מדינת ישראל מתנהלת כבר מספר ימים ללא רבנים ראשיים. מאחר שהבחירות לרבנות הראשית אינן נראות באופק, זו הזדמנות לעצור ממשחקי ההשערות וניתוחי העתיד – ולהביט דווקא אל העבר: הרבנים הראשיים היוצאים – הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו – הספיקו להשלים כמעט 11 שנות כהונה, זאת לאחר שמועד תום כהונתם נדחה פעמיים. כפי שנראה להלן, סוף תקופת כהונתם ובעיקר הבלגן סביב מסמוס הליך הבחירות לרבנים הראשיים החדשים, מעידים ומלמדים על אופי הכהונה שלהם. בשנות כהונתם ניצבה מדינת ישראל בפני אתגרים קיומיים בדמות מבצע צוק איתן ב-2014, מלחמת שבעה באוקטובר 2023 והמהפכה המשפטית שקרעה אותנו רגע לפני כן; זאת לצד אתגר בינלאומי משמעותי בתקופת נגיף הקורונה.
קולם של הרבנים הראשיים כמעט לא נשמע בסוגיות הרות הגורל הללו, וכשהוא נשמע -הוא צרם. עם תחילת התפשטותה של מגפת הקורונה, הרב דוד לאו קרא להמשיך להתפלל בבתי הכנסת במניינים קטנים, בניגוד מוחלט להנחיות משרד הבריאות ולהוראתם של רבני קהילות רבים בארץ ובחו"ל; הרב יצחק יוסף חלק מחוכמתו לבני אדם כשרק לאחרונה קרא לשופטי בג"ץ "אהבלים" או כשזקף לזכותם של בחורי הישיבות את ההצלה מפני הטילים במלחמה- וכמובן, כאשר איים שאם יגויסו בני ישיבות הוא ירד מהארץ ויחזיר עטרה ליושנה בעיירות באוקראינה ובפולין. הרב יוסף "נתפס" לאורך הקדנציה שלו באמירות פרובוקטיביות רבות, אשר עיקרן פילוג והסתה נגד גורמים שונים במדינה ולעתים אף נגד קהלים רחבים כמו יוצאי מדינות ברה"מ לשעבר, שלהם קרא "מסות של גויים גמורים". לעומתו, הרב דוד לאו שמר על קו ממלכתי יותר כלפי חוץ, או לכל הפחות לא-פוגעני כמו עמיתו הספרדי. אך שניהם עסקו בקדנציה שהוארכה בעיקר בהתנגדות לרפורמות ולשינויים שהוצעו מבחוץ.
זה התחיל כבר בשנת 2013, לאחר שנבחרו לתפקידם ונאלצו להתמודד עם קואליציה שפעלה לייצר שינוי בסוגיות יהדות ומדינה שונות, ובראשן הגיור. לאחר תמיכה ראשונית מסויגת בחוק הגיור דאז שנועד להעניק סמכות לרבני ערים לגייר, הרב יצחק יוסף חזר בו והרב לאו החרה החזיק אחריו. מאז הם לא פספסו הזדמנות לפספס הזדמנות ולהתנגח בכל יוזמה. הם התנגדו נחרצות להמלצותיו של השר לשעבר משה ניסים בנושא הגיור וקראו לרפורמה בתחום של השר לשירותי דת לשעבר, מתן כהנא, "אסון רוחני". הרב לאו ה"ממלכתי" אף החליט לא לחתום על תעודות גיור כאקט מחאתי שפגע בהמוני מתגיירים. דבר דומה התחולל בתחומים נוספים. שני הרבנים הראשיים יצאו בשצף קצף נגד רפורמת הכשרות של הממשלה הקודמת וכינו אותה "עקירת היהדות" ו"הרס רוחני". בשבתם כעורכי בטאון חרדי ממוצע, הוציאו באותו זמן הודעה שבה כתבו ביחס לכוונות לקדם שינויים בתחומי הגיור והנישואין כי "שמירה על האחדות, שהייתה משאת נפשם של מייסדי הרבנות, נחתכת בלהבי ברזל".
קריאות אלה נשמעות עוד יותר אירוניות אם לוקחים בחשבון שבמהלך כהונתם המוני יהודים ויהודיות בחרו שלא לבחור ברבנות: בתחום הנישואין נרשמה ירידה של כ-20% בכמות הנרשמים לנישואין דרך הרבנות בין 2011 ל-2022; על אף העלייה במספר פתיחת תיקי הגיור במערך הגיור הממלכתי בין השנים 2014 ל-2022, נרשמה ירידה של כ-10% במספר מסיימי הליך הגיור בין אותן שנים; גם בתחום הכשרות נרשמה ירידה או לכל הפחות סטגנציה: על אף הזינוק במספר עסקי המזון בישראל, נרשמה ירידה מ-15,000 עסקים כשרים בסוף 2016 ל-14,510 בשנת 2020, וזה עוד בלי לכלול את השפעת מגפת הקורונה.
לקינוח, במהלך כהונת הרבנים הראשיים היוצאים נרשמו נתוני שפל באמון הציבור ברבנות שהגיעו עד כדי 20% בלבד בחלק מהשנים שבהן כיהנו הרבנים הראשיים, עד לנתון האחרון של 31% אמון בלבד בשנת 2023. לסיכום תקופת כהונתם הלא קצרה, הרבנים לאו ויוסף ייזכרו כמי שלא קידמו שינוי משמעותי כלשהו ברבנות או בשירותי הדת ובעיקר היו עסוקים בהתנגדות לשינוי. הרב יוסף צבר במהלך כהונתו הבלתי ממלכתית בעליל שלל התבטאויות ושותפו הרב לאו, שהקפיד לא 'להתלכלך', ידע איך למנות מאחורי הקלעים מקורבים וקרובים ולצאת למאבק על גבם של מתגיירים. אין זו הפתעה, אם כן, שכהונתם מסתיימת בקול ענות חלושה ובאקורד צורם של אי קיום הבחירות לרבנות הראשית בניגוד לחוק, תוך הרמת גבה של ישראלים רבים ששואלים את עצמם: למה בעצם אנחנו צריכים את כל זה?
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
