הנשיא דונלד טראמפ ביטל את מזכר הבטחון של ביידן, שהתנה העברת נשק אמריקאי בהתחייבות לשמירה על החוק הבינלאומי. הציוצים ברשת חגגו: "ברוך שפטרנו". שוב הגיע גיבור-העל הכל יכול ופינה עבורנו מהדרך מהמורה נוספת של מצפן מוסרי: לא עוד הימנעות מפגיעה ב"בלתי מעורבים" (שם קוד המפשיט מאנושיותם נשים, ילדים ואזרחים חפים מפשע) על חשבון סיכון מיותר לחיילינו. עול נוסף הוסר מעלינו בדרך לאשליה האוטופית של "הניצחון מוחלט".
הקונספציה לפיה ככל שנהיה מוסריים יותר כך נהיה חזקים פחות, היא מהמסוכנות שפשטה במחוזותינו ומסכנת את מדינת ישראל ואת חיילי צה"ל הנלחמים בגבורה להגן עלינו.
"טוהר הנשק" אינו פרדוקס ו"מוסר לחימה" איננו אוקסימורון. מושגי יסוד אלו מבוססים על העובדה שהגנה עצמית היא חובה מוסרית, ולצידה גם השמירה על כבוד האדם, כל אדם – כפי שמבהיר מסמך רוח צה"ל – באופן שאינו מותנה במוצא, בדת או בלאום. כן, גם אם מדובר באנשים ששונאים אותנו באופן עמוק.
אין לי אשליות. ברצועת עזה מעטים האנשים שמקבלים את קיומה של מדינת ישראל, וסביר שהאנטישמיות שם גואה. אבל מדינת ישראל לא קמה על האתוס של הרג כל מי שמתנגד לזכותה לריבונות. ספר החוקים שלנו אינו כולל עונש מוות או גירוש על בסיס דעות. אלו שרצחו, בזזו ואנסו, אלו שחטפו וכבלו בשלשלאות את חטופינו, צריכים להיענש באופן החמור ביותר. במעשיהם ובשיתוף הפעולה שלהם עם הרוע המוחלט הם איבדו כל צלם אנוש. אבל למרות תחושת הקבס, אי אפשר להחיל את הענישה החמורה והמוצדקת הזו על כל שני מליון התושבים החיים בעזה, בהם גם ילדות וילדים. לא בגירוש, לא בשימוש בנשק ללא הבחנה ולא במחיקה מוחלטת של אוכלוסייה שלמה, כפי שמרשים לעצמם יותר ויותר אנשי ציבור וחברי ממשלה לפנטז בקול רם. היהדות שלנו לא מאפשרת לנו לבטל את היותם גם בני אדם.
בימים אלו, הקריאה של הרב פרופ' דוד הרטמן במאמרו "אושוויץ או סיני" חשובה מתמיד: עלינו להסיט את התודעה הישראלית והזהות היהודית מחוויית הקורבן של אושוויץ, למחויבות מוסרית ואקטיביות כפי שהיא באה לידי ביטוי במתן תורה בהר סיני. זהות לאומית שמתבססת על זכרון השואה, על קורבנות ופחד מאויבים, על נרטיב של הישרדות, כך הזהיר הרטמן, עלולה להוביל לרחמים עצמיים, לציניות ולאדישות מוסרית.
האם אין זו אדישות שקפצה על רבים מאיתנו לנוכח הצעתו של טראמפ "לגרש מרצון" (אוקסימורון בפני עצמו) את כל הפלסטינים מעזה? האם תגובתם של רבים כי התכנית "בלתי ישימה", אינה ציניות מתחמקת? במקום לומר באופן בהיר וצלול שגירוש וטיהור אתני הם מהלך לא מוסרי ומנוגד באופן עמוק לערכים שלנו, אנחנו מנרמלים את השיח אודתם; מהנהנים בחצי קריצה, "זה לא פרקטי", אבל נשענים לאחור בתקווה שהעול המוסרי שנכפה עלינו – התמודדות עם שני מיליון איש שרואים בנו אויב והיו גם הם רוצים שניעלם להם מהאזור – יוסר מעל כתפינו על ידי השליט הכל יכול, נשיא ארצות הברית טראמפ.
אבל לא כך נבנה העם היהודי: "סיני קורא אותנו לפעולה, להתעוררות מוסרית, לחיים המלווים כל רגע באתגרים של בניית חברת צדק ומשפט ורחמים אשר תשקף את מלכות ה' בהיסטוריה", כתב דוד הרטמן.
התפיסה הרואה בעמוד השדרה המוסרי של העם היהודי אבן יסוד בהוויה הציונית מהדהדת גם ברבים מכתביו של דוד בן גוריון. גם בתוך מלחמת הקוממיות, חזר בן גוריון והדגיש את מחויבותנו להיות אור גויים ולבנות מדינה למופת: "עם ישראל יראה את הדרך הנאמנה לתיקון העולם, לכך הוא נולד. זוהי המגמה של תולדותיו. זהו הטעם של מלחמתו. והוא יעשה — לא בכוח. כל מי שינסה לתקן העולם בכוח יחטיא המטרה. בכוח לא יתוקן העולם".
בימים בהם אנחנו קוברים בלב שבור לרסיסים את חטופינו שנרצחו באכזריות איומה, וכאשר עשרות מאחינו עדיין משוועים להצלה משבי אכזרי, זו ציפייה כמעט בלתי נסבלת לשאוף לפעול על פי מצפן מוסרי. אבל זו מהותו של העם היהודי, זו משמעותה של זהות יהודית. אלו מי שאנחנו: יהודים.
רוחות חזקות של כוחניות מנשבות ממערב. המוטיב הבולט במדיניות החוץ והבטחון של ישראל נוטה באופן מובהק לטובת "בעל הבית השתגע". דווקא עכשיו אנחנו חייבים לזכור שמוסר הוא כוח. אנחנו חייבים לשוב ולהציב לנגד עינינו באופן ברור את המצפן המוסרי כחלק מתפיסת הכוח של מדינת ישראל ולחזור ולהזכיר בכל שיחה, ברשתות, במקומות העבודה, בין חברים, שעתידנו כאן יובטח הן על ידי יכולות הגנה צבאיות, מהחזקות והחדשניות בעולם, והן על בסיס יסודות מוסריים עמוקים שטבועים בנו אלפי שנים.
אנחנו לא צריכים שום נשיא אמריקאי שיגיד לנו מה לעשות, לא טראמפ ולא ביידן. לא הדין הבינלאומי יגדיר עבורנו מי אנחנו, אלא עמודי התווך של זהותנו כיהודים. מתוכם ובזכותם נקום.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
