תמכו בנו
נס לא קרה לנו? העיקר שנלמד מהמיתוס
לא בטוח שנס פך השמן אכן התרחש, אבל האמת היא שזה לא ממש משנה. מה שחשוב יותר הוא להפנים את המסרים והערכים שהמסורת מבקשת להנחיל באמצעותם

"אֱלֹהִים, בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ, אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם" (תהילים מד ב). פסוק זה, ופסוקים רבים אחרים הדומים לו ממזמורים ומפרקי נבואה ושירה, לאורכו ולרוחבו של התנ"ך, מגלמים אבן יסוד בעולם היהודי – המסורת. נדמה שלא ניתן להעלות על הדעת עולם יהודי נטול מסורת העוברת מדור לדור – הן מסורת במובנה הנורמטיבי (ההלכתי) והן מסורת סיפורית. די אם נזכיר את ציווי "והגדת לבנך" – ציווי מכונן ברגע המכונן של העם ביציאת מצרים – כדי להדגים עד כמה אבן יסוד זו חשובה בתפיסה היהודית.

ישנו חיבור אמיץ בין ההתנהגות הנורמטיבית המחייבת את קהילת המסורת לבין סיפורי היסוד של קהילה זו. הסיפורים ההיסטוריים, המיתוסים – "מדורת השבט", מכוננים ומעצבים את תודעת הקהילה: הם מלמדים איך הקהילה רואה את עצמה ואת זהותה ומהן ההשלכות והחובות שיש לכך על התנהגותה בהווה. בכך איני מתכוון רק לפרטים הלכתיים שמקורם בסיפורים שעברו במסורת, כגון דיני קורבן פסח הנלמדים מסיפור הלילה האחרון במצרים, או פרטי מצוות ברית מילה הנלמדים מסיפור אברהם אבינו, אלא לעקרונות משמעותיים בתודעה ובזהות שצומחים מסיפורים אלו ממש.

אחת הדרכים לעמוד על אופי השלכות אלו וחשיבותן היא ההשוואה לתרבויות אחרות, האוחזות במיתוסים שונים. דוגמה שטלטלה אותי באופן אישי היא הפער בין עם המספר על לידתו ותחילתו כיוצא מבית עבדים, ומעביר סיפור זה לילדיו בטקס קבוע ורב רושם, לבין עם הרואה את עצמו כנולד מכוכב עליון. דוגמה חשובה נוספת היא החינוך לאור המסופר בתורה על בריאת אדם ב"צלם אלוהים", ללא הבדלי דת גזע ומין. בכך כרוך עימות עם תרבויות אחרות המבחינות בין בני אדם, כמו גם עם תפיסה פילוסופית היונקת מהעמדה הדרוויניסטית. אפשר להעלות על הדעת עוד דוגמאות רבות, שהעיקרון העולה מהן הוא שלסיפורים העוברים במסורת יש חשיבות רבה לעיצוב ההווה והעתיד של החברה מעבר לשאלה "האם הם היו באמת".

חוויית יסוד זו, של הישענות על סיפור, בין אם עבר בעל-פה מפה לאוזן ובין אם עלה על הכתב בזמן מן הזמנים, מעוררת תדיר את שאלת "האמת ההיסטורית", כלומר – את שאלת המיתוס.

נס לא קרה לנו?

כל שנה, בתקופה זו שסביב חג החנוכה אני נודד מקבוצה לקבוצה ומלמד שיעור על החג הקרב ובא. הגיונו של השיעור פשוט: מעקב אחר גלגוליו ההיסטוריים והתרבותיים של החג, מספר מקבים, דרך ספרות חז"ל ועד להגות ולמעש של תקופת התחייה הציונית. פעם אחר פעם אני עומד משועשע אל מול פיהם הפעור של תלמידיי ותלמידותיי, דתיים ושאינם, המגלים לראשונה בחייהם שנס פך השמן הוא סיפור שיש עליו סימני שאלה. כידוע, הנס לא מופיע בספר מקבים, הספר ההיסטורי האמין של התקופה, אלא רק דורות רבים לאחר מכן, בפירוש למגילת תענית מהמאה הראשונה לספירה. או-אז מגיעות השאלות המתפרצות של התלמידים: "הנס הוא המצאה?"; "זה לא היה באמת?"; "מי עבד עלינו?".

כתגובה לזעקתם אני שומע עצמי עונה פעם אחר פעם: לא זה מה שחשוב! איננו ניצבים כאן כאבירי האמת הארכאולוגית שעניינם שחזור ההיסטוריה, אלא כלומדים המתחקים אחר הסיפור המסופר מזה 2,000 שנה ומתעניינים בעיקר בנוגע להשלכותיו על עיצוב תודעה, ערכים והתנהגות של דורות. מהי דמותו של העם היהודי מאז שהחג האחרון שנכנס ללוח השנה שלו הוא חג של "נס פך שמן"? כששאלה זו עולה לדיון, מקבל המיתוס את מקומו ותפקידו.

מתוך החזרה שלי על אותה תשובה שוב ושוב בפני תלמידיי, עלה במחשבתי ניסוח קולע למקומו של המיתוס בעולם היהודי: "לא כי בטוח היה, אלא כדי שאולי יהיה". ענייני אינו בשאלה אם סיפור מסוים קרה בוודאות, באופן היסטורי. ייתכן שכן וייתכן שלא. ההתמקדות היא בכך שמדובר בסיפור שיש לו תכלית ומגמה. הוא מבקש שנלמד ממנו, נפנים את ערכיו ואולי נגלם במעשינו את הטמון בו.

בסיפור ההיסטורי נחבאים ערכים חינוכיים, דתיים, פוליטיים, חברתיים, שחכמי הדורות ביקשו להטמיע הן באופן תיאורטי הן כהלכה למעשה, גם אם הוא לא התרחש במציאות. אכן, אולי הוא לא היה, אבל אם נלמד את הסיפור, אם נבין את תכליתו ונתחנך לאורו – אולי הוא יהיה. כלומר, אולי הוא יתממש במציאות ויביא לידי ביטוי את הרעיון המעולה שלשמו נוצר.
במילים אחרות, ואולי קצת נועזות: כפי שחכמים דורשים את מילותיה של התורה, לומדים מהן ויוצרים מתוכן אין-סוף משמעויות מעצבות תודעה וחיים – כך ניתן ללמוד ואף לייצר את "מילותיה של ההיסטוריה". ספר הזוהר מספר שהקב"ה התבונן בתורה וברא את העולם; אנו מתבוננים בעולם ויוצרים תורה. בשני המקרים נתהה מהם גבולות הדרישה הלגיטימיים, ובשניהם נדון בידי מי היכולת והאישור לעשות כן, אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה הפשוטה: ככה זה. אנו מספרים, מפרשים, דורשים, יוצרים את התורה ואת העולם.

האם התנ"ך היה או לא היה?

את הדיון בנושא המיתוס ושאלת "האמת ההיסטורית" אני מכיר בעיקר כלומד וכמורה לתנ"ך, המגלה עניין וידע גם בתילי התילים של הארכיאולוגיה וההיסטוריה הקדומה. כדרכי בשאלת נס פך השמן של חנוכה אני הולך גם בלימוד התנ"ך: "לא כי בטוח היה, אלא כדי שאולי יהיה".

על האופן שבו סיפורי העבר של התנ"ך משפיעים על ההווה למדתי מדבריו של הרב סולובייצ'יק בנוגע ללימוד תנ"ך:

אנו לא רק יודעים את ההיסטוריה שלנו, אלא גם חיים אותה. חוויה אחרונה זו לדידנו איננה רק ידיעת העבר, סיפור האירועים שאירעו אי פעם ותו לא, אלא הישנות: לחוות מחדש את אותם אירועים, לחיות אותם שוב ושוב… אנו קרובים אל האירועים התנכיים הדרמטיים והנועזים בדרך שאינה מוכרת לעמים אחרים, בדרך שאין הם יכולים להבינה… חג הפסח, תשעה באב, ומוסדות הלכתיים אחרים נשענים על זיכרון מסתורי ומוזר זה, המעתיק אירועים מן העבר שחלף מן העולם אל ההווה החי.את הפסקה המרגשת הזאת מסיים הגרי"ד במילים הבאות:מי אחראי לציונות וללאומיות היהודית – אשר מנקודת מבט מעשית הן בבחינת טירוף מוחלט – אם לא זיכרון פרדוכסלי ומבהיל זה, אם לא אותו קסם בלתי הגיוני שמהלך עלינו העבר?בתוך: "זמן חירותנו" (תל-אביב 2010), עמ' 145.

הנה לפנינו דוגמה ללימוד היסטורי, ללימוד תורה, שרלוונטי לעתיד של עם, שהשפיע על עתיד של עם. התייחסות דומה, מפורטת ומשמעותית, מצאתי בדברי אחד העם במאמרו החשוב על משה רבנו. ראוי לצטט בהקשר המדובר כאן הרבה מדבריו, אך אסתפק בכמה משפטים קולעים:

כשאני קורא את ההגדה בליל פסח ורוחו של משה בן עמרם – זה גבּור הגבּורים, הנצב כעמוּד אור על מפתן ההיסטוריא שלנו… איני חש כלל באותה שעה לכל אותן השאלות והספקות, שחכמי אומות העולם מונים אותנו בהם: אם באמת היה האיש משה במציאוּת, אם באמת חי ופעל באופן מתאים למַה שמקובל באומתנו, אם באמת היה הוא 'מושיעם של ישׂראל' ונותן התורה הזאת בצורה שנשתמרה בידינו, וכדומה מן השאלות; – אלא מבטל אני בלבי כל אלה בבת אחת בתשובה פשוטה וקצרה: זה משה האיש הקדמון, שאתם מבקשים לברר מציאוּתו ומהוּתו, אינו ענין אלא למלומדים שכמותכם, אבל אנו יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה.ומציאותו ההיסטורית של משה זה אינה תלויה כלל בחקירותיהם. כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל…מתוך המאמר "משה", בתוך: "על פרשת דרכים: קובץ מאמרים מאת אחד העם"

דיונים ומחלוקות על אמיתתם ההיסטורית של הסיפורים המכוננים של תרבותנו היו ויהיו, אך אל להם לפגום בלימוד המשמעותי של הלקחים הערכיים העולים מסיפורים אלו.
לאור נרות החנוכה יעלו הסיפורים ואיתם המחשבות והלקחים:
נֵרוֹתַי הַזְּעִירִים
כֵּן סִפְּרוּ לִי סִפּוּרִים
עַל עָבָר שֶׁל עַם
וַאֶשְׁמַע כָּל נֵר וָנֵר
לִי קוֹרֵא: קוּם, הִתְעוֹרֵר,
עַם חָיָה וָקָם!

המאמר פורסם לראשונה בכתב העת מצפה

השארת תגובה