סביב מאבק הנכים להגדלת קצבאותיהם, שהחל לפני כמה חודשים (וטרם הגיע לסיומו), נחשף טיעון תיאולוגי מעניין של מתנגדי המאבק. כזכור, ארגוני הנכים פתחו במאבק להגדלת הקצבאות הממשלתיות הניתנות לרווחתם של מי שסובלים מדרגות נכות קשות. הוויכוח התלהט ככל שהקמפיין לווה בהפגנות סוערות וחסימות כבישים ששיבשו את התנועה ואת מהלך החיים. ראש הממשלה ושר האוצר כבר נסוגו מסירובם הראשון והתחייבו להיענות לדרישות הנכים, אך לפחות שני כותבים שהתנגדו למאבק לא הסתפקו בטיעונים מתחום הכלכלה והפוליטיקה.
יהודה יפרח, בעל טור ב"מקור ראשון", כתב עם פרוץ המאבק כי "מחאת הנכים מובלת על ידי קבוצה אנרכיסטית קטנה ואלימה. מדובר באנשים שלא רק שלא מרגישים חובה להודות על הצדקה שהחברה נותנת להם, הם אף נוקטים בצעדים אלימים כדי לקחת אותה בכוח, בדיוק כמו קבצן שקופץ על העוברים ושבים ברחוב ומנסה לקחת להם את הארנק. זו הדוגמה החריפה ביותר להשחתה המוסרית שיוצרת תרבות הקצבאות". הרב חיים נבון, קול בולט בתקשורת הדתית וברשתות החברתיות, נתן רוח גבית ליפרח בדף הפייסבוק שלו. הוא כתב למצדדי מאבק הנכים: "אם כבר אתם מוכנים לתת יותר כסף לנכים – נכונות מבורכת! – למה אתם צריכים את תיווך הממשלה כדי להעניק אותו? פשוט תתנו".
במלים אחרות: המזור למצוקות העולם, גם העולם המודרני, טמון בצדקה המקראית והחז"לית, ואם צדקה כזו ניתנת – הרי שמדינת הרווחה המודרנית מתייתרת. סיוע לחלשים צריך להינתן מטעם הקהילה והיחידים באופן וולונטרי, ומכל מקום, לנזקקים – המוטבים של המצווה – אין זכות לתבוע את מה שיהודים רחמנים בני רחמנים אמורים לתת בנדיבות לבם.
המשותף לרבים מן המתנגדים להעלאת קצבאות הנכים – יפרח, נבון ואחרים בכלי התקשורת ובפורומים אינטלקטואליים שונים – הוא שיוכם המגזרי. רבים מהם הם בני הציונות הדתית. דעות פוליטיות ועמדות ערכיות הן דבר מבורך, אך אין להתעלם מהשינוי המשמעותי, בן שנים אחדות, שמבטאות הדעות המסוימות הללו. האופוזיציה הנחרצת ביותר נגד כל מאבק עובדים, נגד סובסידיות או אפליה מתקנת, נגד פיקוח ממשלתי על המערכות השונות ובעד יוזמה פרטית באשר היא – מגיעה בעיקר מקרב אנשים דתיים לאומיים.
בקיץ 2011 הטרנד עוד היה בחיתוליו. קומץ עיתונאים מהימין הדתי הסתייגו וחלקם אף לעגו למחאת האוהלים שהוציאה מאות אלפי ישראלים לרחובות כדי למחות על שלל עניינים אזרחיים וכלכליים. אך הקו הולך ומתחדד בלי הרף, גם כעת. בשיטוט אקראי באתר "מידה" הממומן בידי קרן "תקוה" האמריקאית, ויש בו דומיננטיות רבה של חובשי כיפות סרוגות ישראלים מהעורך הראשי ומטה, ניתן לקרוא כותרות כגון "האם הגיע הזמן לבטל את סל התרופות?" או "חייהם של העניים מעולם לא היו טובים יותר", המתבססת על ראיון עם כלכלן אמריקאי. מי שעקב לאחרונה אחר הרשתות החברתיות, וגם אחר חלקים בתקשורת הממוסדת, אולי הבחין בעובדה שבחזית המתנגדים ליוזמה להפליל לקוחות זנות עמדה קבוצה דתית לאומית. השמרנות הדתית נסוגה הפעם מפני ה"חופש" של נשים לבחור בקריירה לגיטימית של אספקת שירותי מין.
אכן, רבות דובר לאחרונה על גילויים של ניאו-שמרנות בציונות הדתית, בואכה ליברטריאניות. בין היתר פורסמה כתבה על הצלחותיה של קרן תקווה בקרב הציונות הדתית. אני רוצה לשים את הנטיות הללו בתוך ההקשר הנכון שלהן: אליטיזם דתי לאומי.
העובדה שהרוח הניאו-שמרנית נושבת בעוצמה במפרשי הציונות הדתית ראויה לציון, מפני שאלה הם מפרשים שהרוח הסוציאליסטית לא זרה להם. גם אם חלקים מהציונות הדתית היו תמיד בורגניים (והיום אף יותר מתמיד), לא חסרות עדויות על העבר הסוציאליסטי של הקהילה הסרוגה, כמו למשל תנועת "הפועל המזרחי" הישנה, תנועת הקיבוצים והמושבים הדתיים ותנועת הנוער בני עקיבא שגם היום אוחזת בסיסמתה "תורה ועבודה" ובסמלה המפורסם שחרמש וקלשון נעוצים בו בראשו.
חלק ממנהיגי העבר של הציונות הדתית היו סוציאליסטים במוצהר, והיו שגילו את דעתם אד-הוק בענייני ציבור שונים. כך עשה הרב המנוח אהרן ליכטנשטיין, מייסד וראש ישיבת הר עציון, מהבולטים ברבני הציונות הדתית, שתמך בשביתת הנכים בשנת 2002, שנאבקו – אז כמו היום – על הגדלת קצבאותיהם.
"כבר יותר משלושים יום שובתים מול משרד האוצר עשרות נכים, אנשים שלא שפר עליהם גורלם, רק כדי שיוכלו לחיות בכבוד", אמר אז לתלמידיו בשיעור שהועלה מאוחר יותר על הכתב. "למרבה הבושה, היעדר הסולידריות אינו מאפיין רק את גישתה של הממשלה לנושא, אלא אף את גישתם של תושבי המדינה. כאשר הוצע להעלות את מס ההכנסה לעשירון העליון באחוז בודד, הועלה החשש שעשירים אלו ייעזרו בעורכי דין וברואי חשבון כדי להתחמק מתשלום המס. האמנם מוכנים אנו להיכנע לכוחות השוק הקפיטליסטיים? התחליף המוצג בפנינו הוא שרמת החיים של תושבי המדינה תיסוג חמש שנים לאחור. האם המצב אז היה כל כך גרוע, שאין אנו מוכנים לשלם מחיר זה כדי לספק רמת חיים מינימלית לנכים שבתוכנו?".
מה קרה בתוך עשור וחצי לאותה אליטה דתית-לאומית? מתי התרחש המהפך הסמלי מן הרב ליכטנשטיין אל אחד מתלמידיו, הרב חיים נבון, שמניף אל-על את דגל הניאו-שמרנות הכלכלית? בשנה האחרונה נעשה ניסיון לברר מהי התנועה הסרוגה החדשה, שלא אחת גולשת מניאו-שמרנות לליברטריאניות אשר מתנגדת לכל סוג של פיקוח ממשלתי. כתב העת "דעות" של תנועת נאמני תורה ועבודה, מהענף השמאלי של הציונות הדתית, הקדיש לנושא גיליון ביקורתי, שאליו הוזמן גם, כמגיב, הרב חיים נבון עצמו. הוא סיפר מדוע התפקח מהסוציאליזם ורבים כמותו בציונות הדתית.
"הציונות הדתית כבר לא בת עשרים, וכבר לא מתלהבת עד שכרון חושים מההמצאה החדשה והמופלאה הזו, מדינה. היא התבגרה ולמדה להכיר את מגבלות המדינה". לדבריו, "קפיטליזם לא פותר את כל הבעיות. הוא מעוגן בהכרה ריאליסטית בכך שהרבה בעיות אי אפשר לפתור… הממשלה אינה יכולה לפתור את כל מצוקותיהם של אזרחיה. מה שכן, היא בהחלט יכולה להחריף את המצוקות הללו; וממשלות סוציאליסטיות, מלאות רצון טוב, הפגינו שוב ושוב התמחות מובהקת בהשגת התוצאה הזו. אם רבים בחברה הדתית מתחילים להכיר בעובדות הללו, הרי אין בזה פלא: זוהי חזרה לגישה יהודית קלאסית, המאמינה בערבוּת הדדית של יחידים וקהילות, ולא בממסד ביורוקרטי".
יאיר שלג, עיתונאי וחוקר הציונות הדתית, איש המכון הישראלי לדמוקרטיה, כתב באותו גיליון על הנדידה בין תפישת עולם אידיאליסטית לעבר תפישת עולם ריאלית. לדבריו, את הציונות הדתית אפיינה בעבר רוח אידיאליסטית, של תיקון עולם; גם תפיסת עולמה הימנית התבססה על חזון ציוני רחב, ולא על עוינות כלפי הפלסיטינים. אך "נסיבות העימות הקשה – הן עם הפלסטינים מחוץ, והן עם השמאל מבית – הקשיחו את לבה של הציונות הדתית, ובמשך השנים היא הפכה יותר ויותר ל'ריאליסטית': לא עוד תיקון עולם, אלא הכרה מרירה בטיבו הקשוח של העולם, ומתוך כך גם אימוץ שיטותיו, לשם ההישרדות. ה'ריאליזם' הזה, שבמקורו נולד בתחום המדיני, החל בהדרגה לזלוג גם לתחומי חיים אחרים, ובראשם התחום החברתי-כלכלי".
אני מסכים עם התיזה של שלג, אבל מבקש ללכת צעד אחד אחורה ולהעמיד את שיח הניאו-שמרנות הדתי בהקשר של שוק חופשי אחר – שוק רעיונות מופרט שלמעשה מיטיב גם עם השמרנים וגם עם הליברלים בציבור הדתי. זום-אאוט יאפשר לנו להיווכח כי אלו הם זמנים דרמטיים בציונות הדתית. תסיסה רעיונית מתחוללת לאורך כל החזית בנושאים אידיאולוגיים ודתיים, מציפה רעיונות חדשים ומטילה ספק ברעיונות ישנים. לצד הגידול והגיוון של הציונות הדתית, לצד ההתחזקות הדמוגרפית, הפוליטית והתרבותית שלה, לצד עלייה בביטחונם העצמי של דתיים לאומיים רבים, מתרחש דבר פרדוקסלי: נסיגה בלכידות האידיאולוגית של הציבור הדתי. חלף הזמן שבו יש נרטיב דתי לאומי אחד המעוצב בידי רבנים, פוליטיקאים או תנועת נוער.
את הטרנד הניאו-שמרני צריך לראות בין היתר על רקע התסיסה הזאת. שהרי גם שוללי הקפיטליזם הקיצוני, שהוא נחלתם של חלק מהכותבים, יסכים כי מדובר בוויכוח על אתיקה ופוליטיקה, ולא על אינטרסים של בעלי ההון שמצאו לעצמם עטים להשכיר. זהו ויכוח המושתת על כנות, שהשאלה הנשאלת בו היא כיצד לקיים ולבצר את המדינה.
ובכל זאת אציע הבדל מהותי בין הטרנד הניאו-שמרני לטרנדים אחרים בציונות הדתית, כמו הפמיניזם הדתי או שינוי השיח בציונות הדתית סביב העלייה להר הבית, מגמות שאף הן היו זרות לדור הקודם של הציונות הדתית: שעה שרוב אלה צמחו מלמטה למעלה, הבשורה הקפיטליסטית מגיעה במובהק מלמעלה למטה.
הקפיטליזם
הדתי, לפחות לפי שעה, קשור לקבוצה של עיתונאים ואינטלקטואלים במחנה הדתי. הוא אינו
מאפיין את שכבות הציבור הציוני דתי הרחב, אלא זורם מלמעלה למטה.
הקפיטליזם הדתי, לפחות לפי שעה, קשור לקבוצה של עיתונאים ואינטלקטואלים במחנה הדתי. הוא אינו מאפיין את שכבות הציבור הציוני דתי הרחב, אלא זורם מלמעלה למטה. השיח החדש הזה איננו ספונטני, אלא ממומן באופן עמוק בידי גופים ממוסדים ובראשם קרן "תקווה", שאליה תורמים יהודים אזרחי ארצות הברית במטרה להשפיע על השיח הכלכלי בישראל. אחד המרצים הבכירים ב"תקווה" הוא הרב חיים נבון, אבל הפעילות של הקרן בציבור הישראלי בכלל והדתי בפרט ענפה ביותר, וכוללת גם אתר אינטרנט ("מידה"), כתב עת ("השילוח") ועוד. בישראל פועל גם פורום "קהלת", המבטא את הרוח הקפיטליסטית, מכון שלם וגופים נוספים – שבהם יש דומיננטיות רבה לחובשי כיפות.
האם כל הדתיים השמרנים בענייני כלכלה באמת חוגגים את מגוון הדעות החדש בקהילה שלהם, הדתית לאומית? האם תומכי ההפרטה תומכים למשל בהפרטת הרבנות הראשית לישראל, עליה נאבקים בשנים האחרונות דווקא דתיים מצד שמאל (כולל תנועת "נאמני תורה ועבודה" שהוזכרה לעיל)? האם תומכי ההפרטה הדתיים מברכים על כל דולר יהודי אמריקאי שנתרם לישראל, גם אם הוא נועד לטפח את עמדות השמאל?
התשובות לכל השאלות האלה שליליות לרוב (הרב חיים נבון דווקא הביע דעה בעד הפרטת חלק משירותי הרבנות), אבל כל זה לא אומר כי העמדה הניאו-שמרנית פסולה. הטענה היא שמדובר, לפי שעה, בשיח אליטיסטי במובהק, ועדות לכך ניתנה רק לפני מספר חודשים בסקר שפרסם העיתון הכלכלי הישראלי "גלובס".
הסקר, שנועד לברר מהי הגישה הכלכלית של אזרחי ישראל, מצא כי 56% מהציבור הכללי מעדיף מעורבות ממשלתית. לבד מהשאלות הבסיסיות בענייני כלכלה, המשיבים נשאלו גם לגבי עמדותיהם בנושאים אחרים. כך התברר, כי מבין מי שהצביעו בבחירות 2015 בעבור המפלגה הדתית-לאומית "הבית היהודי", נמצאו השיעור הגבוה ביותר של תומכי מעורבות ממשלתית. מבין קבוצה זו, שהיא דתית ברובה, 68% אמרו כי הן תומכים בכלכלה שיש בה פיקוח ממשלתי משמעותי, יותר מכל תומכי מפלגה אחרת. רק 24% ממצביעי הבית היהודי אמרו כי הם תומכים בשוק חופשי נטול פיקוח. במלים אחרות, על פי הסקר הזה הדתיים לאומיים הם הקבוצה הסוציאליסטית ביותר בחברה הישראלית.
האם הפער הזה שבין האינטלקטואלים לשכבות הרחבות יישמר או יצטמצם? מי ישפיע על מי, ואיך הדבר יתבטא במפה הפוליטית של הציונות הדתית? יש אומרים שזו כבר מתחילה להשתנות, שכן קו המחשבה הרפובליקאי נוכח בצמרת המפלגה הדתית לאומית, "הבית היהודי", דבר שהתבטא למשל במאמר שפרסמה שרת המשפטים מטעמו איילת שקד בכתב העת "השילוח". אבל דומה שמבט ממוקד יותר יגלה מגמות סותרות בקרב המפלגה וצמרתה. מכל מקום, אלו יצטרפו בשנים הקרובות לשאלות המסקרנות ביחס לציונות הדתית.
תסיסה רעיונית, וגם מחלוקת, הן ברכה. אבל לסיום, הנה הצעה לאינטלקטואלים הדתיים של "מידה": לנהל דיון ביקורתי על כספי ה"צדקה" הייחודיים שנותנת המדינה לתושבי יהודה ושומרון היהודים, למשל באמצעות הטבות מס בהתנחלויות וסבסוד תשלומי ההורים במערכת החינוך המגזרית.
צילום: Fibonacci Blue
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
