הוויכוח סביב השתתפותה של פעילת "שותפות לשירות", נועה מבורך, בכנס מחנכים ומנהלים מהציונות הדתית יכול היה לעבור כעוד סערה בכוס מים של מחלוקת פנים מגזרית, אילולא היה מבטא באופן חד תופעה עמוקה ורחבה הרבה יותר: התפשטות תרבות ביטול בתוך המחנה הציוני-דתי עצמו.
התופעה שבה אדם, קבוצה או רעיון מסומנים ומודרים מהשיח בעקבות דעה, התבטאות וביקורת – היא ללא ספק, עוד "הישג" מבית המדרש החרד"לי שצעד אחר צעד משתלט על המגזר הציוני דתי.
תופעת הביטול, סתימת הפיות והדה-לגיטימציה, ההולכות ומתרחבות במחוזותינו, נשענות על מנגנון קבוע: זיהוי אוטומטי של כל עמדה חולקת, עם "מחנה" פוליטי או אידאולוגי כזה או אחר והרצון לשרת אותו. במצב כזה, השאלה איננה עוד מה נאמר ומהם הנימוקים, אלא מי הדובר, לאיזה צד הוא שייך, ואיזו אג'נדה הוא מקדם. מרגע שהשיח מתכנס לשם, הדיון מפסיק להיות ענייני: טיעונים מוחלפים בזהויות, והנמקות מוחלפות בחשדות. לא רק שאין עוד מקום לביקורת לגיטימית – עצם האפשרות לחשוב אחרת נתפסת כבגידה במחנה.
כך, במאבק על חוק הגיוס, הביקורת על חוק ביסמוט מצד נשות מילואימניקים, אמהות ללוחמים והלוחמים עצמם, הופכת מביקורת עניינית על מדיניות ביטחונית, ושוויון אזרחי, לתחבולה פוליטית: "את לא באמת חושבת שהחוק מסוכן – את פשוט רוצה להפיל את הממשלה". החשיבה מפסיקה להיות לגיטימית, הכוונות תמיד חשודות.
בפני הציבור מוצגת תמונת מציאות דיכוטומית קיצונית: או תמיכה בחוק ההשתמטות – או הפלת ממשלת ימין. אין אפשרות שלישית. המסר ברור: כל ממשלה חלופית, תהא אשר תהא, שתעביר חוק גיוס שוויוני – תביא לקיצה של המדינה היהודית. זו האקסיומה. ומכאן ואילך, כל הנתונים והעובדות נעשים חסרי משמעות: לא המחסור החמור בכוח אדם בצה"ל, לא 700 ימי מילואים של המשרתים, לא צורכי הביטחון. ובמלחמה הזו, כל האמצעים כשרים: השתקה, הפחדה, החרמה.
ומכאן קצרה הדרך להשתקה מחשבתית ולצנזורה פנימית. הרצון הטבעי להשתייכות למגזר, יחד עם הזדהות עמוקה עם דרכו של הימין הלאומי, מייצרים מצב בו עצם השמעת הביקורת, נתפסת כאיום על הזהות, כערעור על המחנה עצמו. בשלב זה עיצוב התודעה כבר הושלם. ואין עוד צורך בצנזורה חיצונית או בהוראות מלמעלה; הצנזורה פועלת מבפנים. אנשים מצנזרים את עצמם, והשיח מצטמצם מרצון, וכך הגענו למצב שכנס ציונות דתית בנושא חינוך מבטל השתתפות של מי שמבקרת את מדניות הממשלה בעניין גיוס חרדים.
אלא שהתרבות הזו גובהה מחירים חברתיים מרחקי לכת – כאשר כל עמדה שבמחלוקת נחשדת כאג'נדה פוליטית, וההקשבה לדעה מנוגדת מוחלפת בחיפוש אחר כוונות נסתרות; השיח עצמו הופך מזירה של בירור, לזירת נאמנויות. האמון כתנאי בסיסי לקיומו של שיח ציבורי, קורס. החברה מאבדת את הבסיס ללכידותה.
ההרחקה, ההשתקה והאיומים בהחרמה אינם רק פגיעה אישית; הם הגבהת חומות בתוך החברה עצמה וקרקע פורייה לתיאוריות קונספירציה, של הסחת דעת, לנרטיבים מדומיינים שההחברה עלולה לא רק להיאחז בהם, אלא גם להתנהל לאורם.
האם אחרי אסון שבעה באוקטובר, אחרי השתקת התצפיתניות, אחרי הזלזול בנביאי הזעם, אחרי ההתמכרות לקונספציה – דרושים לנו עוד תמרורי אזהרה כדי להבין לאן מובילה תרבות של השתקה, החרמה ודה-לגיטימציה? כמה כישלונות עוד נדרשים לפני שנפנים שהסכנה האמיתית איננה הביקורת, אלא היעדרה; לא ריבוי קולות, אלא דחיקתם; לא המחלוקת, אלא הפחד מפניה.
דווקא מסורת הלימוד היהודית – שבשמה יש כיום מי שמבקשים להשתמט מגיוס לצבא – מבטאת את ההיפך הגמור. היא בנויה על קושיה, על מחלוקת, ועל דיאלקטיקה; גם הניסיון היהודי מעיד כי פריצות הדרך הגדולות לא הובלו בידי משעתקי המוסכמות, אלא על ידי מערעריה ששאלו שאלות, שסירבו לקבל את הסמכות, ודמיינו מציאות אחרת.
מי שמבקש לסתום פיות מחמיץ לא רק את המסורת הדמוקרטית והיהודית, הוא בעיקר מסכן את קיומנו כחברה מלוכדת שיש לה עתיד, כי אחרי הכל חוק הגיוס, הוא אכן שאלה של "להיות או להיות".
