רואים את האור: איך נציל את חנוכה מהפסטיגל ומהסופגניות המופרכות?
הלחן ש-AIG אימצו, הפסטיגלים שהשתלטו על הילדים, והסופגניות בטעם קרם אגוזי מקדמיה קלויים עם ציפוי גנאש שוקולד בלגי איכותי. לרגע נדמה שחנוכה הפסיד לתרבות הצרכנית, אבל נרות החג מספרים סיפור אחר

אני זוכרת את התדהמה: המנגינה בה אנחנו עונים 'אָאָ-מֶן' על הברכה לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה' נגנבה על ידי AIG. אתם  בטח זוכרים את המספר:  1-800-400-400-AIG  המנגינה של אֵיי-אַי-גִ'י בסיום הפרסומת היא ה-'אָאָ-מֶן' של חנוכה. זמזמו לעצמכם ואח"כ תמשיכו לקרוא.[1]

עכשיו ברור למה זה כל כך קליט. חברת ביטוח ענקית ניכסה לעצמה את הרגשות המשפחתיים, המסורתיים והחמים שלנו וגנבה לעצמה משאב תרבותי שאין לו, בעצם, בעלים. איך נתגונן מפני הגניבה הזו, ש'מלכלכת' את חנוכה, כך בלי שהרגשנו?

ובעצם, השאלה רחבה ועמוקה יותר: איך נמנע מתרבות צרכנית לגנוב את ההוויה של חנוכה, ולא חשוב אם זה פסטיגל, או תעשיית סופגניות מופרכות. צריך להודות: חנוכה חשוף במיוחד לניצול מפני שכולו חולין, חופש מבית ספר והורים עובדים בלי שבתון ממשי.

נדמה לי שיש בכל זאת בלוּז של חנוכה יסוד המאפשר להיחלץ מאחיזה זו, הקשור לאופי המיוחד של יסוד האש שבו.  האש היא יסוד הכרחי לַמַּעשה התרבותי. משמי השֶמֶש, כך מספרת המיתולוגיה היוונית, גנב פרומתיאוס את האש לטובת בני האדם. מאז אנחנו כובשים באמצעותה את העולם. בסרט "ספר הג'ונגל", מציל מוגלי גור-האדם את חיות היער משירחאן הנמר באמצעות האש, ובתרבות היהודית נר ההבדלה מסמל את המעבר מהשביתה אל תחילת שבוע העבודה, עולם המעשה.

אל מול הכח העצום של האש כאמצעי יסודי לכיבוש העולם על ידי האדם, עומדים נרות חנוכה ש"אֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבָד". בחנוכיה דווקא האש החיונית, השימושית, מאבדת מחשיבותה. השָמש, הנר השימושי נטול קדושה. הוא לא קשור למצווה, ובקושי לחג. הוא מוצב ליתר ביטחון כדי שלא נשתמש בנרות החנוכייה עצמם, כי "אֵין לָנוּ רְשׁוּת" לעשות זאת. אם, חלילה, תבגוד בנו נורת החשמל –  יציל אותנו השָמָש, ויאיר עבורנו את החדר. למעשה, די בשמש אחד שישמש כמה וכמה חנוכיות הדולקות בבית אחד. תפקידו של השָמָש, כמו שֶמֶש, לשָמֶש אותנו (וכמה יפה העברית, שבה מְשָמֶש הוא פועל הנגזר משֶמֶש). איננו מביטים ישירות בלהבת השָמָש או בשֶמֶש. אי אפשר ואין בכך צורך. אורם וחוּמם של השֶמֶש והנר הם אמצעי הכרחי להביט בכל דבר אחר, היות אמצעי זו מהותה של השמש.

לעומת השֶמֶש, הלפיד של מוגלי, פרומיתאוס והשָמש ייחודם של נרות חנוכה הוא האיסור להשתמש בהם. להבת הנרות אינה אש שמחממת, מאירה או מגינה מרע אלא אור כשלעצמו. כמו בני האדם בצו הקטגורי השני של קאנט, אסור להשתמש בנרות החנוכה כאמצעי, אלא כתכלית בלבד. מבחינה זו, העמידה שלנו מול הנרות מזכירה את הדמיון בינינו: נרות חנוכה ואנחנו המדליקים אותם משקפים אלה את אלה – אנו תכלית לעצמנו. לנו וללהבה המרצדת בדמות נשמותינו יש ערך אינסופי ומוחלט, לא נועדנו כדי לצרוך, להניע מערכת כלכלית.

כשחושבים על זה כך מבינים כמה נדיר בעולמנו אור כזה, העומד כשלעצמו. החנוכיה, כך מסתבר, היא התנסות יוצאת דופן באור שאין לו תפקיד. אפילו לנרות שבת יש תפקיד במקורם –  להאיר את הבית. נרות חנוכה הם שיעור באנושיות כפי שהיא צריכה להיות, הזמנה למבט אל המהות, אל הדבר כשלעצמו. ביום הראשון של חנוכה עומדים בחנוכיה השָמש ונר חנוכה זה לצד זה. אור פרומתיאי ואור החנוכה, אחד מול אחד. וכמו בחיים, קשה לדעת מי הוא מי, מה אמצעי ומה מטרה. כשהולך החג ונמשך, האור של החג, זה שלא משמש אף אחד הולך ומוסיף, בעוד השָמָש נותר אחד, מרוחק מאורות החג המצטברים, מבודד. נדמה, כי זוהי האמירה החזקה ביותר של החג. הנה דווקא האור כשלעצמו הולך ומוסיף. בחג שכולו חול, עבודה, חופש של פסטיגלים, דווקא בחג הזה האור כשלעצמו, שהוא – בדומה לבני האדם – תכלית לעצמו, הולך ומתעצם. אולי זו המשמעות העכשווית של מילות השיר "וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ הַצָּמֵא לָאוֹר – יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ, לָאוֹר וְיָבוֹא!"

הערות שוליים

[1]במידת הצורך, אבוי, ראו כאן משניה 0:24.

השארת תגובה