במשך ימים ארוכים שרקו טילים מעל לראשנו. כל כמה שעות נשמעה התראה חמורה מכיוון הפלאפון ששלחה את כולנו לממ"דים ולמקלטים. "התראת חירום", המילים הבהבו וזעקו על המסך. נכנסנו פנימה למרחב המוגן. מנסים לשמור על הגוף ועל הנפש מפגיעה אנושה. רכוש אפשר לקנות מחדש, בתים אפשר לתקן. רק על הנשמה צריך לשמור מכל משמר. שלא תפרח מן הגוף, שלא תברח. שתזכור שכאן בתוך הגוף נמצא המרחב המוגן שלה.
התכניות לעתיד הרחוק והקרוב התפוגגו, התפוררו. אי אפשר להסתכל קדימה אפילו שבוע אחד. הגוף מתמקד רק בעכשיו, בארוחה הבאה שצריך להכין לילדים, במשימה הקטנה שצריך לעשות כרגע. מלחמה על הגוף הופכת להיות גם מלחמה על עצם היכולת לחיות, לחלום, לנשום, מלחמה על המחשבה.
במשך כל שנים-עשר הימים ההזויים האלה ישב בן הזוג שלי בקומה העליונה של הבית, ספון בין שני מסכי מחשב, מייצר לעצמו אי של יציבות בתוך השיגעון. מתכנן. מביט קדימה אל העתיד המשתקף בין המסכים, ומנסה להחליט איך בדיוק תראה המטרו של תל אביב בעוד עשרים שנה. האדמה רועדת תחת רגלינו, הקירות רועדים מגלי ההדף בכל נפילה אבל הוא עסוק בעתיד, עסוק בתוכניות. במציאות המוטרפת שלנו תחנות המטרו הפכו מזמן למקלטים, אנשים נטולי ממ"ד פתחו מתחת לאדמה אתר קמפינג, ואוהלים ניטעו בין התחנות במקום רכבות. אבל הוא עדיין מתכנן, כאילו כל כך פשוט שכולנו נהיה פה בעוד עשרים שנה. וכאילו הדבר הכי חשוב כרגע הוא איך בדיוק תראה התחנה: איפה יהיה הפתח, מה כיוון הרכבת. לאן ניסע איתה. אני חולמת על הנסיעה הזו. על המקום בו נהיה עוד עשרים שנה.
ככה, בעיני, פועלים מנהיגים שמובילים אל עבר השלום. בתוך הכאוס והמציאות הם מצליחים לראות עתיד רחוק יותר, שבו תהיה מציאות שונה לחלוטין. לעבר המציאות הזו הם מנסים למשוך את הציבור כולו.
קשה כל כך להסתכל על המציאות סביבנו, על האובדנים הגדולים והקטנים, על האלימות המשתוללת, על קורבנות המלחמה – ולדבר על שלום. לפעמים זה נראה מנותק מהקשר. אבל זה מה שעושים אנשי ונשות החזון. מדברים דווקא בתוך המלחמה על מציאות אחרת, מתוקנת, שלמה.
זו יכולת יהודית מופלאה, לתכנן את העתיד גם בתוך ההווה הרעוע. להיות מסוגלים לעצום את העיניים ולאטום את האזנים לטלטלות המציאות המתדפקת על הדלת, ולדמיין חיים אחרים. לדמיין מציאות מתוקנת.
היום קוראים ליכולת הזו דמיון, תכנון או אפילו חזון. פעם, קראו לה נבואה. והיא נחשבה לתכונה אלוהית, תכונה שהיא מעל למציאות הממשית. שמצליחה לראות קדימה. לראות רחוק.
כשזכריה אמר
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים" (זכריה ח ד), לא היו זקנים ברחובות ירושלים, והם לא היו יכולים להתהלך בשקט ולהישען בנחת. גם כשיחזקאל מתאר את חזון העצמות היבשות, ואת התקומה ואומר "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֺנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר"
הארץ חרבה, שוממה ועצובה.
במאמרו 'כהן ונביא' מתאר אחד העם כיצד הנביאים פועלים באופן חתרני למציאות העכשווית ובמובן מסויים באופן מנותק ממנה. בגלל זה לעיתים רבות הוא זוכה לבוז מסביבתו:
הנביא הוא בעל צד אחד. רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו, עם כל חושיו ורגשותיו, עד שאין ביכלתו להסיח דעתו ממנו אף רגע; אינו יכול לראות את העולם אלא דרך אספקלריא של רעיונו… וכל חפצו ועמלו הוא להגשים את האחרון בשלמותו בכל חזיונות החיים. בעד האידיאל הזה נלחם הנביא כל ימיו עד מקום שידו מַגעת, הולך ומפזר כוחותיו בלי חמלה ובלי חשבון ושׂימת־לב לתנאי החיים ולדרישת ההרמוניא הכללית.
בגלל היחס המורכב הזה שבין הנבואה ובין העולם מפקפקים חז"ל במסכת מגילה בפרויקט הנבואי. הם טוענים כי לא זו הדרך הנכונה לחולל שינוי. כך, הם מתארים כי במילותיו המרתיעות והמפחידות, בפרעות שתכנן לעם היהודי, הצליח אחשוורוש לגרום לעם להתאחד ולחזור לשורשיו הרבה יותר מכל הנביאים והנביאות שקמו לו:
גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל שכולן לא החזירום למוטב ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב.
מתוך המילים במסכת מגילה אפשר להבין מה היה תפקידה של הנבואה, מה תפקידו של המבט אל העתיד. המבט הנבואי אמנם צופה פני עתיד, אבל מכוון באופן ישיר לשינוי ההווה ונמדד על פי האופן שבו המסר הנבואי מחולל שינוי במציאות העכשווית.
אחת הדוגמאות לכך ממסכת מגילה היא דווקא נבואתה של מרים. התלמוד מתאר את רגע נבואתה בתוך זמן קשה של גזירה איומה. לאחר שנשמעים זרעי הפורענות הראשונים מפי פרעה, והוא מצווה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", עמרם האב מגרש את יוכבד אשתו. לדידו, אם הילדים עתידים למות, אין סיבה ללדת אותם. אם אין קיום עתידי, גם ההווה הופך לחסר משמעות.
מתוך הסצנה הקשה הזו קמה מרים כנביאה ואומרת לאביה כי גזרתו שלו קשה משל פרעה: פרעה גזר רק על הזכרים והוא גזר גם על הנקבות. אבל יותר מזה: גזירתו של פרעה לא תתקיים בוודאות, שכן איננו יודעים באמת מה צופן העתיד. אבל ברגע שאנחנו מביטים קדימה ולא רואים אופק אנחנו מוותרים גם על ההווה, ואזי העתיד הרצוי בהכרח לא יגיע. גזירתו של פרעה מוטלת בספק, אולם ברגע שעמרם קיבל את הגזירה והתייאש, הגזירה בהכרח תתקיים. עמרם מקשיב לבתו, נושק לראשה וחוזר לאשתו. כך נולד המושיע, כך נולד משה.
אחרי מלחמת יום כיפור כתבה רות בונדי מסה שנקראת "המלחמה על השלום". היא טוענת כי אין זה מקרה שהשיחות והחלומות הגדולים של השלום נכתבו או נאמרו דווקא בימי פורענות ומלחמה. דווקא ימי הדחק והחורבן הם הימים בהם החלומות של השלום מקבלים משמעות: "מי נותן את דעתו על שלום בימי שלום? אנשים טרודים בענייני יום־יום, מרוכזים בעצמם, במשפחתם, מודאגים מבעיות הקיום. אך ככל שהוא נראה רחוק יותר, בלתי־מציאותי יותר, כן מהרהרים בו יותר והוא נהפך לעיקר".
לכן, דווקא כעת, דווקא במצב בו נמצאת החברה הישראלית – כואבת, שבורה, רצוצה ועייפה – דווקא עכשיו זה הזמן לעצור ולדבר על שלום. לחלום אותו, לתכנן אותו, להגות את המילה הזו שוב ושוב. כמו שהתפללו יהודים לאורך הדורות, בכוונה גמורה גם במצבים הקשים ביותר: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו".
למרות שהאינסטינקט אומר אחרת, דווקא אחרי חורבן גדול יש מקום לשלום וכעת הזמן להעיר ולעורר אותו כדי לעצב הווה ועתיד טוב יותר לחברה הישראלית ולעולם כולו. יחד עם זאת, חשוב להטות אוזן גם למילים של חז"ל ולשים לב שהשיח אינו מתנתק לגמרי מן המציאות. לנסות להביא את ימי העתיד גם בלי לדרוך על ההווה אלא מתוך דיאלוג מתמיד וכן עם מה שמתרחש סביבנו. ממש כפי שמצהירה מגילת העצמאות בשלהי מלחמת השחרור:
אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים. אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו.
