ת' (1640). ישנו הבדל עצום בין המורשת ההלכתית, התרבותית וההיסטורית של חרמות בית הדין וחרמות הקהל לבין הנידויים והחרמות הבריוניים בני זמננו, אבל המסר הוא אחד: אם אינך כמונו, אינך בכלל! אם אינך מכבד את המוסדות – ויהא זה בית־הדין, הרב או מלכת הכיתה – אתה מאבד את מקומך בחבורה; אם אתה שונה מהדימוי שאנחנו מבקשים לקנות לעצמנו, נעצים את השוני כדי להדגיש את המכנה המשותף המדומיין שלנו.

חכמינו עמדו על העוצמה הקטלנית של החרם: "מאי שמתא (חרם בארמית)? – אמר רב: שָׁם מיתה". החפץ חיים אף דרש את הפסוק "באפם הרגו איש" – בעקימת האף. לפעמים העוויה מינורית ממיתה. קל וחומר כשהעוויה זו הופכת למוסד חברתי מתוזמר. החרם – מלמדת הגמרא, נכנס ברמ"ח אברים, דבק כשמן בתנור, ממית איזורים בנפש ומותיר צלקות.

במקורותינו המוחרם הוא בן זוגו של האבל. רבים מדיניהם דומים; במידה רבה מצבם הקיומי דומה. אך בעוד האבל מצטער על אדם יקר שאיבד, המנודה או המוחרם מצטער על עצמו; בעוד האבל מבדיל עצמו מחברת רעיו, חבריו של המנודה בדלים ממנו. ממילא, בעוד הלכות אבלות מכוונות לקבלה ולהכלה, הלכות נידוי מכוונות לניכור ומחיקה.

דומני שגם את האופן שבו רצוי להתמודד באופן קהילתי וחינוכי עם התופעות הללו, ניתן לשאוב מן המקורות. משנה נדירה מתארת ארכיטקטורה טקסית מופלאה בחצר בית המקדש:

כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל חוץ ממי שאירעו דבר שהוא מקיף לשמאל. 'מה לך מקיף לשמאל?' – 'שאני אבל' -'השוכן בבית הזה ינחמך'; – 'שאני מנודה' – 'השוכן בבית הזה יתן בלבם ויקרבוך'. דברי רבי מאירמידות ב, ב

הן ימי השגרה בחצרות ה' והן העלייה לרגל, שעושה את כל ישראל חברים, אפשרו רגעי אינטימיות בתוך המרחב ההמוני ומלא האוכלוסין. הנה שוב, בני דמות היגון של האבל והמנודה הבדלים מן החברה והצועדים אל מול זרם החוגגים המקיפים את המקדש. אולם הפעם חריגותם מודגשת כדי לעורר דאגה ואמפתיה בקהל, כדי להבליט את קיומם וכדי לפתוח להם פתח תקווה. עולי הרגל דבקים במידותיו של הקדוש ברוך הוא. המרחב הקדוש וחגיגות הקדושה כמו מנביעים מהקהל ברכות חסד.

מפתה להילחם בכוח בבריונות חברתית. מניסיוני החינוכי ומטעויותיי גיליתי שדרך זו הגבירה את תופעות הנידוי והחרם. השימוש בענישה והרתעה יצר מעין "חוק שימור אלימות" – הפעלת סנקציות מצדי חלחלה ליחסים בין התלמידים. דומני שלפחות חלק מהתשובה לחרם ולבריונות החברתית שרווחים מדי במסדרונות שלנו, היא הגברת האמפתיה. עלינו לעשות זאת באמצעות דוגמה אישית ועיצוב מרחבים שבהם מגבירים את כוחות החסד על כוחות הרוע. אני מאמין שבכוחו של החסד להעצים את החיים, לנחם ולרפא.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics