מרדכי (מורדי) מילר
מרדכי (מורדי) מילר
חשיבות רבה יש בפרסום מסתה הרגישה של חנה פנחסי על תחושותיה כאם לדתל״ש, על התהליכים שעברה ועל הלבטים שעוד מלווים אותה וכנראה ימשיכו ללוותה. בעוד הבמות בהן מבטאים עצמם הדתל״שים הולכות ומתרבות – רשתות חברתיות, פורומים אינטרנטיים, תוכניות טלוויזיה וסרטים דוקומנטריים הן רק דוגמאות אחדות – הרי שלחוויית ההורות לדתל״שים ניתן פחות פומבי.
פער זה ניתן להסבר פשוט: הדתל״ש – חרף הקושי האדיר שיש בעזיבת עולם רוחני, תרבותי ולעתים גם משפחתי – חווה את עצמו בעמדת חוזק, כמי שהצליח לפרוץ בכוחות עצמו מעגל בו היה נתון שלא בטובתו. לעומתו, ההורה לדתל״ש חווה את עצמו פעמים רבות בעמדת חולשה. חוסר אונים, כעס, כשלון, חרטה ובושה עשויים ללוות את ההורה שרואה כיצד חינוך ילדיו בדרך רוחנית מסוימת לא צלח.
נכון, פעמים רבות יחוש ההורה לדתל״ש גאווה ושמחה בראותו כי ערכים אחרים הונחלו לילדו בהצלחה רבה, ובכל זאת, בכל הנוגע לעזיבת הדת ילוו את ההורה תחושות שליליות. נוסף על כך, בדידותו של הדתל״ש עשויה להגביר את הצורך בשיתוף אחרים בתחושות, לבטים וכעסים הכרוכים בעזיבת העולם הדתי. ההורים, לעומת זאת, יוכלו לעבד אלו עם אלו, או עם בני משפחה קרובים אחרים, את שעובר עליהם. כללו של דבר: ההורים נותרים ב׳בית׳, כואבים את עזיבת הילד ואינם ששים לעסוק בכך בריש גלי; הילדים יצאו אל ה׳חוץ׳, לעתים יחושו ש׳שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה׳ (כמילותיו של ביאליק) וישמחו להפגינה, ולעתים יהיו כ׳אפרוח רך מקינו מושלך׳ ויבקשו ׳ברשות הלילה ומחשכיו׳ אוזן קשבת.
לכן, בעצם כתיבת מסתה של פנחסי ופרסומה – ללא קשר לתכנים עצמם – יש מן הבשורה. הנה נמצאה אם אשר משוחחת בפתיחות ובאומץ על אותה חלישות: על הבושה החולפת, על הכעס הזמני, על ניסיונות ההשלמה ועל החיבוטים שאינם מרפים. במעשה הכתיבה והפרסום עצמו טמון אפוא גם חוזק גדול.
אולם חשיבות הדברים אינה מסתכמת באומץ ובפתיחות שבהם. אלו הן רק תכונות הכרחיות שוודאי סייעו לשיתוף הפומבי. כפי שאנסה להסביר להלן, החשיבות האמיתית בעיניי היא הברית החדשה שעשויה להיווצר בין ההורים ובין ילדיהם הדתל״שים בעקבות פניית ההורים לילדיהם באמצעות פלטפורמה מתווכת. וזאת למודעי: כל כמה שתהא המשפחה מכילה וליברלית מבחינה דתית, הרי שתמיד נגזר על הילדים ה׳יוצאים' ניתוק מסוים. הקשר בין הורים וילדיהם שעזבו את הדת יכול להיות חזק, קרוב ותדיר, ועם זאת נושאי השיחה יישארו פעמים רבות פריפריאליים, תוך זהירות שלא לגעת בחזרה בשאלה, בביטוייה ובהשלכותיה. בפשטות – זה כואב מדי. באופן פרדוקסלי, ככל שהקשר בין ההורים והילדים קרוב ואמיץ יותר, כך החשש לפגוע אלו באלו גדול יותר והרצון להימנע מנושאי שיחה שיכאיבו לכל אחד מהצדדים מתעצם.
ידוע לי על מקרים בהם הפצירו הורים בילדיהם שישתפו אותם בחייהם רק עד גבול מסוים. כך למשל, לעתים ברור לשני הצדדים שהילד נסע ברכבו לבקר את הוריו בשבת, ובכל זאת זה הדבר לא ידובר. אמירת הדברים באופן מפורש אולי מנכיחה את חילול השבת, אולי הופכת אותו למציאות מוגמרת שקשה לעיכול, אולי גם מעמידה את ההורה במקום לא נוח של ׳שתיקה כהודאה׳ ואולי אף מציבה אתגרים הלכתיים. כשהדברים לא מדוברים אפשר להתהלך סביבם וליצור מרחב בטוח של איזון עדין; אפשר לדבר על תחביבים, עבודה, משפחה וגם על תפיסות עולם ועל ענייני יהדות שמשותפים לשני הצדדים.
אינני חושב שמצב זה של שתיקה בהסכמה הוא בעייתי. להיפך, יש בו כדי לאפשר קירבה גדולה וטמון בו גם מסר חשוב של אהבה משני הצדדים. כדי לקבל את ה׳אחר׳ אני לא מוכרח לשמוע בפרוטרוט על מעשיו ומחשבותיו בתחומים בהם נפערה בינינו תהום. קבלת ה׳אחר׳ יכולה להתבטא בידיעה שהתהום קיימת, מבלי שיהיה בכך כדי למנוע מן הצדדים להיות יחד ולטייל יחד הרחק מן התהום. במילים אחרות, ה׳אותנטיות׳ העיוורת להקשר הרחב ולמציאותם של אחרים במרחב אינה באמת מבטיחה שחרור, ולהיפך – איפוק מסוים, כמו לבוש, עשוי לאפשר מפגש משמעותי.
לעתים, ונראה שהדבר בלתי נמנע, מתפרצת התהום. שיחות נוקבות מתקיימות; אחד הצדדים עשוי להרגיש שלא מכבדים אותו מספיק, שלא רואים אותו, שהוא נדחק באופן מוגזם. אולי להורה חשוב להזכיר לילד עד כמה חשובות לו התורה והמצוות, ואולי לילד חשוב להזכיר שהוא בחר בדרך עצמאית והוא כבר אינו רואה עצמו מחויב לדרך בה חונך. במקרים אלו מלהטת האש, לעתים גם שורפת מה ששורפת, עד שרוגעת הרוח ושבה האהבה.
והנה, דווקא בשל מציאותה של אותה תהום ובשל השתיקה המוסכמת, יש צורך בתיווך שיאפשר עיסוק בנקודות הכאב מהן הורגלו הצדדים להימנע. כתיבה, בייחוד פומבית, מהווה כלי מתווך. כך, למשל, דבריה של חנה פנחסי יועדו כביכול לקוראי ׳מוסף שבת׳ אך בראש ובראשונה – כך אני מאמין – כתבה חנה לבנה אורי. מן הבמה הראשית היא סיפרה לו שהיא לא יודעת מה לעשות עם רצונו בקפה עם חלב אחרי ארוחה בשרית בביתה, תיארה באוזניו כמה היא אוהבת אותו ומקבלת ומכילה ומחבקת, אבל גם את השורשים, והמסורת, והערכים והעתיד; סיפרה לו קירבה וסיפרה לו כאב, סיפרה לו חרטה וסיפרה לו תקווה.
מן המרחקים האלו, כשהבן יושב ביציע, יכול היה קולה להגיע אליו. בין המוני הקוראים ודאי ידע בנה ללקט את המסר שנועד למענו. גם אם נושאים אלו דוברו ביניהם בעבר, הרי שהמטען שנוכח בשיח הישיר והבינאישי נוטרל – לפחות באופן חלקי – עם העלאת הדברים על הכתב ועם ייעודם לרבים. הפרטיקולרי נצבע פתאום בצבע כללי יותר, ובוודאי גם הורים רבים לדתל״שים בחנו את עצמם ביחס לטקסט, כמו גם דתל״שים רבים שניסו לשער בעקבותיו מה חשים הוריהם ביחס אליהם.
חסד גדול עשתה פנחסי עם עצמה ועם בנה, וחסד גדול עשתה עם הורים וילדים אחרים שיכולים היו לדבר פתאום על ׳המסה של חנה פנחסי׳ כאילו לא בהם עצמם מדובר. הורים שאלו את ילדיהם הדתל״שים מה דעתם ולהיפך, וכך אִפשר התיווך מפגש שאינו מתאפשר בשגרה. הריחוק המקרב מאפשר לתהום רבה להתפרץ באופן מבוקר, ויכולה להיווצר קרבה מחודשת, ברית חדשה.
ברית זו, השניה והחדשה, אינה דומה לראשונה, שלפני ה'יציאה'. מה שהיה כבר לא ישוב להיות אותו הדבר. הצדיק׳ל לא ישוב להיות דתי כשהיה, והסדקים העמוקים שנבקעים עם ה׳יציאה׳ הכואבת – בעל כרחם של ההורים ובעל כרחם של הילדים – לא יתאחו לגמרי. ועם זאת, ישנה הזדמנות לדיבורים חדשים, המתאפשרים הודות לתיווך ובזכות הפלטפורמה שמרחיקה (ומה רחוק יותר מן הפרהסיה הציבורית?).
במישור אחר, תיאולוגי, ההורים הם גם בבואה ארצית של האל, ולא לחינם נלמדו הלכות כיבוד הורים ומוראם מיחס האדם לאל. בעוד האדם מבטא תדיר את יחסו המורכב לאל, ומודיע בחוצות את דבר קרבתו אליו או ריחוקו ממנו, הרי שרק לעיתים רחוקות הקול נשמע מן הכיוון השני – מבריק הברק והאל יורד על ההר, יוצא אל השדה או ממלא את הארץ בנוכחותו. במקרים נדירים אלו טמון חסד יוצא דופן, והזדמנות לחידוש הברית. עלינו לזכור שרחמי האב על הבן, ואנו מבקשים ׳כרחם אב על בנים כן תרחם ה׳ עלינו׳. בעקבות פנחסי נקראים ההורים לצאת אל השדה ולבקש את הילדים. השדה רחב והמון מצטופף בו, ובכל זאת, ודווקא משום כך, ישמעו הילדים את קול הוריהם וייעתרו לקריאתם. דיבורים חדשים יצאו מן הפיות ויחדרו אל הלבבות. 'בצאתי לקראתך לקראתי מצאתיך'.
***
מרדכי מילר הוא דוקטורנט למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עמית קרייטמן ומלגאי האוניברסיטה הפתוחה
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
