"זה לא טבעי" – טענה לא רלוונטית ללהט"ב
את הסתירה בין הצו הדתי לתופעת הלהט"ב לא ניתן לפתור באמצעות מונחי טבעיות ונורמליות. טיעונים הכופפים את ההלכה לטבע מעידים על חוסר הבנה של מהו טבע ומהי הלכה

מאז ומתמיד קסם לאדם הטבע, והמושג "משפחה טבעית", שעומד לא אחת במוקד סערות ציבוריות, מהדהד קסם זה. ניתוח ביקורתי של מושג זה מחייב ניתוח של שני המושגים "טבע" ו"משפחה" ושל היחס ביניהם.

בעידן היווני והקלאסי, הטבע נתפס כמציאות אידיאלית שיש לשחזרה בחיים החברתיים־תרבותיים־פוליטיים. הטבע נחשב כביטוי לשלמות האלוהית. יכולת האדם להכיר שלמות טבעית זאת ולפעול למימושה קיבעה את תודעת האדם כיצור נשגב. העולם הוא קוסמוס – מחנה צבאי מסודר, שסדרו יכול להיות מופר רק על ידי האדם. רק לאדם חירות ולפיכך רק הוא יכול לנטות אחר יצריו האפלים ולהרוס את העולם. אבל האדם הוא גם היחיד היכול לממש בקיומו את הטבע ואת טבעו הראשוני.

ערעור תפיסת הטבע

תשובות שונות ניתנו לשאלת משמעות הטבע והטבע האנושי. התפיסה הקלאסית גזרה את הטבע האנושי מהטבע של העולם; העולם הוא רציונלי ולכן על האדם להיעשות רציונלי – יש חושב, המכיר את העולם ואת עצמו. מאמינים דחו עמדה זו, משום שלפיה הדת היא "שפחת השכל". לדעתם, האמונה והציות לאל, ולא הרציונליות, הם תכלית חיי האדם.

הביקורת על הרציונליות או על הטבע הרציונלי הייתה תחילת הערעור על הנחות היסוד המטפיזיות שעמדו ביסוד התפיסה של "הטבע", כולל האנושי האידיאלי. במרוצת ההיסטוריה תודעת האדם עברה שינוי עמוק, שנבע משינוי בתפיסת הטבע בכלל והטבע האנושי בפרט. האדם נתפס כיצור אנוכי, זאב המסוגל לטרוף את זולתו. הרוע שבטבע האדם יתפרץ אם לא ירוסן באמצעות מערכת חוק ותרבות. צו האל נדרש משום שהאדם אינו יש שלם. טבעו מכשיל אותו.

אותה הכרה כי מאווייו האפלים של האדם הם חלק ממהותו, וכי העולם והאדם אינם רציונליים, חדרה לאיטה ושינתה את תודעת האדם. בני אדם לא נטשו את הפנטזיות הרציונליסטיות או הרומנטיות על אודות הטבע, אבל כוחה של ההכרה הצלולה גבר. תודעה זו הפנימה את המציאות הריאלית כמאבק מתמשך ברוע, בטבע המאיים. האיום הטבעי הגדול והמסוכן ביותר מצוי בטבע האנושי.

התיקון והטיפוח של הטבע האנושי נעשה על ידי שלושה מנגנונים עיקריים: המערכת החוקית־משפטית, המדינה והתרבות. המשפט מסדיר ומווסת את חיי האדם. הוא מגן על האינטרסים שלו. אבל מכלול החקיקה והמיסוד המדיני נועד לאפשר לחרוג מהדאגה לאינטרסים האנוכיים. הוא מניח את המצע לחיים משותפים, מתוך דאגה, ידידות וכבוד לזולת. המדינה והמשפט אינם רק מסגרת למאבק אינטרסים; הם גם, ובעיקר, מרחב לצמיחה הדדית.

אריסטו הבחין בכך שהמידות הטובות נלמדות במסגרת חיים משותפים עם בני אדם אחרים. האדם הוא יצור מדיני מפני שחייו מתפתחים במסגרת החיים המשותפת. מסגרת מדינית דיקטטורית שוללת מהאדם יכולת זו. בניגוד לכך, מדינה דמוקרטית־ליברלית מאפשרת לבני אדם לשגשג, לפרוח ולממש את מלאות קיומם לעצמם ועם זולתם.

התרבות מממשת את הקיום האנושי. האדם מתהווה בתרבותו. תרבות היא מכלול האתוסים, המיתוסים, הנורמות והערכים המכוונים את החיים. היא צוברת לתוכה את זיכרונותינו ואת תקוותינו; היא משקפת את יכולת האדם להתגבר על הטבע, להיאבק ברוע ולחיות חיי אנוש מלאים.

תרבות אינה טבע. המונח "טבע", כשם עצם או כשם תואר, הוא אחד ממוצרי התרבות. בעולם המיתי הקדום אין טבע, יש פעילות של אלים וכוחות. "טבע" הוא נגזרת של תפיסה המניחה חוקיות, שהיא עצמה מוצר של תרבות. גם בעולם היהודי העתיק לא הייתה קיימת תפיסה של חוקיות טבעית. די לעיין בתהילים ק"ד כדי להיווכח בכך. מזמור זה, המוכר לכל מתפלל, הוא מזמור הודיה לכוחו המופלא של האל, הנוטה שמים כיריעה, השם עבים רכובו, המשלח מעיינים בנחלים, הגורם לזריחת השמש וכו'. כל אלה הם מעשי ה': "מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית". כדי שיומצא הטבע צריך היה להניח כי המציאות מתנהלת על ידי מערכת חוק קבועה הפתוחה להכרת האדם.

הטבע הוא אחת ההמצאות הכבירות של הרוח האנושית. דורות שונים נתנו תשובות שונות לשאלה מהו הטבע בכלל והטבע האנושי בפרט. תשובות אלה נגזרות מהדמיון התרבותי עצמו.

ניתוח זה מסביר את העובדה שהמסומן במונח "טבע" הוא חלק מהמדע המוגדר כ"מדעי הטבע". גם המובן הרומנטי של המונח "טבע" נוצר על ידי הדמיון האנושי, במסגרת תרבות מסוימת. העידן הרומנטי, החל מרוסו, המציא את עידן התום הילדותי, המבטא את מרחב התשוקה לחיים אידאליים, שמעולם לא חי האדם. הילדות היא גן העדן האבוד, השב לחיים רק כתקווה. האדם נולד וחי בתרבות ממשית ו"הטבע" היא משאלת לב הכמהה לעולם אידיאלי, שהאדם לא התנסה בו מעולם.

תוצר תרבותי והלכתי

המוסדות החברתיים המוכרים לנו הם מוסדות תרבותיים־חברתיים־חוקיים. גם מוסד המשפחה הוא מוסד תרבותי־חברתי־חוקי ולא מציאות "טבעית". סלקו את ההבניה החברתית־תרבותית־נורמטיבית וסילקתם את המשפחה. אין משפחה בעולם הטבעי של בעלי חיים. אנו משתמשים במונח "משפחה" כדי לסמן סגנון חיים מסוים של בעלי חיים שיש בו דמיון לחיי אנוש, אבל המשפחה היא מוצר תרבותי אנושי.

בתרבויות שונות מבנה המשפחה שונה, לעיתים באופן רדיקלי. בשבטים מסוימים הדמות המרכזית היא הדוד, אח האם, ולא האב. בתבניות משפחתיות מסורתיות אחרות הסבים הם הדמויות המרכזיות ולא ההורים. איש מאיתנו לא משתוקק לשוב אל המשפחה הפטריארכלית העתיקה שבה ילדים הם רכוש האב, אבל גם זו משפחה. בימינו יש דגמים חדשים של חיי משפחה, כי משפחה אינה מוסד טבעי, אלא צורת ארגון חברתי, נורמטיבי, שחותם התרבות וההיסטוריה חתום עליה. התמורות בתבנית המשפחה הן לא חריגה מטבע המשפחה. היא ביטוי להיסטוריה ולתרבות האנושית.

ישעיהו ליבוביץ' הבחין בין צרכים לערכים, וטען שהצרכים אינם בשליטת האדם. בניגוד לכך הערכים הם ביטוי של חירות, וחריגה מהצרכים. עבורו, הדת מגלמת את עולם החירות, אבל הוא טעה. צרכים מופיעים בחיי אדם כשהם עטופים במערכת נורמטיבית. בשיחות בינינו הייתי שואל אותו כיצד הוא מסביר את הלכות בית הכיסא, דיני הכשרות או את הלכות איסורי אישות? אם ערכים ונורמות אינם קשורים כלל לצרכים, מדוע ההלכה ארגנה את הצרכים הללו במסגרת נורמטיבית ולא התעלמה מהם?!

חלק מצרכינו אינם בשליטתנו. אנו חשים רעב בלא תלות ברצוננו, אבל תגובתנו לרעב מעוצבת על ידי מערכת נורמטיבית תרבותית. וכך גם ביחס למיניות; הטעמים שאנו אוהבים או תחושות הגועל לנוכח סוגי מאכל הם תמיד מותני תרבות. התרבויות מייצרות חלק מהצרכים שלנו. הצורך במוזיקה, בקריאת ספרים, בטיולים ובחברותא, הם תוצרי תרבות. כי זה כל האדם, יצור המכונן על ידי תרבות, ולא יצור טבעי.

גם עבודת האל אינה טבעית לאדם. קבלת עול מלכות שמים היא מצווה. עבודת הבורא היא מאמץ מתמשך של התגברות על הטבע; על האדם להתגבר על עצמו כארי לעבוד את בוראו. מצווה היא ההיענות לצו התורה ולא לטבע, היא עיצוב הטבע במסגרת המערכת ההלכתית. התא המשפחתי של עובד ה' משקף את צווי ההלכה, המשתרעת על פני כל המרחב המשפחתי. היא לא שעתוק של הטבע. כשאדם מניח שמערכת נורמטיבית־הלכתית משקפת את הטבע ולא את ההלכה הוא מייחס לטבע מעמד מוחלט ומעדיפו על צו התורה. "אין לו לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה": הלכה ולא טבע, נורמה וארגון חיים, ולעולם לא השתחררות מהם.

עיגון החיים במסגרת ההלכה מאפשר התייחסות רצינות למציאות. ההלכה אינה מוקסמת מהטבע או מהעולם; היא מבטאת אחריות שיש לתורה על המציאות האנושית הריאלית. נתיני ההלכה הם בני־אדם ממשיים, לא מדומיינים. האל כרת ברית עם בני־אדם ולא עם מלאכי השרת; הם שותפיו בבריאת העולם, באמצעות ההלכה. קסם הטבע אצל חלקים בציבוריות היהודית אינו רק טעות קטגורית. הוא ביטוי לתפיסה דתית אנטי־נומיסטית.

שימוש במנגנונים מתווכים

אפשר להבין לליבו של מאמין שאינו יודע איך להתמודד עם תופעת הלהט"ב. קשה לתאם בין קביעות ההלכה בסוגיות אלה לבין עובדות החיים התרבותיות־חברתיות או ערכיו כאדם האמור לכבד את עולמו של הזולת. הדרך הקלה והפסולה לפתור את הדילמה היא המצאת הטבע. זהו מהלך אנטי־הלכתי ואנטי דתי המניח כי התורה אינה תורת חיים.

ההלכה עיצבה מנגנונים מתווכים שדרכם היא מתמודדת עם המציאות, כגון איסור חילול שם שמים ברבים, ההכרה בכבוד הבריות, הידיעה ששעת הדחק כדיעבד דמי, ועוד כהנה וכהנה. אישי ההלכה מתמודדים עם המציאות המורכבת של דילמות אמיתות בין חובות ואיסורים הלכתיים לבין עקרונות של יושר, צדק והבנת המציאות. לעיתים נאלצו חכמי ישראל להודות כי "אין עצה ואין תבונה כנגד ה'", ולא מצאו פתח להיתר למה שנראה להם נוגד את שכלם. גם במצבים אלה הם לא חמקו אל מחוזות הטבע. ההלכה היא המרחב שבו הדרמה האנושית נדונה. מחויבות הלכתית אינה מפתח לפתרון כל דילמה. אבל כך על המאמין לחיות. זהו מרחב חייו ולא מחוזות הפנטזיה הדמיונית, שסופה שלילת חיים ריאליים והמצאת טבע מדומיין.

לעיתים נדון המאמין להיוותר בדילמות מייסרות ללא מוצא. כמאמין הוא נאמן לשתי הקרניים המעצבות את הדילמה: צווי ההלכה ונורמות אתיות או עובדות שאינן מתיישבות עם ההלכה. ההכרה בדילמה כדילמה אמיתית ולא כדילמה מדומה מבוססת על הטענה ששתי הקרניים הן בעלת ערך דתי והלכתי עמוק. כבר ר' סעדיה גאון טען כי מקור המצוות הוא כפול: צו התורה והשכל שנטע האל באדם. השיח ההלכתי הוא ריאלי. במונחים של הרב סולובייצ'יק ההלכה היא "טופית", מקומית וריאלית. כך אמור המאמין להתייצב בלב העולם הממשי על מכלול כאביו, מאווייו, תקוותיו ותסכוליו, מתוך אמונה ואחריות. זו טיבה של ההלכה וזו דרישת התורה, ואלו הם חיי מאמין.

השארת תגובה