מירה גלסשייב הייתה צעירה בת תשע עשרה, ציונית נמרצת, שהגיעה מתל אביב והקימה את קיבוץ ניצנים יחד עם חבריה מההגנה ב-1943, בין העיירות הערביות מג'דל ואיסדוד (אשקלון ואשדוד של ימינו). היא נישאה לאליקים בן ארי שהיה חבר בפלמ"ח ושנה לאחר מכן היו כבר הורים לדני התינוק.
מימיו הראשונים ספג קיבוץ ניצנים התקפות קשות מצד ערביי הארץ ולאחר ההכרזה על הקמת המדינה (מאי 1948) ההתקפות של הצבא המצרי הוחמרו. מירה ואליקים השתתפו בהגנה השוטפת על הקיבוץ הצעיר. הוא ליווה שיירות אספקה בכבישים המותקפים ומירה נשלחה לקורס אלחוט של ההגנה והייתה לקשרית של הקיבוץ. למעשה את כל התקשורת בין הקיבוץ המבודד לבין מרכז הארץ ניהלה מירה שסחבה איתה את מכשיר הקשר לכל מקום.
להוריה המודאגים היא נהגה לכתוב באופן שוטף בגרמנית (שפת האם שלה) ולאחרונה תורגמו מכתביה:
מתקיפים אותנו יום יום ביריות. את חצר המשק אין להכיר כבר: חומות אדמה גבוהות, תעלות מעבר עמוקות, מקלטים, שקי חול. בהתחלה התביישתי לחגור אקדח, זה שוויץ, עכשיו זה כבר כה מובן. גם לדני יש אקדח קטן, צעצוע, כל צערו הוא שאין לו רימונים בחגורה כמו לאבא.
עד אמצע מאי 1948 סברו ההורים בקיבוצים המותקפים שאין לפנות ילדים מהיישובים. בעקבות המתקפה של צבאות ערב הסדירים שלוו גם בהתקפה מהאוויר על אוכלוסייה אזרחית, הוחלט לפנות את כל הילדים מניצנים ומיישובים סמוכים. שמו של המבצע היה: "מבצע תינוק". ב-17 למאי 1948, החודש לפני 74 שנים, ילדי הקיבוץ פונו בחשכה בשטח עוין ומסוכן, אל הישוב היהודי הקרוב – באר טוביה, מרחק של 8 קילומטרים.
לקראת המסע הרדימו ההורים את ילדיהם:
הילדים שוכבים לישון כמו לא מתרחש מסביבם אירוע גורלי. לכוס החלב המסורתית ממיסים ההורים כדורי שינה. הגדולים יותר משתוממים על הכדור שהם מתבקשים ליטול.
מירה בן ארי ניצבה בפני אחת הדילמות הגדולות של חייה: האם להתלוות לשאר האימהות שחילצו את ילדיהם מהקיבוץ המופגז, או להישאר בקיבוץ הנאבק על חייו בתפקיד בו הוכשרה- קשרית? היא הכריעה להישאר להילחם עם חבריה וביקשה מאחת מחברותיה: "תגידי לדני שהייתה לו אמא".
אח"כ כתבה מכתב לבעלה והטמינה אותו בכיס המעיל של דני:
אני רק אכתוב כמה מלים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט זה קצת קשה. יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכל. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו. תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי. תמסור לאבא ולאמא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה.
שיירת החילוץ הגיעה בשלום לאחר מספר שעות לבאר טוביה. בבתי הישוב דלקו נרות על אדני החלונות. כל נר שכבה היה זה סימן כי הילד הגיע בשלום לבית המארח.
בהמשך כתבה מירה להוריה:
היה לי מאוד קשה כאשר פינו את הילדים… בכיתי בכי קורע לב, אבל לא יכולתי להשקיע בכך זמן רב מכיוון שהייתי בקשר עד שאחרון הילדים הגיע למקום מבטחים… ספרי לי את על דני. מה הוא עושה, מה הוא אומר, מה שלומו? האם הוא חושש לאמא? אני לא יכולה לשכוח את קולו המתוק, כאשר היה בזרועותיו של הבחור שפינה אותו, תוך בכי ותדהמה.
ההתקפה המצרית הכבדה על קיבוץ ניצנים החלה בלילה בין ה-6 ל-7 ביוני 1948. חברי הקיבוץ שנותרו בו יחד לוחמי גבעתי הגנו עליו. הם היו מצוידים בנשק קל בלבד ושיוועו לתגבורת ולתחמושת. מולם ניצבו כוחות מצרים גדולים מצוידים. לאחר 15 שעות לחימה נכנסו המצרים אל הקיבוץ וכבשו אותו. מירה האלחוטנית שלחה למפקדת החטיבה שדרים אחרונים:
המצב קשה ואולי נואש; המצרים על הגדר; התחמושת אוזלת; הצבא המצרי בכל המשק; העניין אבוד; אני משמידה את מכשיר הקשר ויוצאת להילחם.
גם ברגעיה האחרונים הפגינה מירה אומץ לב בלתי רגיל, היא הייתה בת 22 במותה. במקום בו נפלה הוקמה אנדרטת "יד לאישה הלוחמת", לזכרה ולזכר שתי לוחמות אחרות שנהרגו בקרב, שולמית דורצ'ין ודבורה אפשטיין.
הסרט "תמונת ניצחון" בבימויו של אבי נשר עלה לאחרונה לאקרנים. הסרט מתאר את סיפורו של קיבוץ ניצנים וסיפור חייה של מירה בן ארי.
אנו ממליצים בחום לצפות בסרטון על אודות ההתקפה על חצר ניצנים.
מילותיה הכתובות האחרונות של מירה בן ארי לבעלה היו:
אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו.
