תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

פרשת משפטים – הסכנה שהתקרבות אל אלוהים תרחיק אותנו מזולתנו

לכל אחד יש זכות לרגעים של קדושה, אבל התורה מזהירה מפני השתהות ארוכה מדי בחוויה הזו, ומחייבת אותנו להמשיך לחקור את ההלכות והמשפטים, ולשמר את משמעותם החברתית גם בתום רגעי המסתורין
ד"ר יקיר אנגלנדר היה חוקר במכון שלום הרטמן. יקיר היה חוקר אורח בבית ספר לדתות בהארוורד (2015) שנתיים קודם לכן שימש כפוסט-דוקטורט מטעם מלגת פולברייט-רבין באוניברסיטת נוסטווסטרן שבשיקאגו. הוא שירת כמנהל של קידס4פיס בישראל ובפלסטין משנת 2007 ובשנת 2012 מונה לסגן הנשיא של הארגון הבינלאומי. www.k4p.org אנגלנדר מתמחה במחשבה יהודית מודרנית בדגש על לימודי מגדר. את הדקוטרוט הוא כתב באוניברסיטה העברית (2012) בפילוסופיה יהודית ולימודי מגדר. את התזה הוא פרסם בספר "תפיסת הגוף הגברי במחשבה

פרשת משפטים פותחת ברשימה ארוכה של חוקים המורים כיצד לנהוג בחיי היומיום. על פניו אין בה זכר לחוייה הרליגיוזית של המפגש בהר סיני בין האל לעם ישראל שתואר בפרשה הקודמת. הענן התפוגג והאל מתייחד עם משה בלבד ומותיר את עם ישראל עם רשימה ארוכה ואפורה של משפטים.

עם זאת, בהמשך הפרשה אנו לומדים על מפגשים אינטימיים נוספים בין האדם לאלוהיו, מפגשים שמתוארים כרוחניים ומלאי קדושה: עם ישראל מצהיר "נעשה ונשמע" לכל מה שהאל יצווה אותו; משה, אהרון ובניו, יחד עם שבעים נציגים של העם נפגשים לשיחה אינטימית עם האל באוהל מועד; מעל כל אלה – בסוף הפרשה משה עולה לביקור ארוך בן ארבעים יום אצל האל כדי לקבל את עשרת הדיברות. מי שמכיר את המשך סיפורי התורה יודע שכל אחד מן המפגשים האלה מכיל בתוכו אסון, שעורך הפרשה בוחר שלא לחשוף בפנינו כרגע.

משה עולה לשמיים כדי לעבור סדנה פרטית בת ארבעים יום עם האל והוא אף מצליח לגבור על חוקי הטבע ולצום לאורך כל התקופה. אולם בה בעת, בשל האהבה הגדולה בין משה לאלוהים כאשר הם מתייחדים יחד על ההר, האל אינו משוחח בכל אותה התקופה עם עם ישראל. העם מצידו חווה מעין התקף חרדה של בדידות קיומית – אולי לאחר הטראומה של 400 שנות עבדות – מה שמוביל את בני ישראל לסיים את מערכת היחסים בינם לבין האל, שאותו הם חווים כמרוחק וכמזניח.

כשהזולת משלם מחיר על התקרבותנו אל הקודש

אך לא רק העם חווה בדידות. המדרש חולק איתנו כי גם ציפורה, אשתו של משה, משלמת מחיר על מערכת היחסים האינטימית הנרקמת בין אלהים למשה. מתברר שמשה מחליט להקדיש את המימד הפיזי והחושני שבו רק לאל. כל זאת על דעת עצמו, ללא דיאלוג וללא הסכמה של אשתו לכך. מהתנהגותו הקרה וחסרת המגע האנושי ציפורה מבינה אט אט כי משה קיבל על עצמו שלעולם לא יקיים איתה עוד מגע אינטימי. למשה וודאי יש טעמים תיאולוגיים בהם הוא מסביר זאת לעצמו אולם מבחינתה מדובר במחיר אינטימי כבד.

על פניו מדובר בהערת שוליים חסרת משמעות בתוך ההיסטוריה היהודית הגדולה. אך בעיני, היופי של הפרשנות היהודית הוא שהיא אינה מאפשרת לקורא להסיט את מבט עיניו מציפורה, ומחייבת אותנו הקוראים בפרשה להתבונן גם באסון שלה, המתרחש בצל מסע הקדושה של משה והאל. חז"ל אינם מסתפקים בכך והם מוסיפים סיפור נוסף ולפיו ציפורה, אשת משה, המודרת ממגע מיני, רואה את בעלה ושבעים המנהיגים נפגשים עם האל, ביושבה בעזרת הנשים. היא נשברת ומספרת לאחות משה, מרים, כי כאשר בעזרת הגברים מתקיים סמינר תיאולוגי עם האל  – או אולי מעין ריטריט למנהיגים דתיים – היא רואה מולה שבעים נשים נוספות שעתידות להפוך במהרה למעין עגונות, נשים שלא יזכו יותר למפגש מיני או אינטימי עם בעליהן.

פרשת השבוע מזמינה אותנו להתבונן על אותם מרחבים בהם רבים מאיתנו רוצים לחוות אירוע משמעותי ומשנה תודעה בחיינו. זה יכול להיות סדנת טנטרה, ישיבה ארוכה במנזר בודהיסטי, בחירה לדבוק בצדיק חסידי, במורה יוגה או מדיטציה, או להצטרף למסע פסיכדלי של איוואסקה או פטריות. התורה מכירה בכך שחלק מאיתנו יבחרו, באומץ רב, לפגוש את "האלוהים" במהלך חיינו. זו בחירה משמעותית שפעמים רבות לאחריה החיים נחווים באור חדש. אך התורה דורשת מאיתנו להכיר בכך שאותה בחירה – הנתפסת בחברה שלנו באור חיובי: ישיבה מדיטטיבית ברגליים משוכלות, עם ריח קטורת וחיבוק קהילתי – עלולה לבוא על חשבון מישהו קרוב לנו. באותו הזמן שבו אנו משנים את תודעתנו הוא או היא מתוודעים בהדרגה למחיר שהם ידרשו לשלם.

"ונשמע", משמעו חקירה מתמדת של ההלכות והמשפטים

אם כן, מה עלינו לעשות? כוחה של המסורת היהודית בכך שהיא מסרבת להעניק תשובה חד-משמעית. אין נכון או לא נכון. אנחנו נעים בין שני קטבים, והתורה דורשת מאיתנו להתבונן על המחיר של כל אחת מן הבחירות שנעשה.

ופרשת השבוע מלמדת אותנו דבר נוסף. הבחירה לגעת בקודש, בכל אחד מן הדרכים האפשריות, אמנם מאפשרת לנו לחוות את מציאות החיים בצורה שונה, אולם החוויה המיסטית מתפוגגת לאחר זמן מה. יתר על כן, חובה עלינו לאפשר לה להתפוגג ועלינו לתרגם אותה לחיי היומיום.

לכל אחד מאיתנו מגיע רגע של הר סיני בחייו. מותר לנו לזכות בנקודת מבט חדשה, שחושפת כי המציאות האפורה אותה אנו מכירים יכולה גם להיות שונה. אנו דורשים לחיות רגעים של קדושה. אבל התורה מזהירה אותנו כי חווית הר סיני אינה מחזיקה לאורך זמן. החוויה של הקודש היא הזמנה להתחיל במסע של טיפוס איטי, קשה, וארוך על ההר של החיים.

רבי נחמן מברסלב, ברגישות המיוחדת לו, מסביר כי משמעות הביטוי המוכר "נעשה ונשמע" אינה פשוט "נקבל את דברי האל גם מבלי לדעת את משמעותם". לטענתו, "נעשה" משמעו לקבל על עצמנו את דברי האל. אך בחירה זו אינה מספקת, מכיוון שהיא נאמרה על ידי עם ישראל בשעה של קדושה ואינטימיות בינם לבין האל, ברגע שיא של הרטריט היהודי הראשון. על עם ישראל גם לומר "נשמע", כלומר לקבל על עצמם להמשיך ולחקור את ההלכות והמשפטים, כדי שתהיה להם ולקהילה משמעות גם כאשר תתפוגג ההילה של רגעי המסתורין.

זוהי התנועה של החיים: אנו מצפים לשעות ההתגלות, חושקים ברגעים של התמוססות המציאות המוכרת והשתלבותה במסתורין. אך המסע היהודי ממשיך גם ובעיקר ברגעים שבין אותם אירועים חריגים – בבחירה היומיומית להתבונן במשפטים שוב ושוב, לשאת עיניים לאנשים שסביבנו, ולראות דווקא במוכר כל כך וביומיומי את אותו ניצוץ של מסתורין.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics