עלייתי לא התרחשה בבת אחת, אלא רק לאחר כמה שנים של חיפוש המקום שלי בישראל וגיבוש זהותי – כך הייתי מכנה את חמש השנים האחרונות בחיי.
כשעזבתי את אוקראינה עקב המלחמה בשנת 2014, לא דמיינתי שאחזור לשם מרצוני, ובנסיבות שונות. חשבתי שאחזור כדי להיפרד מסבתא שנפטרה כמה ימים אחרי שהחלה המלחמה, לצערי אחרי שעזבנו את העיר. או אולי כדי להראות שאני אסירת תודה למדינה שבה נולדתי, גדלתי והתחנכתי. או פשוט כי מתוך שייכות לעם היהודי ששרד את השואה, ידעתי שאי אפשר לנטוש את האחר בעת צרה. הצרה היא כלל אנושית. כנראה שזו הזהות שלי, זהות רב-תרבותית.
ב-24 בפברואר 2022, לאחר שהתעדכנתי בחדשות דרך הפייסבוק, רצתי לחדר של בני לבדוק אם הוא בסדר. השעה הייתה בערך 7 בבוקר, הוא עדיין ישן לפני יום הלימודים, מתחת לשמיכה האדומה שלו. ברגע כזה זיכרון רודף זיכרון – הנה אנחנו ניצבים על הגבול בין רוסיה לאוקראינה ומחכים לקבלת אשרת ההגירה. קורעז, בעלי ואני מחליפים ידיים כדי להגן על בנינו בשמיכה אדומה פן יקפא. אני לוקחת אותו מדי פעם לידיים שלי, אני מאמינה שיהיה לו חם יותר ככה.
היום אני כבר לא יכולה להרים אותו, הוא גדל להיות נער אמיתי. קיימתי את הבטחתי לסבתוש – הצלתי אותו מהמלחמה ומהאנטישמיות. באחת השיחות האחרונות סבתא אמרה לי: "כשהם יסתדרו ביניהם, הם יבואו לקחת אותנו". לא הייתי זקוקה להסבר מי הם ולמה הם יבואו לקחת אותנו. מאז שהייתי ילדה, הכינו אותי לרגע הזה.
בשבועות שלאחר מכן, כאשר הלחימה התפתחה למלחמה בקנה מידה מלא, התמלאתי בתחושת מחנק, התקשיתי לנשום. הזכרתי לעצמי לא פעם שאנחנו בבית, בישראל, אנחנו בריאים. הילד בסדר, אנחנו בטוחים. ולמרות זאת, עדיין, תחושת ההקלה לא הגיעה.
בתחילת אפריל כבר הייתי בגבול בין פולין לאוקראינה, במחנה פליטים בפשמישל (Przemyśl). התנדבתי בסיוע לילדים ובני נוער, יחד עם עשרות ישראלים ויהודים אחרים ממדינות שונות שלא יכלו לעמוד מנגד והגיעו כדי לסייע. אני חושבת שבתקופה הזו, במחנה הפליטים, הייתי מוקפת שיחות בעברית בכמות גדולה באופן משמעותי מהשיחות שאני שומעת כל יום בארץ. שם הרגשתי יותר מתמיד כיצד הזהות שלי השתנתה במהלך השנים האחרונות – הפכתי לישראלית.
מחנה הפליטים היה כמו מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל: אשכנזים וספרדים, ילידי חבר העמים, ישראל ואירופה. דיברנו בעברית, רוסית, אוקראינית, אנגלית ויחד נזכרנו במילים מצחיקות ביידיש. מעולם לא שאלנו על מוצאם של הפליטים, דתם או אמונתם. זה לא היה רלוונטי. שרנו ורקדנו עם הילדים בשפה שהייתה מובנת לכולם גם ללא מילים, שפה שבאה מהלב.
בכל יום הגיעו אלינו עשרות ילדים. הם שהו במרכז למשך כמה שעות ועד לכמה ימים. משם, הם נסעו למדינות שונות. היינו אורזים להם "תרמיל לדרך" עם הפתעות קטנות, מתנות וממתקים. לחלקם הדרך הייתה יכולה להימשך ימים ארוכים.
התבקשנו לא להיקשר לילדים, מכיוון שתמיד קשה להיפרד, אבל סטאסיק היה ילד מיוחד. בפעם הראשונה הבחנתי בו יושב בין הדובונים בלול. הוא לא היה בולט בין הצעצועים, אבל הוא נשמע היטב. סטאסיק השתעל שיעול טורדני ומנוזל. היה ברור שהוא חולה. הוא נראה כבן שלוש. שקט, רגוע, אך יותר מהכל עצוב. הלול שישב בו היה די גבוה, ולא היה מובן כיצד הצליח להיכנס לתוכו. הוצאתי אותו מהלול והתחלנו לשחק בשקט במכוניות. סטאסיק לא הרבה לדבר. לא פעם תהיתי אם הוא ידע כלל לדבר. בסיום היום ראשון שלו במרכז, הוא הביט בקופסת הזהב שעמדה על אחד המדפים בחדר. הצעתי לו לקחת את הקופסה. הוא הסכים בשמחה ואור קטן נדלק בעיניו הקטנות.
במהלך הימים הבאים, סטאסיק היה מגיע לעתים קרובות לחדר הילדים שלנו. אמו ישנה הרבה, תלאות הדרך הכניעו אותה. סטאסיק ישב לצידי ומילאנו את קופסת הזהב. דיברנו על השלב הבא, כמה טוב יהיה במדינה שסטאסיק יגיע אליה עם משפחתו. לקחתי צעצועי לגו קטנים ושאלתי: "מה אתה חושב שיהיה במדינה שלך..?" למשל, עצי דקל, פירות, דגים, עננים, אנשים טובים, וכו'. סטאסיק הרהר רבות לפני בחירת החפצים ולעתים רחוקות מאוד הסכים להכניס אותם לקופסה. סיפרתי לו כל הזמן על ישראל ועל העיר בה אני גרה. היום אני מבינה, שיחד עם סטאסיק, התבוננתי לתוך "הקופסה שלי" – הבית שלי, המדינה שבה אני גרה.
עם הימים שחלפו הקופסה התמלאה עוד ועוד ובכל יום נעשתה צבעונית יותר מבפנים. סטאסיק חזר לאמו מאושר ורגוע יותר, אולי עתידו של סטאסיק נראה בהיר וצבעוני יותר עבורו ככל שעברו הימים. בכל ערב ליוויתי אותו לחדרו, אמו כיסתה אותו בשמיכה וסטאסיק הניח את קופסת הזהב שלו ליד הכרית. בחדר הענק ישנו מאות פליטים נוספים והיה אור חזק מאוד בכל שעות היממה. אנשים חדשים באו ועזבו ללא הרף. אני חושבת שהשמיכה עזרה לסטאסיק לא רק להתחמם, אלא גם להסתתר מזוועות העולם החיצון שנכפה עליו ועל כולנו ולהתמודד איתן.
ביום הרביעי שלי במרכז חליתי מאוד. חום ותסמינים אחרים גרמו לי להישאר במיטה וכך גם למתנדבים אחרים. לא הגעתי למרכז הילדים באותו יום. המתנדבים האחרים סיפרו שסטאסיק היה נסער מאוד וישב ליד דלת המרכז עם קופסת הזהב. באותו הלילה הוא ומשפחתו עזבו. כשחזרתי למרכז בבוקר, נותרה השמיכה הקטנה על מיטתו של סטאסיק, שמיכה שכיסתה ילד אחר תוך כמה שעות.
אני לא יודעת לאיזו מדינה נסע סטאסיק ומי מהמתנדבים ארז עבורו את התרמיל לדרך אבל אני מאוד מקווה שכל חלומות של קופסת הזהב יהפכו למציאות עבורו והבית החדש שלו יהיה בדיוק כמו שחלמנו יחד, שמח, מאושר ובטוח.
כמה ימים לאחר מכן גם המסע שלנו תם, חזרנו הביתה, לישראל. אני ועוד מספר חברי משלחת טסנו חולים מאוד עם חום גבוה. החום היה כל כך גבוה עד ששכבנו על הרצפה בשדה התעופה. אינני זוכרת איך נכנסנו למטוס, אבל אני זוכרת בבירור את התחושה והידיעה כי הפעם יותר מתמיד – אני בדרך הביתה.
היום, כשהפרק הזה מאחוריי אני יכולה לספר כי במהלך ימי ההתנדבות, עברו מול עיניי מאות ילדים, מאות גורלות וחיים, אך סטאסיק היה מיוחד מכולם. כשסיפרתי לו על המדינה החדשה שלו, נדמה היה ששוחחתי עם הילדה שבתוכי, שנבהלה מהמדינה החדשה ומהמלחמה שהתרחשה. אני חושבת שבמשך זמן רב הייתי זקוקה לשיחה זו, אך שותפתי לשיח לא הייתה מוכנה.
'העלייה של המלחמה', 'העלייה מכורח הנסיבות' – כך מכנים אותנו היום, את בני העלייה שלי. אנו אלה שעזבו עם פרוץ המלחמה את אוקראינה. אלה שעזבו הכול מאחור ועלו עם תיקיית המסמכים הקטנה ביד. אנחנו אלה שלא יודעים את עתידנו, ומצד שני נטשנו את עברנו. בעלי זהות רב תרבותית, אזרחי ישראל החדשים, שניצבים כיום בפני דרך ארוכה למצוא את מקומנו כאן. הדרך לכל החיים.
אני בת שלוש באוקראינה
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
