תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

נותנים שם לאהבה: הפער שבין פסח לשבועות

שיר השירים אמנם מלא באהבה, אבל היא אינה מתממשת. מה שונה במגילת רות, שבה האהבה עולה יפה?
בן ברדיצ׳ב הוא בוגר בית המדרש לרבנות ישראלית. הוא עובד כפסיכולוג במסגרות חינוך חרדיות בירושלים מטעם השירות הפסיכולוגי ומטפל בקליניקה פרטית באוכלוסיה מגוונת.  בן מרצה ומלמד במסגרות שונות, עורך טקסי חיים ובנוסף, הוא מנחה בפרויקט ״מסע שחרור״ העוסק בעיבוד חוויות קרב של צוותי חיילים משוחררים, בין היתר באמצעות מפגש עם קהילות יהודיות בחו״ל. בן משתדל לשלב את עבודתו הטיפולית עם עשייה קהילתית וליווי רוחני במסגרות ובהזדמנויות שונות. הוא מתגורר עם משפחתו בישוב אלון.

חג השבועות הוא חג יוצא דופן. חג ללא שם ובעצם גם ללא תאריך משלו. שמו ניתן לו על שמם של שבעת השבועות אשר נספרים ממחרת השבת והוא חל ביום החמישים לספירה זו. כל זה לומר לך שלא היום הוא העיקר, אלא הדרך. התהליך, המסע הפנימי שעלינו לעבור על מנת להגיע ליום זה ראויים, שלמים, מתוקנים.

ספר הזוהר דורש את המילים ״וספרתם לכם ממחרת השבת״ ומקיש אותם לספירה אחרת: ספירת ימי הנידה אותה סופרת אשה לקראת טבילתה וטהרתה (זוהר ח"ג, צז ע"א): "וספרתם לכם – לכם דווקא כמה שאתה אומר 'וספרה לה שבעת ימים' – 'לה', לעצמה. כך גם: 'לכם', לעצמכם".
מבחינת בעלי הזוהר, משמעות המילה ספירה היא תהליך של התבוננות אינטרו-פרספקטיבית. כשם שעל מנת להתאחד מחדש עם בן זוגה וליצור חיים מתבוננת האשה אל המקומות האינטימיים ביותר, אל מקור החיים, כך אדם הסופר את ספירת העומר מתבונן אל תוככי נפשו יום יום בימי הספירה, ומתקן, מטהר ומקדש עצמו לקראת כניסה לחופתו עם הקב״ה ותורתו, תורת חיים.

נקודת מבט מעניינת נוספת להבנת התהליך הנפשי אליו מזמינה אותנו ספירת העומר היא היחס בין המגילות הנקראות האחת בתחילתה של הספירה והשנייה בסופה: מגילת שיר השירים ומגילת רות. שתיהן, כמו חג השבועות, שרות שיר לאהבה.

על אף ששתי המגילות הנקראות בפסח ובשבועות מספרות את סיפור האהבה ועוסקות, לפחות על פי פשוטו של מקרא, ביחסים בין אישיים, נראה שרב השונה ביניהן על הדומה; מה שיש בזו אין בזו וההיפך. שיר השירים הוא אולי שיר האהבה המפורסם והמצוטט ביותר בתולדות הספרות המערבית. למרות מעמדו הרם בסוגת שירי האהבה, מבחינת תוכנו דווקא האהבה אינה נוכחת בו. עם כל האבסורד שבדבר, האהבה שבשיר השירים איננה מתממשת לכל אורך המגילה. הדוד והרעיה, המרעיפים אהבה אחת על השני ואחד על השנייה, אינם מצליחים להגיע למפגש ולמיצוי רגשותיהם הסוערים. לכל אורך המגילה הם רודפים זה את זה אך שוב ושוב ״מתפספסים״: ״אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק: פתחי לי אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי!… קמתי אני לפתוח לדודי… ודודי חמק עבר… ביקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני״ (שיר השירים ה, ב-ו).
הפסוק החותם את המגילה מתאר יותר מכל את תחושת הבדידות והקושי שבאי-מיצוי האהבה: ״ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בשמים״ (שיר השירים ח, יד). עד כדי כך מתסכל שברון הלב של הדוד והרעיה, שברבות מעדות המזרח נהגו לחזור ולכפול את הפסוק הקודם לאחרון בקריאת המגילה וכך לסיים בנימה של חברות וקרבה: ״חברים מקשיבים לקולך השמיעני״ (שיר השירים ח, יג).

מלבד האהבה, שנשארת רק כפוטנציאל, היעדר נוסף ובולט מאוד בשירה הוא שמותיהם הפרטיים של הגיבורים, הדוד והרעיה. כינויים רבים העניק להם המשורר: אהובה, שולמית, רעיה, אחות, יונה, תמה, דוד, מלך, רֵע, דגול מרבבה, ועוד ועוד. תיאוריהם הפיזיים, שלא לומר הארוטיים, איש את רעייתו ואשה את רֵעה לא נחסכים. לעומת זאת, נראה שהקריאה בשם פרטי קשה מדי בשלב זה של הקשר. עדיין מוקדם לכך. ״אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ״ (שיר השירים ג, ה). עוד נצטרך לעבור תהליך משמעותי יחד, אתה ואני, כדי שארשה לך לקרוא לי בשמי הפרטי… או אולי במילותיו שלונסקי בעוץ לי גוץ לי: ״שְׁמוֹ הַמְפֹרָשׁ שֶׁל הוֹ-הִי זֶה הוּא… שְׁשש… הוּא סוֹד כָּמוּס בַּמַּחֲזֶה״.
לעומת זאת, במגילת רות נראה שהדברים הפוכים. זהו סיפור אהבה במובנים המוכרים והחיוביים יותר, ללא הטרגדיה שבאי-מימושו: האלמנה המסכנה אשר מגיעה מתרבות זרה מתחתנת לבסוף עם ״איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך״; ״ויקח בעז את רות ותהי לו לאשה ויבוא אליה ויתן ה׳ לה הריון ותלד בן״ (רות ד, יג).

לעומת שיר השירים, כל גיבוריה של מגילת רות הם בעלי שמות. לא זו בלבד אלא שנראה ששמותיהן של כל הדמויות במגילה ניתנו שלא במקרה. לכל שם משמעות הקשורה בעלילת המגילה, ולכן, באופן צפוי מדי, רבו מדרשי השם בין פירושיה של המגילה. לפחות אחד ממדרשי השם הללו מופיע כבר בפשט הפסוקים: נעמי, שנקראת כך על שום ״שהיו מעשיה נאים ונעימים״ (רות רבה ב ה), מבקשת משכנותיה לכנותה בשם אחר עקב מצבה הרגשי: ״אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרא כי המר שדי לי מאד״ (רות א, כ).

אף ספר הזוהר תורם את חלקו, בדרכו הייחודית, למשחק מדרשי השם על המגילה: "רוּת הָפְכָה לִשְׁמָהּ תּוֹר. שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְתוֹר וְגוֹזָל'. 'יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאֲיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה'". (זוהר חדש, מדרש רות ו). לדברי הזוהר, בדומה לנעמי חמותה, גם רות ביקשה לשנות את שמה. היא עשתה זאת על ידי סיכול אותיות שמה והפיכתו – תרתי משמע – מ'רות' ל'תור'. תור שאולי גם רומז לתורה ולברית סיני שבחג השבועות, ונקשר במדרש דווקא לברית אחרת, הראשונה והקדומה ביותר בסיפור האהבה שבין ישראל לאלוהיו: ברית בין הבתרים.

בשינוי שמה והיפוך אותיותיו הפכה רות שבאה ממואב לאותו תור עליו נאמר ״ואת הציפור לא בתר״ (בראשית טו י). אותו זיכרון חי מעדותם של אומות העולם על קידושי ה׳ ועמו (כך על-פי פירוש רש״י על אתר). כמו התור והגוזל, שתי הציפורים שבברית בין הבתרים, גם מדרש קצרצר זה של הזוהר תופס שתי ציפורים במכה אחת ועונה, ברמיזה בין השיטין, גם על שאלת זהותם של הדוד והרעיה בשיר השירים. וראה זה פלא, על פי מדרש הזוהר, רות המואביה היא היא היונה התמה משיר השירים!

מה מתרחש בנפש בתקופה זו שבין ימי הנץ הרימונים ועת הזמיר לימי קציר חיטים? מה מאפשר את הקריאה האישית והאינטימית בשם הפרטי ואת מימושה של אהבת אמת? מהו התהליך שעובר קשר רומנטי משלב ההתאהבות הסוער והבוסרי לשלב האהבה הבטוח והיציב?

כחלק מהכנתם לחג מתן תורה, קבעו חסידים ואנשי מעשה לוח שנה לתקופת ספירת העומר. מלבד ימי הספירה וחישובם בשבועות, הלוח גם משרטט ניתוח אנליטי של הנפש האנושית על פי תורת הספירות של ספר הזוהר והקבלה. על פי המקובלים, שבעת השבועות של ספירת העומר מקבילים לשבע הספירות שבין ספירת חסד לספירת מלכות. העבודה הרוחנית שבספירת העומר קוראת לאדם לתקן בכל שבוע ספירה אחרת המצביעה על חלק מסוים בנפשו ואישיותו. שבעת הימים שבכל שבוע מקבילים גם הם לפרטיה של כל ספירה וספירה כך שבכל יום מימי הספירה אדם מתבונן אל תוך חלקים ספציפיים ומוגדרים ב״אני״ שלו.

ההדרכות החסידיות מלמדות על תכונות הנפש והרגשות הבאות לידי ביטוי בכל ספירה וספירה, ולכולן משמעויות אישיות ופרטיות שבין אדם לעצמו אך גם כאלו הקשורות ביחסים בין-אישיים. במילים אחרות, עבודת ספירת העומר עושה סדר בבלאגן הגדול שבנפש באמצעות שיום של רגשות שונים, הגברת המודעות אליהם ועבודה רגשית אינטנסיבית עמם.
רק לאחר היכרות עמוקה, כנה ואמתית של אדם את עצמו, אשר גוררת תיקון של כל הדרוש תיקון, הוא מסוגל להבין את שמו. השלב הבא בתהליך הוא היכולת להביט גם אל תוך האחר, חברו אהובו, ולהצליח לקרוא גם לו בשמו באמת.

כך נותנים שם לאהבה. כך עושים אהבה.
כך, על פי דרכם של חסידים, מקבלים את התורה.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics