"אתם לא תדברו איתי על עשבי פרא, אני לא ילד, אני יודע על מה אני מדבר… יש אנשים שעדיין מדברים על דין רודף על אנשים מסוימים…
"אני יודע שיש, שהיו בחצי השנה האחרונה, שאמרו רודף. לא שוטים, לא עשבים, לא מהצדדים – סמכויות תורניות. אם הם לא יקומו מעצמם ויתפטרו מכל תפקידיהם הרבניים עד תום השבעה, זה אולטימטום, אני הולך להילחם איתם לפני כל עם ישראל."
הרב יואל בן נון, ממייסדי גוש אמונים, לא נקט בשמות, כך שלא ניתן לדעת האם אותן סמכויות תורניות שאליהן התכוון אכן התפטרו. אבל מה שחשוב יותר הוא העמדה הביקורתית שהביע.
דבריו נאמרו ארבעה ימים בלבד לאחר רצח רבין, כשהחברה הישראלית כולה עמדה נדהמת אל מול מה שארע. באותם ימים ראשונים טרם התקבעו לגמרי העמדות והנרטיבים, ומסגרת השיח עדיין היתה פתוחה במידת מה. הצצה לטקסט הזה ודומים לו, שנאמרו ופורסמו בבימות שיח שונות של הציונות הדתית מיד לאחר הרצח, מעלה תמונה ייחודית של הסיטואציה המשברית שאליה נקלעה לפתע הציונות הדתית. דברי הגינוי לרצח בשיח הציוני-דתי המרכזי היו נחרצים ונמתחו מקיר אל קיר, אך לצידם התפתח מיד דיון חריף בשאלה הגדולה: האם הציונות הדתית היתה כר פוליטי שבשולי שוליו התאפשרו תנאים לצמיחתו של הרוצח, או שיגאל עמיר היה "עשב שוטה" בלבד.
המונח "עשב שוטה" לתיאור יגאל עמיר חזר בשיח הציוני-דתי באותם ימים שוב ושוב. "כל חברה ועשביה השוטים. לא תמיד מצליחים לנכש אותם מבעוד מועד", כתב אז משה אישון בעיתון "הצופה". "אנו לא גידלנו אותו, אבל הוא גדל פרא בתוכנו… גידולי פרא הגדלים בערוגה של צמחי תרבות אינם הופכים לצמחי תרבות, הם נשארים גידולי פרא", כתב גם השר לשעבר יוסף (יוסק'ה) שפירא. אחת הטענות שנשמעה לא פעם בשיח הציוני-דתי היתה שמעשה אלימות בודד אינו מעיד על רדיקליזם דתי של הציונות הדתית כולה. "השימוש בכדור עופרת בוויכוח ציבורי איננו הראשון במקרה זה. בשנות העשרים רצח איש ההגנה את ד"ר יעקב ישראל דה-האן… יצחק רבין היה בין מפקדי הכוח של הפלמ"ח שירה על אלטלנה… ד"ר ישראל קסטנר נורה על ידי מתנקש קנאי… רציחות אלה נערכו לא על ידי ארגונים קיצוניים אלא על ידי אנשים פרטיים", כתב יעקב אדלשטיין ב"הצופה".
הרב מנחם פליקס, מראשי גוש אמונים ומבולטי דוברי המתנחלים דאז, ביטא באופן אולטימטיבי את הדחייה המוחלטת על אשמה קולקטיבית הרובצת על הציונות הדתית:
"אולי טעינו, בוודאי טעינו, אבל צריך לראות את הדברים בפרופורציה… אני לא רוצה להושיב את עצמי על ספסל הנאשמים, כי אני לא מרגיש אשם. אני לא חושב שהמחנה שלנו טמא, שצריך לטהר אותו… אם צריך להפיק לקחים, אז גם זה בכלל הלקחים: לא להפסיק את הביטוי של מה שאנחנו חושבים. להפך, לתת לו ביטוי עז יותר. להקפיד על הקצוות, אבל לתת ביטוי עז, ציבורי, המוני, עם מסירות – בלי אלימות אבל עם מסירות – להתנגדות הגדולה שקיימת בציבור למהלכים של הממשלה."
כנגד אלה נשמעו בימים הראשונים שלאחר הרצח קולות של אישים ורבנים בולטים בציונות הדתית שהצביעו – בדומה לרב בן נון – על כשל של ממש הניצב בפני הציונות הדתית, לאור העובדה שהרוצח יצא מקרבה. "אל לנו לטמון את ראשנו באדמה כבת יענה", כתב זבולון אורלב, מזכ"ל המפד"ל ולימים יו"ר המפלגה. "יש עובדה קשה שרוצח יהודי בדם קר הוא בוגר מוסדותינו, וזאת בנוסף לעובדות שמספר מועט של קיצונים מטורפים התחנכו בבתי הספר שלנו… מוטלת עלינו חובה, כתנועה הרוצה להנהיג מדינה על פי ערכי התורה, להוסיף גדרים וסייגים במערכות החינוך והפוליטיקה כדי להקים חיץ ברור בינינו לבין אותם מטורפים". "אני לא אומר שהיינו צריכים להכות את אותם חוליגנים שצעקו 'רבין רוצח' ונשאו את הכרזות האלה", אמר ישראל הראל, "אבל היינו צריכים לפעול בדרכים ארגוניות כדי שהדברים האלה לא יהיו בתוכנו. היינו צריכים לגרום לכך שהם לא יהיו אנשים לגיטימיים באסיפות שלנו. כשגילינו את העשבים השוטים לא עמד בנו הכוח, למרות שידענו שהם מזיקים לנו".
בעוד שהביקורת של אורלב והראל היתה מסויגת וזהירה (הם הפנו טענות קשות גם לשמאל הישראלי, דבריהם הובאו כאן בקיצור נמרץ), ביקורת חריפה ביותר השמיע הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר עציון: "שמעתי את דברי הרוצח בבית המשפט. שום חידוש לא היה בדבריו, כל מילה שאמר נשמעה לא אחת בשנה האחרונה בחוגי הציונות הדתית. אם קיימת אפשרות כלשהי, ולו גם רחוקה, שלולא נשמעו במחננו ביטויים כמו 'ממשלת בגידה', 'ממשלת דמים' וכו', הרצח אולי לא היה מתבצע, הרי שגם אנו לא יכולים לומר עוד 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'".
כל הטקסטים האלה נאמרו והתפרסמו ממש בימים הראשונים שלאחר הרצח. אלו הן תגובות כמעט ספונטניות, תובנות ראשוניות שכמו נורו החוצה מתוך בוקה ומבולקה רעיונית אדירה. אך בחלוף זמן קצר הנרטיב הציוני-דתי קיבל כיוון ברור. הוא התייצב והתקבע ברוח דבריו של הרב פליקס: אין הציונות הדתית צריכה להושיב עצמה על ספסל הנאשמים. הציונות הדתית התנערה באופן מוחלט וטוטאלי מיגאל עמיר, אך בדרך כלל גם מביקורת ברוח דבריהם של הרב בן נון והרב עמיטל. ביקורת מעין זו, גם אם נשמעה עוד פה ושם, דעכה עם הזמן ולא הפכה לחלק דומיננטי בשיח האידיאולוגי הציוני-דתי, לא אז ובוודאי שלא בחלוף השנים. עיקרי הנרטיב בעניין רצח רבין היו ברורים: הוקעה מוחלטת של הרצח, ולצדה שלילת כל טענה בדבר יסודות רעיוניים פונדמנטליסטים בתפיסה הציונית-דתית החותרים תחת המדינה והנאמנות לה.
מה עמד ביסודו של הנרטיב הזה? את ההתייחסות של הציונות הדתית לרצח רבין יש לבחון לאור יסודותיה האידיאולוגיים. הציונות הדתית לגווניה היא בראש ובראשונה תופעה ציונית – כלומר, תופעה לאומית-מערבית-מודרנית – שבמרכזה עומדת הלאומיות. מדינת ישראל, הציונות והקיום הלאומי בטריטוריה הלאומית ובמסגרת המדינית הם מרכז האידיאולוגיה הציונית-דתית ותכליתה, ולא אמצעים לקידום מטרות תיאולוגיות נסתרות כמו הגאולה השלמה או מצוות יישוב ארץ ישראל. בניגוד לטענות רווחות, הפטריוטיזם הציוני-דתי אינו מתנגש עם התיאולוגיה, לא משרת אותה ואף לא משלים אותה, אלא הוא עצמו מהות התיאולוגיה. במחשבה הציונית-דתית האל נדחק מפניהם של הפטריוטיזם והמדינה למקום משני, או לחילופין נתפס כאל שמקדש את המדינה ובעצמו מציב אותה במעמד ראשון במעלה.
אלא שהציונות הדתית לא תופסת כך את עצמה (לפחות ברובה), ובוודאי שלא נתפסת כך בעיני יריביה האידיאולוגיים. אלו רואים בה תנועה פונדמנטליסטית שמשתמשת במדינה כאמצעי לקידום יעדים "דתיים". במשך עשרות שנים השקיעו רבנים, הוגים ומנהיגים אידיאולוגיים מאמצים רעיוניים כבירים לבירור הזהות הציונית-דתית כדי לפתור את מה שהם ראו כמתח בין היסוד ה"דתי", כביכול, לבין היסוד הלאומי. מקור המתח הזה הוא העיוות שיוצרת האפיסטמולוגיה המודרנית שהצמיחה את המושגים הדיכוטומיים "דת" ו"חילון", ובמסגרתה הוא אכן בלתי פתיר (ספרי "הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה" עוסק בכך בהרחבה). אחת המוטיבציות המשמעותיות למאמץ האידיאולוגי הזה היה הרצון להפריך האשמות שהוטחו בציונות הדתית השכם והערב בדבר היותה תפיסת עולם קנאית שמנצלת את המדינה למטרות משיחיות. ואז הגיע רצח רבין ואיים להוריד הכול לטמיון. היתה זו פגיעה של ממש בבטן הרכה של הזהות הציונית-דתית.
על הרקע הזה יש להבין את ההתייחסות הציונית-דתית לרצח רבין: כתגובה לפגיעה בזהות הציונית. ההתנערות הגורפת ממעשים של פגיעה בריבונות המדינה לצד דחייה של חשדות בדבר מניעים פונדמנטליסטיים נסתרים באידיאולוגיה הציונית-דתית, הם ביטוי לחיזוק התודעה הלאומית של הציונות הדתי – הן כתגובה להאשמות מבחוץ והן כתשובה לשאלות וספקות שהתעוררו בתוך הבית פנימה. במסגרת שיח כזו היה מן הסתם פחות מקום לקולות ביקורתיים ברוח דבריהם של הרבנים בן נון ועמיטל.
אם כן, אותה אמירה של הרב פליקס – "אני לא רוצה להושיב את עצמי על ספסל הנאשמים, כי אני לא מרגיש אשם. אני לא חושב שהמחנה שלנו טמא, שצריך לטהר אותו" – מתמצתת את עיקרי הנרטיב הציוני-דתי המרכזי בעניין רצח רבין כפי שהתקבע מאז ועד היום. יש בה הרבה מעבר לתגובה מתגוננת מפני הביקורת העזה שניתכה אז על הציונות הדתית. למעשה, האמירה הזו מבטאת את יסודותיה של הזהות העצמית הציונית-דתית: כהשקפת עולם שמעמידה את המדינה (ולא את האל) כתכלית האידיאולוגית המרכזית, כאידיאולוגיה לאומית-ציונית שאינה רואה עצמה נחותה לעומת יריביה האידיאולוגיים, וגם כתפיסת עולם שמחויבת לעקרונות הדמוקרטיים של שלטון הרוב. האמירה הזו מתארת היטב – אז, והיום אולי אף יותר – את תפיסת העולם של הציונות הדתית המרכזית.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
