הלוואי שיכולתי להגיד כן!
אני כל כך עייף.
הימים במדבר כל כך ארוכים.
הייתי כה קרוב לסיום תפקידי:
הכנסת בני ישראל לארץ המובטחת, החזרת המפתחות לאלוהים, ויאללה ביי!
עובר לָפוּשׁ בחמת גדר.
אבל שבוע שעבר
קיבלנו 40 שנים ביציאה.
מי היה מאמין שזה אפשרי בכלל?
אבל כנראה שבמציאות המוטרפת סביבנו,
הרבה דברים שלא שיערנו שאפשריים בכלל – קורים.
הייתי בהלם – עוד 40 שנה של זה…
תלונות, טענות, בכי,
קשיי אמונה.
נכנסתי לשק"ש באוהל ולא רציתי לצאת יותר.
אבל השגרה חזקה מכל דבר,
והצורך לטפל באנשים אחרים שתלויים בי הוציא אותי החוצה מהאוהל,
חזרה לעשייה – doing.
העם גם הוא, מטולטל כמובן.
היינו בשוק מהבשורה על 40 שנים ביציאה.
הם השתדלו להחזיק את עצמם, רק עוד קצת,
הניחו שנתניע מיד עם שוב המרגלים.
ועכשיו חוסר וודאות –
מי יגיע לארץ המובטחת? ומי לא? ומתי?
עוד דחייה בשלב הזה- אני לא בטוח מי יעמוד בזה.
*
[זה לא מדובר רשמית,
אבל אני יודע שחלק מהצעירים שמעל גיל 20 כבר בודקים אפשרויות אחרות,
לרדת חזרה הביתה. כלומר, למצרים.
להתנחם בפלאפל האהוב בשוק בגושן,
ומשם כבר לזרום- חלק ישארו, חלק ימשיכו הלאה…
קוראים להם כבר בלחש : "התפוצות".
ומנסים לחשוב איך לשמור על קשר מרחוק.
בקבוצת בני הדודים שלנו, יש כמה שבדיוק עברו את גיל 20
ומנסים לשנות את הפרטים במִפְקָד כדי שיחשבו שהם צעירים יותר…].
*
בקיצור –
אני עייף.
ההצעה הזו של קֹרַח אתמול בבוקר –
הגיעה לי בול!
הלוואי שיכולתי להגיד כן.
לצערי אלוהים לא בקטע בכלל.
ניסיתי לנצל את ההזדמנות ולהציג לו גישות חדשניות בהנהגה,
שמדברות על איגום החכמה הקולקטיבית של הציבור,
ונשיאה משותפת בנטל בקבוצת הנהגה משותפת.
הצגתי את היתרונות שבהנהגה מרובת קולות,
כך שכל חבר.ת קהילה ת.יוכל להתחבר למנהיג.ה אחר.ת:
לפי הרוח ותחומי העניין המשותפים, ובסוף גם כימיה וחיבור אישי פשוט משחקים תפקיד לא מבוטל.
לאור המצב המאתגר החדש שמצאנו את עצמנו בו,
הצעתי שננסה מודל על רבנות ב-CO, כולל הצעה לישיבות צוות בימים קבועים, מינוי רפרנט לוועדות העם שונות, והקמת צוותים חדשים שנותנים מענה למציאות.
אני חושב שההצעה שלי רלוונטית, רעננה.
והיא תהיה גם סלילת הדרך לתחלופת מנהיגות לדור הבא…
אני לא יכול שכולם יהיו רק עלי כל הזמן.
*
אבל כאמור –
אלהים לא זרם איתי.
הוא ממש רתח, אַפּוֹ חָרָה.
והציג מבחן בינארי שידעתי מהרגע הראשון שלא היה לו שום סיכוי לרכך את ליבם של קֹרַח ועדת המבקשים להשתתף בהנהגה.
המצב התדרדר מהר מאוד.
לרעידת אדמה
לשריפה ענקית
לאובדן 250 נפש,
וכמובן: להאשמתי: "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'" – בסוף הכל חונה אצלי.
מזל שעוד יש לנו את השאמאן הגדול- אחי אהרון,
ומזל שהוא עוד בכושר לרוץ –
ממש בגופו, עצר את המגפה.
הגוף שלו אוֹצֵר עכשיו גם את הטראומה הזו.
אני יודע שגם ככה הוא בקושי ישן בלילה,
בוכה את הד כאבי האובדנים של כל מי שמגיעים אליו להתוודות, לכפר, להיטהר.
צר לי עליך אחי אהרון.
כולנו כבר איבדנו כל כך הרבה.
*
250 ועוד 14,700- אתם מאמינים לאיזה מספרים הגענו?
אם הייתן שומעות את זה רק לפני שנה, זה היה סטופ מוחלט של כל תכנית המסע אל הארץ הזו.
אבל עכשיו, זה כורח המציאות.
עם התמשכות המסע במדבר, העור של כולם נהיה עבה יותר,
בעיקר של אלהים.
*
אני רוצה לבכות
אני רוצה לצעוק
אבל יש כל כך הרבה עבודת חיים לעשות עכשיו:
אירוח מפונים מאוהליהם,
משפחות שלימות שאיבדו הכל בן רגע.
שיבוץ נשיאי מטות שיקחו אחריות על השורדים.
אהרון יניח רטייה על הכוויות,
מרים תארגן קבלת שבת. נשתדל לא לסקול זה את באבנים, לא לרגום.
לאהוב.
*
איך כותבים תכנית עבודה לאהבה?
*
אני אשתדל להתפלל הרבה ולבקש עלינו ועל עוללנו וטפינו,
אומר לעם:
אַל תִּירָאוּ, אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה', וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶםן, וְלֹא תָּסוּרוּ.
כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ – אהבה
כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל.
*
אני מקווה שזה יספיק.
סיפור זה מנסה לפתוח צהר לרגע בו ההצעה של קֹרַח יכולה הייתה להיתפס כהזדמנות לבנייה ולא להידחות בצורה אלימה מעל השולחן.
נדמה כי העת קורסת לתוך עצמה, העייפות מוהלת את ההווה והעבר בערבוביה.
שבת שעברה (שלח לך), כל פסוק שקראנו בקריאת התורה, אמרנו: "זה זה, זה זה! זה בדיוק השאלות שעולות עכשיו!"
בשבת הקרובה נקרא על מחלוקת, שחז"ל קבעו, כי אינה לשם שמים.
נקרא ונחוש את האדמה הפוערת את פיה, את אובדני הנפש, את ההנהגה שלא מצליחה להתגמש ולהיות רלוונטית לרגע, ואת העם העייף, החבול, סופר עוד אבדות בנפש.
כוחותינו שלנו כמנהיגים.ות הולכים ונשחקים, ככל שמתארכת התקופה שבה אנו נדרשים לתפקד בווליום גבוה – עבור קהילותינו, הציבור שלנו, עבור משפחותינו ועבור עצמנו.
מי ייתן ותגענה הצעות רעננות להנהגת עמנו,
מי ייתן ויימצא עֹז ותימצא בינה בלב ההנהגה,
על מנת לבחון בסקרנות הצעות חדשות.
ה' עֹז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו ואת עולמו בשלום.
