בני אנוש אינם יכולים לחיות ללא כמיהה לגאולה ובלי תקוה לתיקון ולשיפור המציאות, וגם בלב המסורת היהודית ניצב רעיון משיחי, עשיר וחיוני, שהתפתח והשתנה לאורך הדורות. אולם המציאות העכשווית ואתגרי הזמן הנוכחי מעלים שאלות נוקבות בנוגע לסכנות הטמונות בהפיכת המשיח לדמות אלימה ומיליטריסטית ובזיהוי בין שליחות משיחית ובין כוחניות, אלימות ומלחמה. תופעות חברתיות כמו תליית פאץ' עם המילה משיח על מדי חיילים בעזה, משקפות ערבוב בין תיאולוגיה, צבא ופוליטיקה.
חוגים קיצוניים בישראל תולים תפיסות משיחיות מסוג זה במיוחד בספרות הקבלה ובספר הזוהר (כך למשל בכתביו של הרב יצחק גינזבורג ותלמידיו, בחוגי הר-המור, ועוד). אכן, בספרות המקרא ובספרות האפוקליפטית של ימי בית שני וימי-הביניים קיים זרם המתאר משיח לוחמני וכוחני, מוטיב שיש לו משקע במיתוסים זוהריים משיחיים. אולם עיון מעמיק בספרות הקבלה מגלה גם סוג אחר של משיחיות. הזוהר מציג את המשיח כדמות שקשורה בחיים והולדה, פריון ויצירה. מאפייניו הכוחניים של המשיח נדחקים לשוליים ומפנים את מקומם למודלים חתרניים ואלטרנטיביים של גיבור שמיוחסות לו תכונות של תלות, פגיעות, דיאלוגיות ונשיות.
דרשות הזוהר מתנגדות לשימוש בגואל וברעיון הגאולה ככלי שרת בידי צרכים פוליטיים אלימים ומניפולטיביים ובמקום זאת מעצבות תפיסת משיחיות הבנויה על שחרור אחיזה ווויתור על כוח לטובת יצירתיות וחיבור אנושי וקהילתי תומך.
כדי לעצב דמות משיחית ייחודית זו, ממזג הזוהר שני מיתוסים שונים על הגואל ומפתח אותם: הראשון הוא המיתוס על השכינה, האלוהות הנקבית, והשני הוא המיתוס על דמותו של דוד המלך.
כמעט בכל דרשה בזוהר מופיע הזיהוי בין המשיח לדמותה הנקבית של השכינה. השכינה, ספירת מלכות, ההיבט הנקבי של האלוהות, מתוארת בספרות הקבלה כמו הלבנה "שאין לה משלה כלום": היא חסרה אור וחיים, ועל כן היא מוארת ונבנית מאורה של השמש, הזכר האלוהי. על פניו, זוהי תבנית מגדרית בינארית ודכאנית, התופסת את הנקבה כפסיבית וכנזקקת, ואת הזכר כאקטיבי וכבעל און. אולם מבט נוסף מגלה את המשחקיות שמאפשר מיתוס זה, ואת היפוך התפקידים החתרני שטמון בו. השכינה אכן מייצגת היבט אלוהי חלש יותר, שנדמה כשולי ונחות, אבל דווקא בהזדקקותה טמון מקור של כוח. באמצעות החסרון שלה, מעניקה השכינה משמעות לאל הזכרי ולפעולתו, בתהליך שמביא ללידת עולמות ונשמות. האל הזכרי זקוק לבת זוגו – וכן לבני האדם, המזוהים עמה – שכן רק באמצעותה מתאפשר תהליך של ריפוי. אם כן, האל אינו שולט בבני האדם אלא מצוי עמם במערכת יחסים הדדית שהאהבה והחסד גוברים בה על השנאה והדין. אמנם לשכינה ישנן גם פנים אפילות בזוהר, ולעיתים היא מתגלה כדמות קשה ונוקמת, אלא שרוב מופעיה מבטאים את יכולת ההתמרה שלה, ואת הנעת כוחות ההרס לצורך תיקון עולם.
כאמור, המשיח מזוהה בזוהר דווקא עם אלוהות זו, הנקבית והחלשה. זהו משיח נשי, נזיל ומשתנה, המתאפיין בריבוי פנים ובסתירות. דמותו של המשיח במיתוסים אלו נעה מתחתית עולם האלוהות, ועד למרומיה (לספירת ה'כתר'), מהעדר און ועד לכריזמה פנימית ורוחנית. גם כאשר המשיח מופיע כבעל כוח והשפעה, הוא אינו גואל כוחני וחסר גבולות השולט בנתיניו וסמכותו נובעת מתוך ארוס ויצירה.
המיתוס השני הניצב בבסיס דמות המשיח בזוהר קשור לתיאורו של דוד המלך. הוא מתבסס על מדרשי חז"ל ולפיהם דוד נולד ללא רוח חיים, ורק בזכות אדם הראשון, ש'השאיל' לו שבעים שנה מתוך אלף שנותיו, זכה דוד לחיים (במדבר רבה, יד יא; בבלי סוכה, נב ע"ב). הזוהר מזהה בין דוד לבין משיח בן דוד, ומעניק למדרש על הולדת דוד משמעות תיאולוגית וקיומית: המשיח הוא תינוק שנולד מת, וזכה בחייו במתנה, בזכות שנים שקיבל מאדם הראשון וכן משלושת האבות; כל יום בחייו של הגואל הוא נס. מסורת זו מורה כי מהות המשיח מכוונת להענקת חיים ולעשיית טוב וחסד, ולא לזריית הרס ומוות.
אם כן, דווקא הדמות שמייצגת את "תמצית השלימות", מזוהה בקבלה עם פגם, חסך וחסרון אולטימטיבי. יתרה מזאת, בזכות חוסר שלימותו פונה הגואל לזולת וביכולתו ליצור מצע של זיווג ופריון עמו. הקשר לדמותו של דוד מאפשר מהפך רדיקלי נוסף בדמות המשיח: הזוהר מתאר את המשיח כאומן ויוצר, תוך פיתוח מוטיבים של דוד המשורר הלילי הנשי של ספר תהילים, במקום מוטיבים של דוד הכובש והלוחם הגברי של ספר שמואל (ראו למשל זוהר ח"א פב ע"א-ע"ב; זוהר ח"ב קמ ע"א; ועוד).
אם נזכור כי המשיח אינו רק בן תמותה אלא גם פרסונה בעולם האלוהי, יתבהר הקשר בין שני המיתוסים, זה על דוד וזה על השכינה: האלוהות זקוקה למתנות אנושיות, לבני האדם שישלימו אותה, ומהותו של המיתוס המשיחי הוא יכולתו ליצור מעגל של נדיבות ותמיכה הדדית. הקהילה האנושית ומעגל הקשרים בין החברים יוצרים את המשיח, ומהותו בנויה על ריבוי דעות ופנים, בדומה לפניה המרובות של השכינה. זוהי קריאה רדיקלית ומשחררת של הרעיון המשיחי, שיש לה השלכות פוליטיות, תיאולוגיות ומגדריות.
נקרא דרשה זוהרית, שבאופן טיפוסי אורגת יחד את המוטיבים השונים – נמיכותו של דוד המלך, יצירתו השירית וזיקותיו לאלוהות הנקבית (השכינה), ללבנה, ולתנועתה הדינמית:
"צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה פִּקֻּדֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי" (תהלים קיט, קמא)."צעיר אנכי ונבזה": דוד המלך, לזמנים הוא משבח עצמו… ולזמנים עושה עצמו מסכן…דוד המלך היה משפיל עצמו תדיר לפני הקב"ה, שכל מי שמנמיך עצמו לפני הקב"ה, הוא זוקף אותו מעל כולם. ולכן רצה בו הקב"ה בעולם הזה ובעולם הבא… ועל זה אמר "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה" (תהלים קיב כח).בוא וראה, בשעה שהשמש מחזיר פניו [מן הנקבה] ולא מאיר ללבנה, עובר אורה של הלבנה ואינה מאירה, ואז היא בעניות בכל הצדדים, וקודרת, ואין לה אור כלל. וכאשר השמש חוזר ומאיר כנגדה אזי פניה מוארים ומתקשטת לפניו, כנקבה המתקשטת לפני הזכר, ואז היא שולטת בעולם.ולכן דוד היה מעטר עצמו באותו גוון ממש: לפעמים הוא עני, ולפעמים הוא בעושר, ולכן אמר "צעיר אנכי ונבזה" ועם זה "פקודיך לא שכחתי".
ישעיהו ליבוביץ חזר אינספור פעמים על קביעתו: "אני מאותם האנשים שמאמינים שהמשיח יבוא – לעולם 'יבוא'; אבל משיח שבא הוא משיח שקר". גרשם שלום העמיד את הפרדוקס בין הרעיון המשיחי למימושו כך: "כל נסיון להגשימו קורע ופותח תהומות המוליכים כל אחד מגילוייו 'אד אבסורדום'… אפשר אולי לומר שהרעיון המשיחי הוא רעיון אנטי-אכסיסטנציאליסטי לאמיתו" (שלום, דברים בגו, עמ' 189).
למרות השוני המהותי בתפיסותיהם, שני ההוגים התריעו על סכנה דומה: קונקרטיזציה של המשיחיות ושל דמות המשיח ושימוש ציני בהם. בניגוד לקריאות מיסטיות, אלגוריות, פילוסופיות או מדרשיות של רעיון הגאולה, כיום אנו רואים מופעים רבים של ניצול הרעיון המשיחי לצורך שליטה פוליטית וצבאית והפעלת כוח (סוג נוסף של פגיעות קשור להפיכת דמויות כריזמטיות ומניפולטיביות של מנהיגים ורבנים למעין משיחי שקר משולחי רסן).
אין בידינו לנטרל את העוצמה של השאיפה לגאולה, ולא הייתי רוצה לחיות בעולם שאין בו תקוה לשינוי, בראש ובראשונה בשל הפוטנציאל היצירתי של הכמיהה לתיקון והיסודות המהפכניים שטמונים בה. מיתוסים זוהריים משיחיים הכוללים גם אספקטים הרסניים, כגון תיאור לידת המשיח מרחם האיילה בסיוע נשיכת הנחש וכוחות הרע, מלמדים כי חבלי משיח כרוכים בדם ובכאב, בזעקה ובמשבר ממשי. אכן, המשיחיות אינה רק נסיון תאורטי לפתרון חוסר המשמעות שבקיום האנושי אלא גם גרעין חיוני ורדיואקטיבי הבונה ומפרק חברות. עוצמתו הקמאית טומנת בחובה הרס ויצירה שאחוזים זה בזה. רעיון הגאולה הנו חומר מיתי פעיל שמוצב בתשתיתן של הדתות והתרבויות השונות. המקובלים מדגישים כי בשעת עלות השחר מתגלה בעולם החשיכה הגדולה ביותר. רק מתוך ההסכמה לפגוש את האפילה שנובעת מתוכנו (ולא רק מצויה מחוצה לנו), עשויה להגיע גאולה ויכול להיוולד המשיח.
יש לקוות שגם אם נפגוש לאורך ההיסטוריה אינספור משיחי שקר, זוממי ניצול ושררה, ושוב ושוב יקומו תנועות פונדמנטליסטיות ופנטיות המקדמות דמויות אלו – בזכות המיתוסים הזוהריים ודומיהם נוכל לשוב לגרעין המיתי ולתפיסת גאולה המבכרת חיים על פני מוות, ובוחרת בפתיחות ובנדיבות במקום אלימות, ניצול, ושרירות לב.
