תשעה חודשים מאז שהפסקנו לנשום, מאז שנצרר הגוש בבטננו, מאז שעולה הבחילה בגרוננו ונבלעת בחוזקה מטה. תשעה חודשים עצובים עצובים וארוכים.

בעולם שלפני שבעה באוקטובר התנגדתי לתפיסה שדיברה בשבחו של צה"ל כפורום ליצירת "חיבורים בחברה הישראלית", להתקבלות של מגזרים, להשוואה מגדרית, או למוביליזציה ממעמד חברתי-כלכלי נמוך לגבוה יותר. לא הסכמתי עם שימוש בשירות בצה"ל כפרמטר להתקבלות מיעוטים בחברה הישראלית הכללית. טענתי כי טוב וראוי שגיבוש ועיצוב החברה יתרחש סביב פרמטר לא מיליטנטי. תמכתי באפשרות הקיימת כבר לשירות אזרחי של מיעוטים בחברה הישראלית, חרדים כמו גם ערבים – תוך הקפדה על שירות אמיתי ומועיל – בין אם "פנימה" בתוך המגזר שלהם עצמם, ובין אם "החוצה" בחברה הישראלית הכללית. לא ראיתי בגיוס לצה"ל, בנשיאת הנשק, בהמרת שפת הקיצורים וראשי התיבות התלמודית בזו הצה"לית, יעד רצוי לשאוף אליו בהכרח.

אני וחברי ברבנות הישראלית שותפים בנשיאת חזון רחב של חברה משותפת מתוקנת, חברת שלום. דעתי האישית היא שהשגת חזון זה לא תיעשה באמצעות לחימה משותפת, אלא בעיקר באמצעות בנייה משותפת של החברה האזרחית, סביב פיתוח עולמות החינוך הקהילה והרוח, ביסוס שירותי רווחה ורפואה ובניית תשתיות אזרחיות.

אחרי תשעה חודשי לחימה, אני מרגישה שאנחנו במקום אחר. אני מוכנה לשוב ולבדוק מהי טיבה של הבקשה אותה מבקשת החברה הישראלית מהציבור החרדי לנשיאה משותפת בעול השירות הצבאי. האם זוהי דרישה שבבסיסה שוויון בלבד? נדמה לי שזו בקשה אחרת, חמורה וכואבת יותר, זו הזמנה להצטרף למעגל פנימי ורועד יותר של החיים, ושל הסיכוי לאבדם. זו הזמנה להתקבלות בישראליות באמצעות נשיאה משותפת של פחד ואימה מהנורא מכל.

השבוע הותר לפרסום כי נפל ג'לא אבראהים מהכפר סג'ור, יהא זכרונו לברכה. ג'לא היה אחד מארבעה בנים לוחמים בצה"ל במשפחתו. הכותרות בעיתון ציטטו את ראש מועצת סאג'ור: "הוא גאווה לעדה הדרוזית ולכל פטריוט ישראלי". ראש העדה הדרוזית ניסח את הבקשה, הכמיהה: "צריכים להיות שווים לא רק בשכול – אלא גם בחיים".

אני מבקשת להקיש ממשפחות השכול של העדה הדרוזית דבר מה ביחס לתביעת החברה הישראלית גם מהחרדים. האזנה לשירם של עברי לידר ונסרין קדרי "מהכפר אל הכיכר", נוגעת בכאב האינסוף של האובדן, ולטעמי גם חושפת את הפוטנציאל להיכרות וליצירת קשר רגשי בין המשפחות הרבות שבעל כורחן נזרקו למציאות החיים אחרי אובדן:

אנה חאף עליק
יא וואלדי
אנא חאף עליק מן בילאדי
הדה אל בי פארקנה
פי דוני
הקוראים לי אח
חבר לקרב
קוראים אהוב בכל
מצב
קוראים לי לעמוד
אתכם באבל
הקול שלי נסער
מהכפר אל הכיכר
אדמוענה בינסקבו בהלאנהאר
תקראו לי כששרים
כשכואבים את הנופלים
גם לי יש מקום
בחלקה של אלוהים
הקיר עומד שם ושותק
הלב עמוק בפנים צועק
אנא מעקום, אנא מעקום

"קוראים לי לעמוד איתכם באבל": זו הזמנה מפורשת ליחד, באבל. הכאב הוא על השאלה האם "גם לי יש מקום", ולא רק "בחלקה של אלהים" אלא גם בחלקה של החברה הישראלית. בפרפראזה על דברי המשנה: "כל מי שיש להם חלק בחלקה, חלק מהחברה הישראלית הם".

אם כך, הדרישה לנשיאה משותפת בנטל הצבאי מזמינה את הציבור החרדי ברובד נוסף: להצטרף למעגל רגשי שיש בו תחינה לחיים והסכמה לעמוד יחד מול תהום המוות. זוהי הזמנה לעמוד יחד במקום הרועד, הקיומי ביותר, של אור וחושך, חיים ומוות. בקשה להיות קרובים יותר, נימה לנימה שעשויה להיארג יחד למלבוש. זוהי הזמנה עתידית לבכות על שכמם, בקשה להיתמך על ידם. זוהי  בקשה פשוטה שנמלא כולנו את חלקנו בחוזה החברתי שאף אחד מאיתנו לא חתום עליו, והזמנה להיות יחד בתוך אותה קבוצת ווטסאפ של "אמהות ואבות דואגים בלילה".

יש פה רגע של צורך אדיר לעמוד יחד שכם אל שכם בשעה בה אור וחושך משמשים בעירבוביא, ולדלות את האור.

יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְיַגִּיעַ. וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע. וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְּדוֹנֵנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ.
וְזִכְרוֹן השלום משאת נפש וחפץ תמידי
וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר חיינו
וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשרָאֵל וכל ברואי עולם לְפָנֶיךָ.
לִפְלֵיטָה לְטוֹבָה. לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים. לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם
רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ תמוז הַזֶּה.
זָכְרֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה,
וּפָקוד את אחינו ואחיותינו הנתונים בצרה בוֹ לִבְרָכָה.
וְהוֹשִׁיע את נפשם הנאנקה ותן להם בוֹ חַיִּים טוֹבִים.

וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים
חוּס וְחָנֵּנוּ וְרַחֵם עָלֵינוּ וְהוֹשִׁיע אותם כבר,
ותן בינה בלב המנהיגים בשעות בהן הם דנים דיני נפשות
כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ.
כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה: