תמכו בנו
מירצ`ה אליאדה – בין מחקר למאגיה

לדמותו של מירצ'ה אליאדה, חוקר הדתות המפורסם והמשפיע, ישנו צד אחר, פחות מוכר.פרופ' משה אידל מראה כיצד תפיסותיו המאגיות של אליאדה אודות המציאות והדת השפיעו על מחקריו ומאיר את הקשר בין תפיסות אלו לבין פעילותו הפוליטית ב'משמר הברזל', התנועה הלאומנית האנטישמית ברומניה ערב מלחמת העולם השנייה

מירצ'ה אליאדה (בוקרשט 1907 – שיקאגו 1986) היה הוגה, סופר וחוקר הדתות החשוב ביותר במאה העשרים, שעמדותיו זכו לתפוצה עצומה ועיצבו את הבנת הדת בחוגים רבים – אקדמיים ועממיים.

במחקר מקיף אודות אליאדה בו עסקתי לאחרונה, עשיתי שימוש ביצירתו העניפה בכדי לשרטט מחדש את עמדותיו ותפיסת עולמו, בין היתר תוך עמידה על השינויים שעברה מתקופתו ברומניה (עד 1944), דרך תקופתו האירופית (1945 – 1955) ועד לזו שבארה"ב (1955 – 1986). מחקר זה מתבסס לא רק על קריאה בכתביו המחקריים בהיקף רחב ביותר, ובשפת המקור, אלא גם על כתביו הספרותיים, ספרי זכרונותיו, כתיבתו העיתונאית והפוליטית ואף על חומרים ארכיוניים שטרם התפרסמו. התמונה המתקבלת מעיון בכתביו מפתיעה בכל הנוגע לאמונותיו הדתיות והמיסטיות של אליאדה, לאורח חייו האישי ולפעילותו הפוליטית.

אליאדה החל את מפעלו המקיף מתוך אמונה כי היקום מורכב משכבות שונות של מציאות שניתן להכירן ולהפעילן, וכי ישנה אפשרות של מעבר מרובד אחד של המציאות לרובד אחר. תפיסה זו ניזונה מאמונות פולקלוריסטיות מצד אחד, ומהתנסויותיו שלו, בעיקר ביוגה, מצד שני. כפועל יוצא האמין אליאדה כי אנשים בתקופות קדומות זכו לתובנות שאינן ניתנות לפענוח על-ידי האדם המודרני שכן הן נובעות מרובד של המציאות שאינו נגיש לנו, אף שלדעת אליאדה יש לרובד זה תוקף אונטולוגי והוא שריר וקיים גם היום. לדידו, תפקידו של החוקר הוא לשחזר את התובנות הללו בעזרת מחקר קשוב לטקסטים הקדומים ותוך ניסיון לעמוד על משמעותם הדתית. להבנתי, גישה מחקרית כזו הינה גישה מאגית, כיוון שהיא מניחה אפשרויות של שינוי המציאות בשל הזיקה העמוקה שבינה לבין האדם.

עם הגעתו של אליאדה למערב, לאחר מלחמת העולם השנייה, הלך והתמתן היבט זה של הגותו ובמקומו ניכרת הדגשה ברורה של חשיבות המיתוס בדת הקדומה. אליאדה סבר כי הדת הקדומה היתה מבוססת על מיתוסים העוסקים במעשה בראשית לצד ריטואלים שמטרתם "לתחזק" את המציאות בהווה. השילוב בין השניים איפשר לאנשים לחוות חוויות שמחוץ לזמן ההיסטורי, בעיקר חוויות של חזרה אל נקודת הראשית של המציאות בעזרת ריטואלים הקשורים לזמן המעגלי ולמחזור החגים. לדעת אליאדה, היהדות פעלה בניגוד לכיוון המיתי-ריטואלי הזה, והחליפה את תפיסת הזמן המעגלי ואת השאיפה לחזור אל נקודת הראשית של המציאות בתפיסה של זמן קווי המתחיל בבריאה ושואף לגאולה משיחית בזמן היסטורי עתידי. היהדות גרמה לפיכך לירידת משקלם של המיתוסים המכוננים הקשורים לזמן המעגלי, וממילא – עיצבה, לדעתו של אליאדה, קיום דתי פחות אותנטי.

מירצ'ה אליאדה

למעשה, הפנומנולוגיה של הדת אצל אליאדה מבוססת כולה על חלוקה בין הדת הארכאית, האותנטית והעתיקה ששרדה לדעתו רק בהודו ובארצות הבלקן (ובייחוד בהרי הקרפטים שברומניה) לבין המסורת היהודית-נוצרית. מטרתו המוצהרת של מפעלו המדעי היה לתאר את הדת הארכאית במלוא עמקותה, לפתוח את עיני המערב לדת זו, ולהציע רפורמה דתית שתשלב אותה במסורת היהודית-נוצרית כחלק ממפגש בין מזרח למערב.

אך חלוקה זו של אליאדה מבוססת על הבנה חלקית ומגמתית מאד של היהדות. הוא התעלם לחלוטין מהאופי הריטואלי של היהדות, מן המעגליות של הזמן במקרא ובמסורות שאחריו ובמיוחד מהמחזורים הקוסמיים בקבלה. בנוסף, אליאדה לא לקח בחשבון את קיומן של חוויות אקסטאטיות בקבלה ובייחוד בחסידות, שרבים ממוריה (כמו למשל המגיד ממזריץ') טענו כי אפשר להגיע לחוויה של "למעלה מהזמן". אליאדה תיאר את היהדות כדת שאין בה חיות וכמערכת דוגמטית שנתקבעה בסוף תקופת המקרא. תיאור מוטעה זה מבוסס על התעלמות מהתפתחויות מרכזיות במסגרתה של היהדות לאורך אלפיים שנה. יתירה מזו, גם תפיסתו לגבי קיומה של דת ארכאית, אותנטית ועתיקה לא הוכחה בכתביו בצורה משביעת רצון. במילים אחרות, הפנומנולוגיה הדיכוטומית שהציע אליאדה איננה מיוסדת על הבנה מעמיקה של תופעות דתיות מרכזיות, אפילו כאלה אשר היו נפוצות במחוזותיה של רומניה בתקופתו שלו, כמו תנועת החסידות.

עם זאת, ולמרות שהנושא טרם נידון במחקר, אליאדה כן עשה שימוש מסויים בקבלה. כבר בשנות בית הספר התיכון הכיר אליאדה חיבורים קבליים שנכתבו בצרפתית על הזוהר והוא עשה בהם שימוש במחקרים שכתב ברומנית. אולם עם מעברו לאירופה והשתתפותו בכינוסי "ארנוס" שהתקיימו כל שנה בשוויץ לצד חוקר הקבלה גרשם שלום, נעלמים האזכורים למקורות הזוהריים בכתביו, כנראה בשל חששו מפני ביקורתו של שלום. ואכן, רק מאוחר יותר, לאחר מותו של שלום בשנת 1982, חזר אליאדה ונזקק לחומר קבלי, למרות שתוכנו סותר לא-פעם את הנחותיו הכלליות לגבי היהדות.

סוגיה חשובה נוספת העולה בעיון בכתבי אליאדה היא תפיסתו את המוות כאחד מן השלבים בהתפתחות הרוחנית. אליאדה סירב לקבל את סופיותו של האדם. למעשה, באופן די מפתיע, הוא האמין בסוג מסויים של אלמוות, כפי שעולה מדיונים רבים הן במחקריו והן ביצירות ספרותיות שכתב כבר בצעירותו ברומניה. אמונה זו שלו אף נקשרה לפולחן המוות שטיפחו אנשי "משמר הברזל", תנועה רומנית ימנית קיצונית בעלת מגמה אנטישמית מובהקת שאליאדה השתייך אליה בשנות השלושים.

עניין זה דורש בירור בפני עצמו: כיצד איש רוח מפורסם כמו אליאדה הצטרף לפעילות "משמר הברזל", הכיר באופן אישי את מנהיגי התנועה והעריץ אותם, תוך שהוא כושל בהבנת אופיה האנטישמי? למרות שהיו בידיו כל הנתונים הדרושים, הוא לא עמד על טיבה של התנועה הימנית, לא ראה את התוצאות ההיסטוריות הרות האסון של פעילותה, והסתייג ממנה רק כאשר אנשי "משמר הברזל" רצחו בדם קר את גדול ההיסטוריונים הרומנים. יתירה מזאת, גם לאחר מלחמת העולם השניה, כאשר פשעיה של התנועה הימנית היו ברורים לגמרי, נשאר אליאדה מעריץ של שניים ממנהיגיה המרכזיים ושמר על קשר עם אנשי התנועה שנפוצו במערב, בין השאר בשיקגו, בה חי ופעל עד מותו.

 
השארת תגובה