עצוב לומר זאת, אבל חלק מהרבנים המרכזיים בציונות הדתית התבלבלו לגמרי. פשקווילים, התקפות אישיות ואיומים בחרמות כלפי רבנים מרכזיים אחרים מתפרסמים בזה אחר זה: פעם כלפי רב שמושיט יד ללהט"בים דתיים ומלווה אותם בקשיי החיים בחברה הדתית, פעם כלפי אחד מגדולי הפוסקים שניהל שיחה עם רבה רפורמית, ופעם כלפי ראש ישיבה שהביע עמדות שמאלניות.
עצוב לומר זאת אבל הם התבלבלו לגמרי:
יש כאן בלבול מגזרי – כי הציונות הדתית איננה חרדית! הציונות הדתית לא בנתה את השקפתה על בסיס סתימת פיות. היא אף פעם לא קיבלה על עצמה את מושג "דעת תורה", המניח שישנו מישהו המדבר בשם הגבורה ויש לציית לו רק מפני שיש לו "מוח של תורה". הציונות הדתית גם מעולם לא בנתה את השקפתה על בסיס הגבהת החומות והתבצרות, היא לא הניחה ש"חדש אסור מן התורה" אלא להיפך שאין בית מדרש ללא חידוש.
יש כאן בלבול אישי – כי הרבנים הללו החליטו להכתיר את עצמם ל"גדולי דור" ול"שומרי החומות", כשהישיבות שלהם אינן גדולות יותר – לא במניין ולא בחוכמה – מישיבותיהם ומקהילותיהם של הרבנים שאותם הם מתקיפים.
יש כאן בלבול מנהיגותי – מפני שבתי המדרש שמהם מגיעים הפשקווילים מרבים לדבר על "כלל ישראל", והם תופסים את עצמם כמנהיגים הראויים לציבור כולו. אלא ש"כלל ישראל" שעליו הם מדברים הוא לא החברה הישראלית כפי שהיא, אלא "כלל ישראל" המדומיין ברוחה ובצלמה של הבועה שבה הם חיים.
רוב הציבור הישראלי בכלל לא שמע עליהם. רובו של הציבור בישראל מתוודע אליהם ואל בתי המדרש שלהם רק על הרקע הסנסציוני של התקפות נגד… נגד הממשלה, נגד הצבא, נגד רפורמים, נגד להט"בים וכעת גם נגד רבנים גדולים אחרים.
אולם חמור מכל – יש כאן בלבול תורני-ערכי, שעליו אני רוצה להתעכב.
המשותף לגילויי הדעת האחרונים הוא השימוש במושג "חילול השם", ובדברי הגמרא במסכת קידושין בדף מ' ע"א "אין מקיפין בחילול השם". למעשה, מדובר פה בהוצאה של הברייתא בגמרא מהקשרה המקורי, ובמשמעות חדשה ומקורית שהוענקה לצירוף "חילול השם" בבית המדרש של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל.
הרב צבי יהודה, שכיהן כראש ישיבת מרכז הרב, חזר ולימד, בהתבסס על תורתו של אביו ועל מקורות קדומים, ש"עיקר כל התורה כולה הוא קידוש השם". חידושו היה שהדרך המרכזית – אם לא היחידה – לקדש את השם היא באמצעות ריבונות יהודית בארץ-ישראל, כלומר באמצעות הפוליטיקה. הקואליציה והממשלה אינן רק תוצאה של יחסי כוחות מפלגתיים, אלא בעלי משמעות דתית מכרעת. אביו, הראי"ה זצ"ל, שנפטר לפני הקמת המדינה, כתב כי "מדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם" ולאור פרשנות זאת, הרב צבי יהודה ז"ל הרבה להחיל את המושג "חילול השם" ו"קידוש השם" על סוגיות ציבוריות.
אגב, הרב צבי יהודה לא ניסה לסתום פיות. או, ליתר דיוק, הוא לא ניסה לסתום פיות של יהודים. הגישה הלאומית הזו הובילה את הרב צבי יהודה להשקפה ממלכתית מאוד. הוא ראה גם ביהודים "חילונים למהדרין" ביטוי להנהגה האלוהית בעולם, וטען שגם הדעות שהם מביעים יונקות משורשים קדושים. הוא אף היה שותף בליגה למניעת כפייה דתית.
הרבנים שמסתמכים לכאורה על הוראותיו של הרב צבי יהודה עושים כאן מהלך חדש, רפורמי ממש, שמדגים את המדרון החלקלק והמסוכן של זיהוי הסוגיות הציבוריות עם "חילול השם": כעת לא רק גויים, לא רק רבות ורבנים רפורמים, לא רק חילונים, אלא גם רבנים ציונים דתיים – ואפילו רבנים ציונים דתיים מבית המדרש של הרב צבי יהודה עצמו – הם מחללי שם שמיים.
הפירוש הזה ל"חילול השם" רחוק כמזרח ממערב מן הפירושים המסורתיים לחילול שם שמים. מסורת הפירוש והפסיקה קושרים חילול שם שמים לתופעות הפוכות ב-180 מעלות. בתנ"ך, חילול השם מזוהה עם עבודה זרה, שבועת שקר ומעשי זנות. אולם, בסוגיה בסוף מסכת יומא מופיעה הגדרה מאירת עיניים בנוגע להבדל בין חילול השם לבין קידוש השם:
"ואהבת את ה' אלהיך" – שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמיד חכם, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמד תורה, ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר: 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'.
"אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמיד חכם ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו, ועליו הכתוב אומר 'באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו"'.
על פי הגמרא, המבחן של קידוש השם ושל חילול השם הוא המבחן הציבורי. האם שם שמיים מתאהב על ידך. שימו לב לקריאה החריפה של הפסוק "ואהבת את ה' אלהיך" – לא כציווי להיות קנאים לאופן שבו אנחנו אוהבים את ה', או לפירוש שלנו לתורה, אלא להיות שגרירים טובים של התורה, באישיות שלנו!
זה מזכיר לי שני טיפוסים שונים של אוהבים: יש את הטיפוס ההרסני – הבעל הקנאי שהופך את האהבה לזוגתו לבית כלא, ויש את האהבה הבריאה שבה בני הזוג מפתחים תדמית משותפת, טובה, מיטיבה ונדיבה.
כעת תגידו אתם – מי כאן מחללי שם שמיים ומי מקדשי שם שמיים? מי מקדש שם שמיים – האם הקנאים המחרימים והמאיימים? או הרבנים שמצטיינים בהקשבה, בשיחה, בליווי אישי, בחתירה למציאת פתרונות חברתיים, רוחניים והלכתיים?
רוצים "קידוש השם"? – אני רוצה להמליץ לכם על כמה מחוויותי מן הימים האחרונים:
– רק אתמול עמדתי עם משפחה נפלאה בפני בית דין לגיור שפתח את שערי הונאת הגר, שנסגרו בפניה. אני משוכנע שגם הקודש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הוריד דמעה של צער על הקנאים, ואז חייך והוריד עוד דמעה, הפעם דמעת נחמה ושמחה, על הדיינים שהאירו פנים וקידשו שם שמיים.
– שלשום למדנו בבית המדרש לרבנות ישראלית – נשים וגברים, חילונים ודתיים מכל הסוגים – שיעור על שיטת הרמב"ם והמאירי על הענקת יחס שיוויוני לגויים.
– בסוף השבוע שעבר צפיתי עם חבורה של רבנים ורבניות ולהט"בים דתיים בהקרנה מיוחדת של הסרט "חתונה הפוכה" של הרב מרדכי ורדי. סרט שהוא חובת צפייה לכל רב ולכל אזרח.
– אני עומד בקשר עם רבנים ורבות מכל הזרמים ומכל העולם, לא רק מתוך רצון להכיר אחד את השני, אלא גם מתוך נכונות להכיר אחד בשני ובשנייה, מתוך ידיעה שיש לנו עם אחד שזקוק למנהיגות רוחנית שמאהבת שם שמיים.
– ביום חמישי הקרוב התנועה הרפורמית בישראל תסמיך עוד שלוש רבות ורב. אני שומר הלכה באופן אורתודוכסי ואינני רפורמי – אבל בהחלט אמחא להם כפיים ואשמח באהבת התורה ובקידוש שם שמיים שהם יובילו, בעזרת השם.
יש לנו מסורת כל כך עשירה ומפוארת, שיכולה ללכד אותנו, אם רק נקדש שם שמיים באהבה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
