במלאת שלוש שנים למלחמה שהכריזה רוסיה על אוקראינה, נזרקה בימים האחרונים דווקא אוקראינה לכלבי התקיפה של פוטין, על-ידי ארה"ב ונשיאה דונלד טראמפ. יקיר הישראלים טראמפ מילא בדרמה הזו את תפקידו ההיסטורי של נוויל צ'מברליין, שוויתר להיטלר על אוסטריה וחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, בתקווה מופרכת שבכך ישביע את רעבונו. אבל בניגוד לצ'מברליין, טראמפ אפילו לא טרח לדרוש מפוטין התחייבות, ויהיה ערכה אשר יהיה, שלא לפלוש לאזורים נוספים באירופה. אדרבה, טראמפ עשה כל שביכולתו כדי לשדר שגורלן של מדינות אירופה כלל אינו מעניין אותו; במיוחד אם אינן טורחות להעלות את דמי השתתפותן בברית נאט"ו.

אפשר למנות הרבה סיבות אפשריות למהלך התמוה: החשיבה הכלכלית של טראמפ וסלידתו ממי שנחשבים 'לוזרים'; שמועות שנפוצו זה שנים על כך שפוטין סוחט את טראמפ באמצעות מידע מביך שהוא מחזיק עליו; הרצון לתקוע טריז בין רוסיה לסין ולקרב את רוסיה למחנה המערב, ואולי סתם רצון ילדותי פרובוקטיבי להדהים את העולם באיפכא מסתברא. כך או כך, ברור שמדובר בפוליטיקה צינית במירעה. טראמפ סוטה כאן ממסורת אמריקנית ארוכה של התייצבות לצד הצודק, ופונה לעמוד לצד החזק. אם תרצו, יש כאן מימוש קיצוני של עקרונות הקפיטליזם: הכסף, או העוצמה בכלל, חשובים יותר מהערכים.

זו פוליטיקה מסוכנת מאוד, לעולם בכלל ולישראל בפרט. במאה ה-20 היה לעולם החופשי סיכוי מול יריביו הדיקטטוריים רק בזכות עוצמתה של אמריקה, שהצטרפותה למערכה היא שהכריעה את הכף בשתי מלחמות העולם (לצד הנחישות הרוסית במלחמת העולם השנייה). הוויתור על התפקיד הזה מסכן את שלום העולם החופשי כולו.

למען האמת, המהפך הזה מסכן גם את יומרתו של טראמפ עצמו להחזיר את אמריקה לגדולתה. הרי גדולתה של אמריקה נשענת על צירוף שני המרכיבים גם יחד: העוצמה הכלכלית והצבאית לצד ערכי הדמוקרטיה, החופש, הליברליזם וההומניזם. נכון שהאליטות הפרוגרסיביות באמריקה יצרו תפיסת מוסר מעוותת שגם פגעה בעוצמתה של אמריקה וגם הפכה את הערכים הליברליים וההומניסטיים לחוכא ואטלולא. טראמפ צודק לגמרי במלחמה שהכריז על התפיסה הפרוגרסיבית. אבל בלי המרכיב הערכי הבסיסי של העמידה לצד הצדק, סביר שמדינות רבות בעולם, בוודאי אלה שפחות דמוקרטיות מלכתחילה, יעדיפו כבר להסתפח למחנה הסיני, שכוחו עולה. תסריט אפשרי שני הוא שמדינות אירופה יאזרו עוז, יתחדשו מבחינה כלכלית וצבאית, והן שיובילו בעתיד את המערב. כך או כך, בשני התרחישים גדולתה של אמריקה תהפוך בעצמה לנחלת העבר.

כאן המקום גם למדינת ישראל הקטנה לבחון ברצינות את דרכה. עבור ישראל, אימוץ פוליטיקה גלובלית צינית הוא לא פחות מסכנה קיומית. אמנם, כרגע נראה שטראמפ איתנו, אבל לא רק מזגו הלא-יציב מהווה בעיה. גם חשיבתו העקרונית מנוגדת לאינטרס הישראלי. ישראל היא מדינה קטנה, שגם בהיותה 'אומת סטארט-אפ' כוחה הכלכלי ומשאביה קטנים בהרבה מאלה שנמצאים ברשות העולם הערבי והמוסלמי המקיף אותה ועוין אותה. תמיד הדגשנו: כוחנו העיקרי טמון בצדקת דרכנו וטיעונינו. בתפיסת עולם שבה שאלת הצדק נדחקת מפני העוצמה באופן מוצהר, לישראל יש בעיה קיומית. משום כך, ההתייצבות השבוע של ישראל על במת האו"ם כנגדה של אוקראינה לא רק מקוממת מבחינה מוסרית, אלא גם מטופשת להפליא מבחינת חוסר התבונה האסטרטגי שהיא מבטאת.

ועוד עניין קטן: גם בשיח המקומי בישראל הפכה בשנים האחרונות העמדה "הריאל-פוליטית", המעדיפה את העוצמה על פני הצדק, לפופולרית מאוד. זה בא לידי ביטוי גם בתחום המדיניות הכלכלית-חברתית, בסוגיות כמו זכויות עובדים ושאר קבוצות חלשות, וגם ביחס למדיניות המדינית-ביטחונית: למדנו, כביכול, מן ההיסטוריה (הן של השואה והן של תולדות מדינת ישראל) שלצדק אין ביקוש, ורק החזק מכריע. אמנם כן, למדנו על בשרנו, בדרכים המזוויעות ביותר, שצדק ללא עוצמה הוא סכנה קיומית. הלוואי שלא נגלה מאוחר מדי שגם תפיסה גלובלית של עוצמה ללא צדק תגרום לחזקים יותר מאיתנו לייעד לנו את הגורל שייעדו לאחרונה לאוקראינה.

• המאמר הופיע לראשונה בעיתון מקור ראשון.