דומה שיש מילים שלמדנו להיזהר שלא לומר, שמא יחשבו עלינו שאנחנו ימנים, או שמאלנים, או כאלה או אחרים; מילים שהולאמו על ידי צד, פלג או קבוצה. מילים כמו "עוצמה" או "דמוקרטיה". בעצם, לא ברור לי איך הגענו למצב שבו אנחנו מתביישים בדעות האישיות שלנו, חוששים להביע אותן. זה אומר דרשני. אולי התחלנו לפחד לא רק מאחרים, אלא גם מעצמנו.

אני מקבלת החלטה שאסור שהמילה "שלום" תהיה מילה שמפחדים לומר אותה בקול. שלום שהוא משאת נפש, שהוא שלווה.

אני רוצה לכתוב על שלום בתמימות ומתוך אמונה שלמה. אני רוצה לכתוב בצעקה את כל מה שיש לי להגיד. אני מתחילה בהתחלה, בבסיס, בשורש, ומזכירה לנו שיש רוע בעולם – זו עובדה – אבל לצידו יש גם טוב, הרבה טוב. ואם נישבֵר, ננטוש או נוותר, אז הרע יגבר. הבחירה בטוב היא אפשרית, החל מרמת הפרקטיקה העדינה ביותר של העשייה היום־יומית וכלה ברמת המהות ממש.

נחל
הנחל שלנו זוהם.
נתכנס לאורך גדותיו
ונבכה לתוכו את דמעותינו.
נזרים אליו אהבה,
נציף אותו בחמלה,
רֵעוּת,
נדיבות
ותקווה.
עד שיצטללו מימיו,
וירווה שוב את אדמתנו.

כשהמלחמה פרצה, כל אחד ואחת מאנשי ומנשות הצוות בבית החולים, שבו אני אחראית על כל מה שקורה, לטוב ולרע, נקלעו על כורחם למשבר זהות. הגענו לבית החולים באותו הבוקר – אלו מאיתנו שלא הוזעקו למילואים – חבוטים. הלומים. מבולבלים.

והחולים והחולות – ממשיכים לבוא. תמיד צריכים שנהיה שם בשבילם, ואולי עכשיו יותר מתמיד. מלחמות, הרוגים, נאנסות, חטופים, שבר לאומי ואישי – כל אלה לא עוצרים אפנדיציטיס, לידות, תאונות דרכים או מוות מסיבות טבעיות. העולם ממשיך להסתובב גם אם בא לנו לרדת ממנו באותו הרגע.

כך מצאנו את עצמנו הלומים, כשסביבנו המוני אדם – חולים, כואבים, דואבים. המומים גם הם.

מטופלים ומטופלות על פי רוב לא מגיעים לבית החולים מתוך בחירה. מי שפונה לטיפול רפואי חווה סבל. מי שנכנסת בשערינו חוֹוָה כאב, פחד, מצוקה או חשש מאובדן, שלה או של אהוב שלה (ואיכשהו אז זה קשה עוד יותר). אם אתה מגיע אלינו, אתה מגיע מחוסר ברירה. אתה מוצף באי־ודאות ומצפה מאיתנו שנעזור, שנלווה, שנתמוך ונרפא. את מגיעה אלינו כדי שנשכך את כאבייך.

באותו הבוקר הרמנו את מבטינו המושפלים לאדמה, הסתכלנו זה לזו בעיניים (של חלק מהעמיתים שלנו. היו כאלה שבחרנו לא להסתכל בעיניים שלהם או פחדנו לעשות זאת, ועל כך בהמשך) ושאלנו את עצמנו: איך נמשיך ביום־יום שלנו? איך נעשה זאת כשאנו מעורערים, חבוטים? איך נתמוך כשאנו בעצמנו כועסים, כואבות, מפחדים?

על כתפיי ועל כתפי השותפות שלי, המנהלות את בית החולים (הגבר היחיד בהנהלה, אדם נפלא משכמו ומעלה, גויס מיידית לשירות מילואים בעזה), מוטלת האחריות המלאה לשלום הצוות והמטופלים כאחד. יכולתי לבחור ולכתוב שהאחריות "מונחת", אבל היא לגמרי "מוטלת". המשקל היה מורגש ומחייב. המשימה שהונחה לפתחנו עם פרוץ השבר – הייתה גדולה.

קיווינו שנוכל לה. ידענו שכן.

דאגות גדולות
אין דבר מדאיג מאמא מודאגת,
אמרה לי בתי.
ליתר דיוק, היא אמרה,
אין דבר מדאיג מאמא רופאה מודאגת.
ואני מודאגת מכך שלא העזתי להראות להם,
בעשרות שנות הורות,
כמה אני דואגת.

ההחלטה הראשונה שלי באותו הבוקר הייתה לשהות לרגע ולתת להשראה להגיע. לשטוף אותי.

היא מגיעה. אני בוחרת שלא להיבהל ממנה. ההשראה שהיא שיר, שהיא הדרך המנהיגותית שלי, שתכווין אותי איך למשוך את הצוות שלי מתוך הבור שאליו נדחפנו.

תוך כדי נסיעה מהירה לבית החולים, אני מפנה תשומת ליבי לנשימה שלי. במשרד, אני קוראת בלב את המילים בפאלי, שרשומות על פתקית צהובה המודבקת לצג המחשב שלי: מטה, קארונה, מודיטה, אופקהה – אהבה, חמלה, שמחה משתתפת, השתוות הנפש.

אני נדרשת להנהיג את הצוות שלי, בתוך משבר עמוק, בעדינות ובחכמת הלב והרחם. אני לא לבד.

אי אפשר לאמץ הרגלי מנהיגות ראויים בשעת מלחמה. הדבר דורש תשומת לב ותרגול בעת שגרה. אנחנו לא מחכות לשדה הקרב, אלא שואפות להיות כל הזמן בתהליך מנהיגותי מודע, לדבר על האופן שבו אנחנו מנהיגות. אנחנו משתדלות להשתפר כל הזמן.

הדבר הראשון שעשינו, בהנהלת בית החולים, הוא לשים על השולחן את האתגרים שלנו באותו הרגע. הצפנו את הפחד, את הכעס, את העצב ואת החרדה הקיומית. ואז, בעוד אנחנו משחקות עם הרגשות שעל השולחן, הזכרנו לעצמנו מה מניע אותנו, למה אנחנו כאן. דיברנו על תפקידנו ועל האחריות שלנו כלפי הצוותים דווקא ברגעים הללו. צירפנו למפגש אשת טיפול מנוסה, שתלווה אותנו בדרך להיות המנהיגות הראויות שאנחנו נדרשות להיות.

היה ברור לנו שכמו בזמן משבר הקורונה – משבר שבו עמדנו בחזית, בתור בית חולים – התפקיד המהותי ביותר של ההנהגה הבכירה הוא להיות בשטח, לנסוך תקווה, להשרות ביטחון. זה אתגר לא פשוט כשאת בעצמך חווה חוסר ודאות וחרדה קיומית כלפי עצמך וכלפי אהובייך. זה דורש הפניית תשומת לב אל נבכי הנפש שלך ואל מי שסביבך.

בית החולים שלנו
בבית החולים שלנו,
בסוף מסדרון
רצוף לינוליאום ישן,
תלוי שלט על מסמר דק:
ימינה לחדר לידה,
שמאלה להוספיס.
אלו ואלו
דברי אלוהים חיים.

תפיסת עולמי המנהיגותית דוגלת בבחירת המנהלים והמנהלות המעולים ביותר, שבאמצעותם ניתן להנהיג את השטח. מנהיגים שעוצמתם היא בענוותנותם ובכנות שלהם; שהמקצועיות שלהם מתבטאת לא רק ביכולת קלינית מעולה, אלא גם ביכולות קשב ושיח בין־אישי; שהערכים שלהם הם שמכוונים אותם. כינסנו את המנהלים והמנהלות ושיקפנו להם את האתגרים הגדולים שהצוותים שלהם חווים, ואת גודל השעה עבורנו כמנהיגוֹת ומנהיגים.

הרפואה, על כל גווניה, היא אף פעם לא טיסת סולו. כדי שהצוות יבחר להיות בבית החולים שלנו ימים ולילות, סופי שבוע וחגים – עליו להיות מאוהב. מאוהב בעשייה, בשליחות, באנשים ובנשים שלצידו.

כשאנחנו עוברים את סף הדלת של בית החולים שלנו, אנחנו שוכחים ושוכחות שצפרו לנו בכביש ושזה היה מעצבן, אנחנו מוצאות דרכים להתגבר על העייפות, אנחנו מסירים מעלינו את תחושת הבעלות על הדעות הפוליטיות שלנו ואת המורכבויות שבחוץ. אנחנו עובדים שכם אל שכם עם מי שבאים מרקע אחר משלנו, כאילו היו אחינו ואחיותינו: מי שראשו חשוף, מי שכיסוי ראשה שונה משלנו, מי ששפת אימו היא כמו זו שלנו ומי שלמדו אותה כשפה שנייה. ככה, עשרות בשנים, אנחנו מטפלים, צוחקים, בוכים, תומכים וחיים ביחד.

כמי שגדלה בעיר היפה, המרתקת והפסיכדלית הזאת, ירושלים, אני מתרגשת בה בכל יום מחדש. זו זכות עבורי לטפס בכל בוקר לפסגת הר הצופים, שבה עמד רבי עקיבא וצחק בהביטו על השועלים המהלכים בהר הבית. כאן, בין כותלי הבניין שחלמה ובנתה הנרייטה סאלד, האישה והאגדה, רבה האהבה. בין יסודות המבנה שתכנן האדריכל הנודע אריך מנדסלון ושהניחו דוד בן גוריון וד"ר חיים יסקי – מנכ"ל הדסה הראשון, שנרצח ב־1948 עם שבעים ושבעה נוספים ונוספות באסון שיירת הדסה – הוטמנו בחרדת קודש נטעים רכים של חמלה, מסירות ואהבת האדם.

כפי שיודע כל מי ששהה בבית החולים די זמן, בית החולים הוא עולם בתוך עולם. ובעולם הזה שלנו, הצוותים שלנו הם מיקרוקוסמוס של ירושלים אהובתנו.

צריך להתאהב בחיי האטרף של בית החולים כדי לרצות להצטרף לצוות. צריך להיות קצת משוגעת לדבר. עוצמות הרגש שנחווֹת בתוך בית החולים אפשריות רק כאן. הזינוק ברמות האדרנלין כשמגיע לחדר הטראומה ילד פצוע שנדרס, כשאמבולנס דוהר מביא חיילת שנורתה במחסום או יולדת שזקוקה לניתוח קיסרי דחוף כדי להציל את חיי עוברהּ – הוא זינוק מטאורי, שמאתגר את הלב בכל פעם מחדש. תחושת הסיפוק וההתרגשות שאת חווה כשהילד יוצא על רגליו, כשהחיילת משתחררת מהשיקום, כשליולדת ולבנהּ שלום, לא יתוארו במילים (נותר רק לוודא, שוב ושוב, שהרגשות הללו מובילים לענווה גדולה, שלא מתבלבלים בדרך ופונים למסלול היוהרה המנצנץ). עומק העצב ותחושת הכישלון העמוק כשאנחנו לא מצליחים לרפא או להציל, עלולים להיות קשים מנשוא; עוצמת האהבה והחמלה כלפי הסופר המפורסם או חסר הבית שנפטרים בהוספיס, וכוחה של העדינות אל מול פג במשקל חמש מאות גרם – לא יסולאו בפז.

היכולת לחוות עוצמות כאלה של רגשות ולהיות יכולה להם, אפשרית בזכות דבר אחד מהותי – עבודת הצוות.

לא בשמיים היא
מלחמה –היא מעשה ידי אדם.
ההפך ממלחמה
זו שלוות נפש,
זה הטבע,
זה אלוהים,
משהו טרנסצנדנטי,
לא אנושי.

בכלל,
היא לא משהו, האנושות הזאת.
כדאי לעשות איתה תיאום ציפיות
ולבחור מתוכה בפינצטה
את היופי ואת האור.
גם מילים הן מעשה ידי אדם,
ויש מקום שבו הן נגמרות,
שם כדאי להקשיב –אולי נזכה לשמוע קול דממה דקה.

ואז מתרחש טבח, ולאחריו פורצת מלחמה.

מה את עושה למחרת בבוקר, כשלפתע את מוצאת בתוכך פחד ממי שרק אתמול אהבת? כשאתה חושד שחבר שלך שותף בפשעים נגד האנושות, כל עוד לא הוכח אחרת, ואולי גם אתה חשוד ככזה? מאיפה תשאבי את הכוחות, את החמלה, את הסבלנות ואת האהבה, כשאת כועסת, כל כך כועסת, אולי גם על העמיתים שלך? ומפחדת. חרדה קיומית. כמה זה מורכב, כמה זה עדין, כמה זה מחייב.

אלף וחמש מאות נשות ואנשי צוות, וכולם במשבר. ביחד ולחוד. לחוד וביחד.

התמונות של בני הזוג, האחים, הבנות – ההרוגים והחטופים – מתרבות על הקיר, עד שלא נותר מקום, וקיר הזיכרון מתחלף במצגת שמרצדת מול העיניים והלב, ולא מרפה. את עוברת מהלוויה לשבעה וחוזר חלילה. זה לא נהיה קל יותר. ההפך, המועקה כבדה, ואת מבולבלת, אתה מלא בזעם. לרגע קצר את תוהה אם טעינו כשחשבנו שבית החולים שלנו מהווה מודל של דו־קיום, מקום אחד במדינת ישראל שההתנהלות האנושית בו מוכיחה שאפשר לחיות ביחד. את תוהה אם הכול היה הצגה עד כה, ועכשיו המסך ירד.

ואם לא טעינו, איך אנחנו מתקדמות מכאן? איך ממשיכים לעבוד ביחד, ליצור שלם כשהלב שבור והנפש מרוסקת?

ההיעדרות של רבים מאנשי הצוות, בייחוד אילו שנקראו למילואים, השלמת בנייתו של בית החולים השיקומי החדש שלנו שהפך להיות צו השעה, השלמת מיגון אזורי החירום בבית החולים, המשך הפעילות השוטפת של בית החולים – כל אלו היו אתגרי ענק, אבל בסופו של דבר הם הסתמכו על תהליכי עבודה ועבודת הצוות שבנינו בימים כתיקונם. הטיפול בפצועים בגוף ובנפש שהגיעו לבית החולים – זהו לחם חוקנו גם ביום־יום. תמיכה בנשות ובאנשי צוות אבלים וליווי שלהם – לצערנו, גם את זה אנחנו יודעים לעשות, גם אם לא הורגלנו במסות שנפלו עלינו בימות המלחמה.

הבנו, בלי להמעיט בגודל האתגרים שציינתי, שהמשימה הגדולה ביותר העומדת לפתחנו היא משבר הזהות של נשות ואנשי הצוות ואובדן תחושת האמון זה בזו. משבר ענקי. לבבות שהיו פעם קשורים בעבותות חשו פתאום תהומות ביניהם; ידיים שפעם הוחזקו זו בזו, הוכנסו מאוגרפות לכיסים.

היה ברור שנדרש תהליך עומק מול כלל המחלקות. לצורך זה גייסנו את מטפלי הנפש של בית החולים, ועליהם הוספנו לא מעט מבחוץ, שילוו את הצוותים שלנו. מהר מאוד נתַנּו לצוותים להבין שאנחנו מודעים לקושי ושנעשה כל שניתן להעניק תחושת ביטחון ולהחזיר את האמון.

מיפינו את הצוותים ואת אנשי ונשות הצוות שעבורם היה המשבר מאתגר יותר. היו לא מעט כאלה. ליווינו אותם ואת המנהלים והמנהלות שלהם באופן צמוד. ערכתי עשרות שיחות אישיות. הרבה בכי, הרבה חיבוקים.

הבנו שהמשימה הגדולה ביותר העומדת לפתחנו היא משבר הזהות של נשות ואנשי הצוות ואובדן תחושת האמון זה בזו. משבר ענקי. לבבות שהיו פעם קשורים בעבותות חשו פתאום תהומות ביניהם; ידיים שפעם הוחזקו זו בזו, הוכנסו מאוגרפות לכיסים. היה ברור שנדרש תהליך עומק מול כלל המחלקות

הרשתות החברתיות רעשו וגעשו. אנשי ונשות הצוות שלנו סומנו כשותפים לפעילויות קיצוניות. כל מקרה נבדק לגופו, אם היה צורך, גם בעזרת משטרת ישראל. סיימנו העסקה של מספר קטן של אנשי צוות במקרים של טענות מוצדקות. במקרים של טענות שווא, ליווינו מקרוב את אלו שהופצו נגדם שמועות בחזרה לעבודה עם הצוות שלהם. תהליך שדרש סבלנות וחוכמת לב אין־סופיות. המלצנו למתקשים ביותר לצאת לחופשה לכמה ימים – לנוח, לנשום עמוק, לשהות בנוכחות בני המשפחה ולחזור אלינו מחוזקים. צעד־צעד, תוך הקשבה ורגישות אין־סוף, ולא בלי אתגרים, התרנו סבכים, פענחנו פחדים, החזרנו את האמון.

אני רוצה להאמין שהכלים המרכזיים ששירתו אותנו באיחוד לבבות מחודש הם קשב עמוק ושיח פתוח. שום דבר לא טואטא מתחת לשטיח, טיפלנו בפחדים ובסודות לפני שהם הפכו למפלצות. דיברנו על הכול. בכינו יחד – במיון, במחלקות, במרפאות ובמסדרונות – מכל כך הרבה סיבות.

היום אני מרגישה שתחושת הביטחון בין כותלי בית החולים שלנו התחזקה. אני לא חושבת שהמצב חזר לקדמותו. פחד הוא רגש שמצלק את הנשמה. אבל אני משוכנעת שיש צוותים שיצאו מחוזקים מהטראומה המשותפת. וכנראה יש גם כאלו שהאמון מולם אבד, ואולי לא ישוב. אנחנו יכולות לעשות רק את הטוב ביותר שלנו, וזה מה שניסינו לעשות.

הרוע לא מפתיע אותי
האויב הזה –שכופה עליי לשנוא,
שאונס אותי לנהוג באלימות,
לא ירמוס ביאת הזכות לבחור –להיוולד
לחיות
למות
בעדינות,
בנדיבות,
באהבה.

לפני מספר שבועות נתקל מבטי בשתי סטודנטיות לסיעוד שישבו על ספסל ברחבת הכניסה היפה של בית החולים. שתיהן עטו כיסויי ראש לבנים. יהודייה ומוסלמית. הן היו שקועות בשיחה מלב אל לב. איני יודעת על מה הן שוחחו, אבל שמעתי את רחש הקשב. הייתה סביבן הילת אור. כל כך יפות הן היו, כל כך מרגשות, עד שבחרתי לא לגשת אליהן. בהמשך אותו היום פגשתי בהן, יושבות בדיוק באותו האופן, לצד מיטה ריקה בחדר המיון. גם הפעם הן היו שקועות בשיח קשוב. הפעם ניגשתי. נשאבתי אל אורן ורציתי להיות חלק. שאלתי לשמן. יכולתי לכתוב כאן כל שני שמות גנריים, עברית וערבית – אבל למען האמת, אני לא זוכרת את שמותיהן. הצגתי את עצמי והודיתי להן על האור שהן מפיצות סביבן. עכשיו כשאני כותבת את הדברים, אני תוהה אם היה זה חלום. לא, לא חלמתי.

כששתי נשמות משוחחות פנים מול פנים, נברא עולם. אם את בוחרת להקשיב, באמת להקשיב, בסבלנות, אם את בוחרת להיות מודעת לתגובות האוטומטיות שעולות בך כשאת שומעת תפיסות עולם שונות משלך ולנהל אותן, אזי לא תצטרכי לצעוק ולהתלהם כשיגיע תורך לדבר.

הלוואי שנדע להעריך את קדושת המפגשים הפשוטים בין שני אנשים. אלו הלבנים שמהן נבנה שלום.

ח"ע
את מדממת!
שיטפונות אדירים של דאגה,
טפטופים הססניים של תקווה.
עצרי רגע.
הניחי על ליבך תחבושת אישית.
הזרימי בוורידייך תמצית חמלה עצמית.
אם תרצי, אשב לצידך.

אם שאלתם את עצמכם תוך כדי קריאה מה שלומי ואיך אני מרגישה – אז תודה ששאלתם ושאלתן. ואני לא צינית. אני אף פעם לא צינית. אני בטוחה שהמחשבה חלפה לחלק מכם ומכן בראש. השאלה מטרידה גם את האוהבים שלי שדואגים לי, וגם אותי.

אני לא מוותרת על חמלה עצמית.

אני יוצרת מרחבי הארקה. לפני שהראש שלי יוצף ויעלה על גדותיו, אני יושבת לשיחה עם בן זוגי או עם חברה טובה.

אני כותבת שירה.

אני מתחבקת עם הילדים שלי.

אני מתרגלת מדיטציה. מתרגלת יוגה.

אני קוראת בכתבים עתיקים. זה מרגיע אותי לגלות שדברי חוכמה יפים כל כך נאמרו ונכתבו לפני הרבה מאוד שנים.

אני אוכלת טוב, אני הולכת לישון מוקדם.

אני מוכרחה לשמור על עצמי, כדי שאוכל לשמור על אחרים.

וממשיכה להאמין בכוחות האור, ובטוב.

מנהיגות מודעת

כאמור, בית חולים הוא מיקרוקוסמוס. אבל אם כאן זה אפשרי, אז אולי גם שם, בחוץ?

המלחמה גרמה לי לקחת את המחשבות הללו כמה צעדים קדימה. זעזוע אמות הסיפים הפעיל אצלי תנועה. התחלתי לשאול את עצמי ואת הסובבים אותי: מה מאפשר לפלא להתרחש בבית החולים שלנו? מה אנחנו עושות שמוביל את הצוותים שלנו לעבוד באהבה זה לצד זו, למרות חילוקי דעות עמוקים ביניהם? מה נדרש כדי שזה יעבוד גם מחוץ למיקרוקוסמוס שלנו?

מבין תשובות רבות, אחת התבלטה עבורי יותר מכול: מנהיגות. הדבר הנדרש לנו כיום הוא שינוי בתפיסת המנהיגות. כיום רווחת סביבנו שפת המנהיגות הקלאסית המושתתת על כוח, שאיפה להכרעות, חשיבה אנליטית צרה וכבוד עצמי. אבל המציאות מלמדת שמודל מנהיגותי זה אינו נותן מענה לעוצמת הקונפליקטים ולשבר בחברה בעידן שלנו. תפיסת המנהיגות הקלאסית אף מונעת מנשים ראויות ועוצמתיות להגיע לעמדות המפתח הבכירות במדינה ולשבת סביב שולחנות המשא ומתן. דרושים לנו מהפכה בתפיסת המנהיגות ושינוי פרדיגמה בהגדרת "מנהיגות ראויה", אשר זכותה של חברה מתוקנת וחובתה לשאוף אליה.

בעקבות המלחמה החלטתי לצאת לדרך, שמטרתה להמשיג ולהטמיע תפיסת מנהיגות המושתתת על ערכים ויושרה, על שפה מכבדת ובונה ועל רוח האדם. בדיוק כמו בבית החולים שלנו. מנהיגות שאינה מבוססת על כוח, אלא על כנות, לא רק על חשיבה, אלא גם על רגש ואמון. בניתי מודל אחר של מנהיגות – מנהיגות מודעת. זוהי שפת מנהיגות הניתנת ללימוד וליישום באופן פרקטי, פשוט ונהיר. מנהיגות מודעת מאפשרת לנתח מצבים מנהיגותיים ולגשת אליהם מתוך מודעות עצמית ותשומת לב למניעים של המנהיג.ה ושל הציבור, לערכיהם ולרגשותיהם, תוך הקפדה על יושרה, שיח מכבד ושאר רוח. אני פועלת כדי להטמיע את סוג המנהיגות הזה, ליצור שפת מנהיגות משותפת חדשה ולתת ביטחון להולכות ולהולכים בדרכה.

עם השנים התחספסנו, כולנו, ועטינו על עצמנו שכבות הגנה. חלקנו גם הפכנו ציניים. אבל כשמגיעים לבית החולים, המחסומים נושרים. אנחנו והמטופלים והמטופלות שלנו חשופים ואמיתיים יותר, וזה הדבר שמאפשר לנו להגיע אל השורש, אל הלב. אולם אנחנו אותם נשים ואנשים בתוך בית החולים ומחוצה לו, ומכיוון שכך – אין שום סיבה שהדברים יתנהלו אחרת מחוץ לבית חולים.

זמן הריפוי הגיע.