צער השכול על אובדן היקר מכול פוצע את הלב, יוצר סדק בלתי ניתן לאיחוי בלבבות. הצער מתמיד לנכוח בחיים. האם אפשר להמשיך לחיות עם הצער? לעיתים נשמעת הפראזה כי הזמן מרפא. אך האמנם בכוחו של הזמן לרפא את כאב הלב העמוק הקורע בבשר? האם מי שאיבדו את היקר מכל רוצים כי הזמן ישטוף את הצער ויעלימו?
הצער הוא האחיזה האחרונה במי שהיו ואינם. הנרי נוון בספרו "מכתב על הנחמה", כותב: "אם הזמן עושה משהו, אזי הוא מעמיק את הצער […] נחמה ופיוס יימצאו במקום שבו הפצעים מכאיבים ביותר". צער אינו בר-מחיקה ושכחה, כי האדם הוא יש המצטער על מה שהיה ואיננו; הצער הוא שמירה בקיום של היעדרות מכאיבה; צער הוא געגוע למה שלא יוכל שוב להתממש; הוא זיכרון של רגעים שהיו ושוב לא יהיו. הצער הוא היעדרות המסרבת להיעלם. הצער הוא המקום בו נוכחים המתים שאינם יכולים שוב להיות עימנו.
ההיעדרות הנוכחת של מי שהיו באה לידי ביטוי בסיפור, בתמונה, ברישומים, בבגדים שנותרו בארון. הצער הוא הסירוב לאיון המוחלט של מי שכבר אינם. האמירה הבנאלית של מנחמים "שלא תדעו עוד צער", עלולה להתפרש כבקשה מהמצטערים, שלא לשהות עוד עם הזיכרון הכאוב, למחוק את העבר. אבל מחיקה זו שוללת מהחיים את לשד חייהם. כי בני-אדם מתהווים ברקמת חייהם הממשיים, בזיקתם לאהובים להם, בכמיהה לנוכחותם. בני אדם באים מהעבר, הנוכח בחייהם. צער הוא ביטוי עמוק לחוויית הקיום האנושית הנטוע בעבר, החודר ללב ההווה.
פיוס ונחמה מצויים לא במחיקת העבר. מחיקה זו היא מחיקת האני החי, הנתבע לרוקן מליבו את היקר לו מכל. הסופר פרדרג פינצי כותב:
"בעיצומו של כאב גדול כמעט אין צורך בעצה, לא קיימת נחמה העשויה להקל על הסבל. אומנם גם לפצעים העמוקים ביותר יש מרפא, ואחרי המוות שוב מופיעים החיים. כחלוף האסון שוב נעורה תקווה, אבל הכאב אינו נעלם. כמוס הוא בתוכנו, הוא נשאר עמנו לעד. במיוחד כשמסתלק אדם יקר, שבלכתו אבד חלק מעמנו. ואז דבר אחד יש לדעת: כיצד לשמר בפצע את האהבה. אלה שאהבנו עימנו הם. לעולם אינם נוטשים. הגם שלא הזיכרון ולא המילים יוכלו למלא את מקום הישות"
כבני-אדם איננו עשויים מהכאב ומהסבל. בלב הצער המערער, המטיל חשיכה על האדם, צומח העצב. עצב אינו צער מצמית. המשורר הברזילאי וינסאוס דה מוראס, כתב (ואהוד מנור תירגם): "העצב איו לו סוף/ לאושר יש ויש". האושר צומח כרגע ייחודי, בו חווה האדם הרמוניה ושלמות. העצב מבטא את החיסרון ואי השלמות של הקיום האנושי. הוא איננו פצע בקיום, הוא ביטוי של תנועת החיים.
העצב מופנם בתוככי ליבו של האדם החי, הוא מגלם את היותו יצור עורג ומשתוקק; עצב הוא תנועת החיים שאינה מתקבעת על ידי היש שישנו. העצב חורג ממנו, ופונה אל האופק הפתוח, אל מה שאיננו. לכן הוא מתבטא בערגה, חלום, תפילה ותקווה. האושר הוא רגע ייחודי אחד, העצב הוא לווית החיים. לפיכך האושר יכול לשכון יחדיו עם העצב.
שכול וכשלון מצמיחים צער פוצע לב, שבמרוצת הזמן עשוי להיות מתורגם לעצב, המלווה את החיים; עצב השכול כמהה אל מה שהיה ואיננו; המת נוכח בחיינו בהיעדרותו. הוא נוכח רק בזיכרון. העצב הוא תשוקה לנוכחות נעדרת, רצון אין-סופי לאחיזה באדם האהוב הנעדר. השכול הוא סגירת דלת עולמית, והלב נותר בפגיעותו לעד.
האם השכול מותיר עוד פתח לתקווה?. השכולים יחיו ופצע בליבם לעד. תקווה צומחת בלב העצב. היא ביטוי של התשוקה להיות, לחיות; היא הגילוי כי השכול עצמו הוא ביטוי לרצונם העמוק של בני-אדם באהבה, זיקה, בדידות וחמלה. האובדן עצמו עשוי להוביל להכרה באפשרות הפתוחה בני כל אדם ליצור חיים; כי האדם החי עודנו חי, משתוקק ועורג; הוא מגלה כי חירותו לא התפוגגה, ובכוחו להתנער מאפר ועפר. העצב אינו מספק תשובה הגיונית לאובדן. הסופר ארנסטו סבטו כתב:
"שום חשיבה מופשטת […] אין בכוחה להביא ניחומים לאיש, להקל את המועקה והעצב התוקפים אדם בשר ודם, יצור המוסיף להתקיים רק בכוח התקווה […] ועל כן נובט בו שוב ושוב התקווה מבין האסונות"
תקוות האדם זורחת בתוכו כאור הבוקע מתוך החושך. היא עשויה לזרוח מתוך הייאוש כרגע של בהירות, בו האדם מודע להיותו חי. ליכולתו להיאבק על חייו; התקווה מתפרצת כקריאת חיים.
התקווה עמוסה באי וודאות. היא נושאת עמה כאב, חסרון, ואי שלימות. התקווה אינה מבטיחה סוף טוב, היא מחייבת פעולה. בלשונו של יהודה עמיחי תקווה היא "שדה מוקשים". אבל בכוחה להסב את המבט האנושי אל האופק הפתוח שמעבר לעובדתיות הכפויה והמעיקה. היא מחייבת את האדם להביט אל חייו ולמצוא בתוך עצמו מקום לחלום, לעשייה, לחמלה וידידות. היא מלמדת כי חירותו של האדם לא פגה.
עדינות הנפש הנולדת עם עצב השכול והאבדון עשויה לפנות את המבט אל הזולת; אל בני-אדם החיים עמנו כאן, השותפים למסע האנושי הנע בין צער ועצב לתקווה. שכול ואבדון עשויים לאפשר מבט אחר על יסוד החיים האנושיים: ההכרה כי הקיום האנושי הוא קיום משותף בו נרקמים זיקות, אהבות ובניין חיים. האמונה בקיום זה מאפשרת לשוב אל החיים, לחלום ולפעול. שאול טשרניחובסקי כתב: "שחקי שחקי על החלומות/ זו אני החולם שח/ שחקי כי באדם אאמין/ כי עודני מאמין בך/ שחקי כי באדם אאמין/ כי עודני מאמין בך".
שיח התקווה הוא השלב הראשון ביכולת להישיר מבט אל הקיום האנושי המותנה בנו בלבד. בשיח התקווה אנו מוצאים אפשרויות חיים חדשות הקיימות בתוכנו וממתינות לפעולה ולמימוש. בחוויה זו השכול, הצער והעצב שבו, הוא נטיעה עמוקה של שורשים שעשויים לפרוח מחדש. הפריחה היא מפעל האדם, כי האדם הוא יש מקווה. התקווה היא אות החיים היסודי הזורח עם חיי האדם ולא נעלם כל עוד הוא חי. בלשון התלמוד: "כל זמן שאדם חי יש לו תקווה, מת אבדה תקוותו", (ירושלמי, ברכות, יג, ב). ואנו כאן חיים.
