יש רגע שבו ויכוח פוליטי מפסיק להיות סימן לדמוקרטיה חיה והופך למחלה שמכרסמת בה. בישראל אנחנו מתקרבים לרגע הזה במהירות: השיח נהיה כוחני, שבטי וחסר גבולות. וכשאיש ציבור מבין שזה משתלם -שהשפלה מביאה לייקים, והסתה מביאה מנדטים – הדברים מידרדרים עוד יותר.
עקומת ההקצנה מטפסת בהתמדה, והמחיר אינו רק תרבותי או מוסרי: הוא מפרק אותנו כחברה ופוגע בביטחון הלאומי. מדינה אינה נופלת רק בשדה הקרב, היא נסדקת מבפנים כשהלכידות מתמוססת והאמון ההדדי הופך לעוינות.
השיח הציבורי בישראל נעשה בלתי מרוסן ונטול כמעט כל דיון ענייני. שנאה והסתה פוליטית מתקבלות לא פעם כדרך חיים. מי שאינו מסכים לדרכו של האחר מסומן כבוגד, עוכר ישראל, אויב מבפנים. מכאן הדרך לאלימות קצרה: השפה מחליקה למכות, והקיטוב למלחמה אזרחית זוחלת. אנחנו מאבדים שליטה על עוצמת השנאה, והשמחה לאיד נעשית רכיב בזהות של רבים. זו אינה חריגה רגעית אלא נורמה שמתחזקת.
ההיסטוריה מזהירה מפני המסלול הזה. חברות שהתמסרו להקצנה קרסו לא משום שלא היו חזקות כלפי חוץ, אלא מפני שנחלשו מבפנים. אימפריות ומדינות לא הוכרעו רק על ידי אויבים חיצוניים, אלא בגלל שחיקה מוסרית, ריב פנימי וחוסר יכולת לנהל מחלוקת בלי לפרק את הבית. ההקצנה העמיקה קיטוב, יצרה מלחמות, ועקרה חיים. אין סיבה להאמין שישראל חסינה מפני אותו חוק היסטורי.
לטבע האנושי יש נטייה להקצין. פחד, אגו, יצר שליטה והצורך להיות “בצד הנכון” דוחפים אותנו לדרוש עוד ולדחוק את האחר. כשאין ריסון עצמי ומוסדות שמציבים גבולות, היצרים משתוללים.
בישראל של היום מצטרפים למציאות המדאיגה הזו גם תנאים חברתיים שמאיצים את התהליך: עוני ומחסור במעגלים מסוימים, תרבות שבטית מסתגרת, אידיאולוגיות פוליטיות טוטאליות, שחיתות שמחלישה אמון במערכת, מנהיגות חלשה או צינית, ורשתות חברתיות שמתגמלות קיצוניות ומייצרות אנרכיה של מידע. כל אלה מתכנסים למעגל שמזין שיסוי ופירוד – ומחריף את האלימות.
כדי לבלום את ההידרדרות נדרשים כוחות-נגד אמיצים. בראש ובראשונה: שינוי חינוכי. לא עוד שיעור אזרחות טכני, אלא חינוך למוסר אישי ומופת חברתי, לאחריות הדדית, ולכיבוד כל אדם שנברא בצלם. חברה לומדת מתינות לא כשהיא מוותרת על עמדותיה, אלא כשהיא מכירה בכך שהאחר אינו אויב אלא שותף לשיחה על עתיד משותף. בלי תרגול מתמיד של הקשבה, ריסון ושליטה עצמית – כל ויכוח יהפוך לקרב.
החינוך הזה חייב להתאים גם לעידן הדיגיטלי. בעולם שבו המדיה מטריפה את המוח, האמת מתערבבת בשקר והשקר מתחזה לאמת, נדרשת אוריינות מידע חזקה: יכולת להבחין בין עובדה לתעמולה, בין ביקורת להסתה, בין מחלוקת לגזענות. לצד זאת דרושות חקיקה ואכיפה שמרסנות גורמים המבעירים את השטח בכוונה: הפצת שקרים, הסתה לאלימות ופגיעה מכוונת בשמו הטוב של אדם. חופש ביטוי אינו חופש להצית חברה.
יש מי שיטענו כי “שביל הזהב” של מתינות מטפח בינוניות ומתחמק מהכרעות. להפך: בלי תשתית של אמון, סולידריות וגבולות מוסריים, אין אפשרות לשום רפורמה עמוקה או מהפכה יצירתית. חברה מפולגת שהשנאה מנהלת אותה אינה מסוגלת להתחדש. מתינות איננה קונפורמיות; היא תנאי לשינוי אמיתי ובר-קיימא.
העבודה מתחילה בפרט וממשיכה במנהיגות. כל אחד מאיתנו צריך להפסיק לחרוץ דין שמבטל את הצד השני, ולהתאמן בהחזקת מורכבות. ובמקביל עלינו לחבק מנהיגים שמקדמים שפה אחראית ומפייסת, ולהיפטר מעסקנים שמרעילים את השיח כדי לצבור כוח. העתיד הישראלי לא יצמח מהקצנה “שגוברת על האחר”, אלא ממתינות שמאפשרת לחברה שלמה לחיות יחד – בסלון משותף שיש בו חדרים נפרדים. אלו לא מותרות מוסריות. זו משימת הישרדות – וזו המשמרת שלנו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
