השמש הייתה שוטפת את אולם הספורט באור עז ומסנוור מבעד לחלונות התקרה הגבוהים. קהל הנערות והנערים לבושי החולצות הלבנות והג'ינס, רעש ופטפטת עד רגע תחילת הצפירה. משהחלה, נעמדו כולם על מדרגות האולם הגדולות, כפות ידיהם לופתות זו את זו מאחורי הגב, עיניהם משוטטות בחלל, מנסות להתמקד בנקודה עלומה ובראשם מנסים לייצר מחשבות עצובות כיאה למעמד. שלא יכעסו עליהם, שלא יכעסו על עצמם אחר כך.
ותמיד היו שם ציפורים מצייצות בשקט של היום היפה הזה, יום שכמו אי אפשר היה להמציא יפה יותר ממנו. אילו לפחות השמים היו מתקדרים ובוכים.
מי שקבע את יום השואה בתאריך שבו מזג האוויר יפה כל כך בכל שנה, ראוי היה לו לחשוב על זה ולא על החשיבות של פרוץ מרד גטו ורשה באתוס הגבורה היהודית. אולי אז היו מתאפקים מצחקוקם הבלתי נשלט הילד או הילדה שכל שנה, כמו להכעיס, לא עמדו בפיתוי הזה ולא הצליחו "לכבד" את האירוע בשתיקה עגמומית. כמו שחקנים על במת תיאטרון העצב ששוברים את הקיר הרביעי, היו פורצים בצחוק גדול מול המורות המששות. כי זה מוזר לנו, לילדים צברים וכמעט צברים, להתחבר לכל העצב הזה שקרה ביקום אחר, בגולה אחרת, בזמן רחוק, לאנשים שבכלל לא הכרנו, במרחק אלף שנות אור. קשה להבין למה ביום יפה כל כך, חשוב להיות עצובים.
בגלל השואה.
לאט חדר לתוכי העצב. בשלבים. בראשון הייתי בת עשרים ושלוש, 1994, מדריכה במחנה קיץ של הסוכנות בבלארוס, לא רחוק ממינסק. ביער ירוק כמו שאין כאן אצלנו, על גדת אגם מלא בנופשים בבגדי ים.
אחת מפעילויות לוח השנה הישראלי שערכנו במחנה הייתה טקס יום השואה. הילדים כתבו על עלים מנייר שמות של בני משפחה שנספו, וניגשו לתלות אותם על ענף עירום שהעמדנו בתוך המים. הענף התמלא והפך לעץ.
אני זוכרת שהקראנו את "יזכור" של אבא קובנר. בשורות: "את השמש שעלתה על מוקד הדמים /
את השמים שעמדו גבוהים ומחֲרישים" נשמעה צפירת רכבת רחוקה. היא נמשכה כאורך הגלות עצמה. לשמעה בכיתי. יותר משבכיתי מכל האנה פרנק שקראתי ומכל הסרטים בשחור לבן על יאנוש קורצ'אק ועל טרבלינקה שראיתי בערוץ הראשון. רק ברגע שבו יצאתי מביתי היהיר, המוגן והבלתי מעורער והגעתי לאדמה הכנה הזו, אדמת הסנדלים עם גרביים שעל פניה קרה הכל – הבנתי שהשמש אינה ערובה לכלום. נכנס העצב.
בשלב העצב השני כבר הייתי אמא. עולם שמשתנה מבפנים ומבחוץ. חוקי המשחק קורסים. מה זה בית, מה בשליטתי, איך אוכל להגן? אז לראשונה שאלתי את אמא שלי: "מה את ידעת על אבא שלך?".
היא אמרה: "הוא לא דיבר. כל מה שאני יודעת, שמעתי מאחרים. הרבה שנים אחרי שהוא מת. אני הייתי בת שבע עשרה והוא לא דיבר. את יודעת שכל מי ששרד בשטח שהיה בשליטת הגרמנים בתקופת המלחמה, יכול היה בקלות להיעצר באשמת בגידה במולדת. אז הוא לא דיבר. אני רק יודעת שהוא היה בן למשפחה אמידה בעיירה שלהם בלטביה, היו לו שני אחים. הוא התחתן ונולדו לו שתי בנות. יש לי פה איפשהו תמונה שלהן שסבתא שמרה. הן נרצחו מיד והוא עוד היה בגטו ריגה. אחרי שהוא ברח משם עם קבוצות מחתרת, אישה לטבית עזרה לו להתחבא ביער במשך שלוש שנים. הוא היה בבור והיא הייתה מביאה לו אוכל".
בתמונה ששמרה סבתי (אשתו שלאחר השואה), חיה ובת שבע הקטנות דומות לאמי כמו השתקפות. איך מתמודדת אישה עם זה שהיו לה שתי אחיות שנרצחו והיא אפילו לא הכירה אותן, שאלתי אותה. היא משכה בכתפיה.
יש משפט שאומר שאדם חי כל עוד מישהו שזוכר אותו חי. מה שנותר מהן הוא התמונה הזו שמהפנטת אותי והזיכרון שלהן אצלי ואצל אמא שלי. האיש האחרון שאהב אותן מת לפני הרבה שנים ואין מי שיתגעגע למי שהן לא הספיקו להיות.
לא יודעת אם הייתי אוהבת אותן כשחיו, אבל ברגע מסוים החלטתי שאני אוהב אותן במקומו אחרי שהן מתו. ילדות קטנות שאהיה ככל הנראה האחרונה שאזכור. חיה ווסטרמן ובת שבע ווסטרמן, ואמן גיטה ווסטרמן, יהי זכרן ברוך.
שארייה ווסטרמן (הילד שבשמאל התמונה), האח הקטן של אבי אמי. העצב עלה שלב לשלישי. ילד קטן אחד, מילים שמצאתי ברשת החזירו אותו לחיים והרי כל עוד אני חיה ומספרת עליו, גם הוא חי.
בתמונה המשפחתית, עומד שארייה הקטן בין רגלי אביו שמניח יד על כתפו, יד ששומרת עליו בבטחה. כלב קטן מתכרבל לרגליהם. איש מהם וגם לא הכלב, מזמן לא בין החיים. גם אותם לא הכרתי.
רק הכלב שבתמונה מזכיר לי את הכלב שלי, רמי, כשזה מתכרבל בדשא, מאה שלמה אחרי שצולמה התמונה.
אז מה לעצב שלי ולהם?
אלי אליהו מחזק את תחושתי וכותב בשירו "נחמה":
קָרָאתִי בְּסִפְרוֹ שֶׁל דּוּ בויז "נִשְׁמָתָם
שֶׁל הַשְּׁחֹרִים", וְאֶת הַלֵּב צָבַט
פֶּרֶק אֶחָד בִּמְיֻחָד. עַל תִּינוֹקוֹ שֶׁחָלָה,
וְעַל הָאֵם שֶׁסָּעֲדָה אוֹתוֹ בִּדְבֵקוּת כָּל הַלַּיְלָה,
עַד שֶׁנָּפַח אֶת נִשְׁמָתוֹ.
תִּינוֹק אֻמְלָל שֶׁלֹּא גָּדַל לְאָדָם,
שֶׁלֹּא רָאָה דָּבָר בְּחַיָּיו.
כָּל כָךְ הַרְבֵּה שָׁנִים חָלְפוּ מֵאָז.
אֲפִלּוּ הָיָה עוֹלֶה בְּיָדָם לְהַצִּילוֹ,
הַיּוֹם כְּבָר הָיָה אָדָם שֶׁמֵּת מִזְּמָן.
הַאִם כָּךְ מַצְלִיחַ לַעֲמֹד בַּצַּעַר הַזֶּה
מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָנוּ מֵעֵבֶר לַזְּמַנִּים כֻּלָּם?
האם נסיבות מותם משנות את מה שאני מרגישה כלפיהם, למרות שכדבר המשורר, היום הם כבר היו בכל מקרה מתים? האם מוטלת עלי חובה מיוחדת לזכור אותם בשל כך ולספר את סיפורם?
אחרי 60 שנה שבהן איש לא חשב על שארייה ולא זכר שהיה קיים, באחד מהלילות בהם שנתי נדדה, יצאתי למסע חיפוש דיגיטלי. כמו תמיד, שם מדף-עד אחד מוביל לאחר, וחוליות שרשרת הדורות מתחברות זו לזו. כל מה שידעתי זה שהיה במשפחה מהצד של סבא שלי מישהו שלחם בצבא האדום ונהרג. לפעמים זה מרגיש כמו אינדיאנה ג'ונס שנכנס למקדש מלא במלכודות וקירות חסומים. לפעמים את מצילה מישהו.
באותו הלילה התברר ששארייה, הילד הקטן מהתמונה המשפחתית, הוא החייל הזה שנהרג. במסמכים שמצאתי מתואר סיפור גבורתו בקרב, בפירוט שלא תיארתי לעצמי שקיים. איך כאיש רפואה סחב פצועים תחת אש, קיבל כוויות כפור ומת לאחר זמן מה. את קבר האחים שבו נקבר, ליד הכפר בגלובו, ביקרתי בזכות גוגל מפות. איזה עולם זה שבו אפשר בלי לצאת מהבית לעלות לקבר שכוח.
העצב קרה כשראיתי את ההודעה על מותו שנשלחה לכתובת של הוריו. כי בכתובת שאליה הגיעה ההודעה כבר לא היה למי להודיע על מותו. איש כבר לא חיכה לו בדירה ברחוב בלאומן שבריגה ואיש לא ידע על מות הגיבורים שלו. ב-1944 ההורים שלו כבר הוצאו להורג.
השלב הרביעי. פגשתי בבית חולים סיעודי בחדרה, אישה שכילדה בת-10 חיה בעיירה של הסבים שלי. אבא שלה מילט את משפחתו לפנים ברית המועצות, ימים ספורים לפני כניסת הנאצים. פגשתי אותה מעט לפני שהתחילה הקורונה ורציתי שתספר לי על העיירה.
האישה בת ה-93 תיארה לי איך היו התושבים היהודים והלטביים חיים ביחד, עובדים ביחד, ופכי זיכרון קטנים מילדותה – איך אפו מצות ומה לבשו לבית הספר. לא היו לי ציפיות מעבר לשיחה אתנוגרפית.
ואז, כששאלתי אותה אם במקרה, והיא בטח לא, אבל אולי בכל זאת, היא מכירה את משפחת… היא הביטה בי ואמרה: "מה זאת אומרת? בוודאי שאני מכירה. ואת שתי הילדות החמודות שהיו להם". עצב. עצב גדול עלה בי פתאום. על כל העיירה כולה. על כל העולם הזה שאיננו. וגם התרגשות. אני לא היחידה שזוכרת את הבנות קטנות של סבא שלי ואת אשתו.
העיניים הכחולות שלה היו מעלית זמן עבורי. עיניה המביטות בי עכשיו הן אותן עיניים שראו את כל האנשים האלה שמתו הרבה מאוד זמן לפני שנולדתי.
עכשיו אני פתוחה לשלב החמישי. ואולי יהיו עוד אחריו, כי ככל שאני חיה יותר שנים כך עצב השואה שלי מתגלה לי בצורותיו החדשות. יש תמונות אחרות שחודרות עכשיו – כמו המראות מבוצ'ה והרוע שבהווה, אבל זו כבר מחלקת הצער. אצלי העצב מתקשר לעבר, לזיכרון והצער להווה. מהעצב איני פוחדת.
ללכת בין אנשים ובין ארכיונים, להרים אבנים, להתעצב על מי שהמתים שלנו לא זכו להיות ולהתרגש בהחייאת הזיכרון. לעצור ולגלות בפליאה ובעצב את ההשתקפויות החיצוניות והפנימיות שלהם בנו ובילדינו.
ולא כי "לעולם לא עוד", אלא כי העצב שלי דוחק בי לספר על האנשים שהם היו, ולתת להם הזדמנות לחיות עוד קצת, לפחות כל עוד אנחנו כאן.
הודעת הפטירה שנשלחה להוריו של שארייה ווסטרמן.
תיאור גבורתו של שארייה ווסטרמן.
התמונות באדיבות הכותבת.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
