שני חלקים מהפאזל הישראלי נחשפו לפנינו בשלושת החודשים האחרונים. האחד: הפנטזיות הכמוסות של החרדים ושל החרד"לים. כמו ילדי הרומן "בעל זבוב" שנקלעו לאי בלי מבוגרים, מחזות אימה של פולחנים זרים הוארו בהבזקי ברקים, מפטור מלא מלימודי ליבה ועד האפשרות לאסור כניסת הומואים לבתי מלון.
מנגד התגלה שניסיון הגשמתן של הפנטזיות האלה לא רק מפרק את החברה הישראלית, אלא הוא בלתי אפשרי מבחינה כלכלית. כפי שקבעה חברת דירוג האשראי מודי'ס, בחקיקה הנוכחית גלומים "סיכונים ארוכי טווח לכלכלת ישראל". משקיעים אוהבים יציבות, הון מעוניין בחופש תנועה, ומי שפועל לנפח את כוחה של הממשלה אינו יכול לטעון שהוא בעד ממשלה קטנה. למעשה, גם לולא היתה שום התנגדות לחקיקה, הקריסה בהכנסות ממסים לא היתה מאפשרת לנתניהו לממש את הבטחותיו לחרדים. מה שהובטח עם הייטק אינו אפשרי בלעדיו.
עוצמת המחאה הנוכחית באה מתוך השילוב בקרב המוחים של שלוש קבוצות: האליטה המשרתת של המדינה (בצה"ל, באקדמיה, בהייטק), הציבור החילוני ומעמד הביניים. שלושת המעגלים חופפים במידה רבה, אך צריך לציינם בנפרד משום שהממשלה הכריזה מלחמה על כל אחד לחוד, בהצעות חוק שפוגעות הן בחלוקת הנטל בצה"ל, הן בכלכלה, הן באופייה החילוני של הציבוריות הישראלית והן בזכויות הפרט.
מה שמאחד את הקבוצות האלה הוא האתוס הליברלי, שכלולים בו הגנה על זכויות, שוויון לפני החוק, מרחב ציבורי חילוני ואתיקה המקשרת בין כוח, הגינות ואחריות. כל סעיף ברשימה הזאת נתון למתקפה של ממשלת נתניהו, שבאופן חריג הצליחה לגבש קואליציה ממגוון ציבורים המבקשים לפרק את הסדר הליברלי בישראל.
לצערם, מהירות המתקפה חשפה לעיני אזרחי המדינה את חולשת האי־ליברליזם. היא הראתה שנסיגה מהסדר הליברלי פירושה גם נסיגה מהשוק הכלכלי הגלובלי, בוודאי במדינה שכלכלתה תלויה בכישורים ולא במשאבים. והיא הקימה עליה את בעלי ההון ואת בעלי הכישורים.
ודוק: לא מדובר כאן בדפוס המוכר שבו הבורגנות מסרבת לחלוק את ההון עם המעמדות הנמוכים ויוצאת למאבק כדי לשמר את עליונותה. הבורגנות במקרה זה חלקה מהונה ברוחב לב עד כה, ולא זו בלבד אלא שהציבורים שקוראים עליה תיגר אינם מעוניינים כלל להתנייד במעלה סולם ההכנסה, כלומר להיהפך לבורגנים. רוב החרדים והחרד"לים דוחים את רוח הקפיטליזם בדיוק כשם שהם דוחים את הליברליזם.
עוניה של החברה החרדית הוא חלק מזהותה, וכך גם ההליכה למקצועות הוראה ורבנות בקרב החרד"לים. לא רק שצבירת הון אינה בראש מעייניהם (באופן ראוי לשבח) — רובם דוחים את כל החבילה הכרוכה בכך, מהשכלה רחבה ועד יציאה אל העולם, משליטה בשפה זרה ועד התחככות מתמדת עם זרים.
במילים אחרות, כשסמוטריץ' מסוים נהיה הייטקיסט, הוא נהפך לבנט. הוא עודנו איש ימין, אך קו ליברלי נשזר בחשיבתו, תפישתו את המסורת מורכבת יותר, עשירה יותר, והוא אינו יכול עוד לראותה — או את העולם — בגוונים מוגבלים של שחור ולבן. מבחינת אחיו הסמוטריצ'ים הוא כבר "לא דתי" או לא דתי "באמת". מבחינת העולם הוא אדם שאפשר לעשות אתו עסקים.
הנה אפוא הפרדוקס: החברה החרדית והחרד"לית זקוקה לציבור החילוני הליברלי כדי לשגשג, כדי לממן את חברת הלומדים, את ההתנחלויות, את צה"ל. אין לה שום כוונה להקים סטארטאפים. מנגד, החילוניות וכלכלתה מאיימות על אורח חייה. מה שקרה בממשלה האחרונה הוא שקבוצות אלו תקפו בפזיזות ובעיוורון את המרחב הליברלי ואת ישראל החילונית, ניסו להחיל על הציבור את תפישת עולמן, ובתוך כך גם דאגו להשפיל ולהעליב אותו.
אחד הכוחות הבסיסיים בכל מדינה הוא אתוס רפובליקאי של אזרחות טובה ותרומה לכלל. בלי לתגמל אזרחים על תרומתם (לא כספית, אלא דווקא חברתית ואידיאולוגית) נפרמת הרקמה שמחברת בין החברה לבין מוסדות המדינה ומאפשרת את השגשוג של שתיהן. הפופוליזם שיוצא נגד ה"אליטות" ומדבר על פקידות גבוהה כ"דיפ־סטייט" חותר תחת האתוס הזה, מבזה ומלעיג את המשרתים והתורמים, וקורע את הרקמה הזאת. כאן נמצא חיבור נוסף בין הציבור החילוני, האליטה המשרתת ומעמד הביניים, שהתאגדו כולם למחאה.
אם נביט מרחוק ומלמעלה, בישראל חיה קבוצה שחרדה לזהותה, המאוימת מפני המרחב הליברלי־הקפיטליסטי, מהתנופה הגלובלית ששוחקת קהילות ומסורות, שמחלנת, שהופכת הכל להוליווד. כעת הקבוצה הזאת רוצה להגביל את הליברליזם כדי לשמר את זהותה. לאפשר הפרדה מגדרית, להרחיב את סמכות בתי הדין הרבניים ועוד כיוצא באלה. נכון, זה גם יחליש את הדמוקרטיה ויפלה לרעה נשים ומיעוטים, אך זו אינה מטרת העומק (גם אם לא מצטערים על זה במיוחד), אלא תוצאה בלתי נמנעת של ההתנגדות — האינסטינקטיבית כמעט, הקמאית — לאמריקניזציה של הכל.
מהצד השני עומדת קבוצה שנוח לה מאוד במרחב הליברלי, והיא מדברת את שפתו, מרוויחה מתשואותיו ומעוניינת להמשיך להיות חלק ממנו, וגם סבורה שזו הדרך היחידה לקיים חברה מגוונת של אינדיווידואלים אוטונומיים בלא כפייה או דיכוי. נכון, זה גורר גם שחיקה של המסורת, חילון, אך זו אינה מטרת העומק (גם אם לא מצטערים על זה במיוחד), אלא תוצאה בלתי נמנעת של השתתפות בעולם היפר־קפיטליסטי, שמבחינתם השמירה עליו היא שמירה על מה שנחשב בעיניהם לחירות, ולא פחות מכך לאיכות חיים.
הבעיה של הקבוצה הראשונה היא שפרידה מהמרחב הליברלי פירושה גם פרידה משגשוג כלכלי, שמאפשר כל מיני הטבות שהיא נהנתה מהן עד כה. החרדים יוכלו לחיות עם זה. מעמד הביניים הליכודי — לא. הבעיה של הקבוצה השנייה הפוכה: טיפוח המרחב הליברלי פירושו גם פרידה מקהילות של משמעות צפופה וממסורות עבר, ממשאבים תרבותיים שהזינו את זהותה היהודית. לשכבה קטנה של ישראלים הרואים בעצמם את "אזרחי העולם" אין כל בעיה עם זה. לרוב אזרחי ישראל — יש.
האיזון הופר, ונדרש ניסוח מחודש של החוזה החברתי. התקדמות לקראת סטטוס קוו חדש תוכל להתבסס רק על ההכרה של כל צד בחשיבותו של הצד האחר. האמת הפשוטה היא שמדינת ישראל אינה יכולה לשרוד כלכלית וביטחונית בלי החברה החילונית־הליברלית ובלי כינונה בתוך הסדר הליברלי. מנגד, צריך להכיר בתרומה הסגולית של הקבוצות האחרות בהון תרבותי וזהותי.
הדרך קדימה עוברת בפרידה מהפופוליזם האנטי־ליברלי, שמעצם טבעו פונה נגד הנושאים בעול המדינה. היא עוברת בנטרול כוח הכפייה הדתית, שהממסד הדתי האורתודוקסי נהנה ממנו, ומנגד בהערכה למסורת ולציבור הדתי והמסורתי המשמר משאבים של זהות משותפת. ולבסוף היא עוברת בניסוחה של ממלכתיות חדשה, שבנויה על אדני הליברליזם ושמציגה חזון משותף, חזון של חברת מופת ישראלית, יהודית ודמוקרטית.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
