כיצד יתייחס מדען בעל שם בינלאומי, שהוא גם יהודי תלמיד חכם, לחטא האכילה מעץ הדעת? שאלה זו שהטרידה כבר את הרמב"ם (מורה נבוכים, א,ב) עוברת כחוט השני בספרו של חתן פרס ישראל לרפואה, פרופ' מישל רבל, בספרו החדש, פָּנים אל פְּנים: עיונים בפרשיות התורה, בחגים ובסוגיות של מדע ואדם (ידיעות ספרים 2021). הספר מבוסס על שיעורים שנתן פרופ' רבל במשך שנים רבות במסגרות שונות והן מביאות לידי ביטוי את אישיותו היחודית ואת הקשר העמוק בין תורה למדע.
רבל, איש מכון ויצמן וחבר האקדמיה הלאומית למדעים, מציע חידוש נועז בעקבות ספר הזוהר (שמככב בפירושיו של רבל כמקור פרשני חשוב ומשמעותי). לפי הזוהר, חטאו של אדם היה בכך שאכל מפרי עץ הדעת בלבד. את פרי עץ הדעת יש לאכול יחד עם פרי עץ החיים, שכן פרי עץ הדעת לבדו הוא סם המוות: "אבל אילן זה אילן המוות הוא. מי שנוטל אותו לבד מת, שהרי את סם המוות נטל" (זוהר ח"א, לה ע"ב). עץ הדעת מסמל את המדע והטכנולוגיה וככזה הוא "טוב ורע": "המדע לבדו אינו קובע מהו הטוב ומהו הרע. דבר זה יש ללמוד מעצים אחרים, מערכים תרבותיים ודתיים" (עמ' 425), כלומר – מעץ החיים.
סיפור מגדל בבל הוא ביטוי ומשל למצב בו יכולת הבניה הטכנולוגית של האדם גוברת על האחריות המוסרית. בדרשה לפרשת נח מביא רבל בהקשר זה את דברי המדרש:
אם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה
המדע זקוק לאתיקה שתציב לו גבולות מוסריים ותבדיל בין הטוב לבין הרע שבעץ הדעת. האדם, כשותף לבורא, אחראי לעולם, ועליו להבינו ולשכללו מתוך מחויבות ערכית לטוב ולתיקון. אכן, פרופ' רבל, שפיתח תרופות חשובות, נאה דורש ונאה מקיים. הוא כיהן כחבר הוועדה הבינלאומית לביו-אתיקה של אונסק"ו וכיושב ראש המועצה הלאומית לביו-אתיקה בישראל.
אולם מנין ישאב האדם את התפיסה המוסרית שאמורה לאזן את כוחות המדע והטכנולוגיה? מהו עץ החיים? כאנשים מאמינים אנחנו נוטים לענות מיד – התורה! "עץ חיים היא למחזיקים בה"! אך לצערנו אנו רואים שוב ושוב כיצד אנשי תורה ומצוות מפרשים את התורה בצורה בלתי מוסרית, בצורה שאינה מביא לתיקון עולם אלא להפך! דוגמא לכך מופיעה במסכת יומא המתארת את המסירות והמחויבות של הכהנים למקדש ולטהרתו, המביאה לחוסר אנושיות:
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, קָדַם אֶחָד מֵהֶן לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ, נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְּלִבּוֹ […] בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר. אָמַר: הֲרֵי הוּא כַּפָּרַתְכֶם, וַעֲדַיִין בְּנִי מְפַרְפֵּר, וְלֹא נִטְמְאָה סַכִּין. לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה עֲלֵיהֶם טׇהֳרַת כֵּלִים יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים
כפי שהמדע עלול להביא לעוול מוסרי כך גם התורה אינה חסינה מאיבוד המצפן המוסרי. הסיפור על אודות הכהנים המודאגים יותר מטומאת הסכין מאשר מרציחתו של אדם מזכיר את התנהגותם של אנשי מגדל בבל. התורה עצמה יכולה להביא את מאמיניה המסורים ביותר לעיוות מוסרי עמוק שבו הפולחן הדתי גובר על המחויבות האנושית והמוסרית.
כיצד אפוא דואגים לכך שהתורה אכן תשמש עץ חיים ולא סם מוות (כדברי התלמוד במסכת תענית, דף ז)? פרופ' רבל מציע מענה לאתגר זה בדרשתו לפרשת יתרו שכותרתה "דרך ארץ קדמה לתורה". על פי המדרש, גם הדורות הרבים שלפני מתן תורה נהגו במוסריות ודרך ארץ.
"עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת קָדְמָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֶת הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ג, כד): "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים". "דֶּרֶךְ" – זוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ, וְאַחַר כָּךְ "עֵץ הַחַיִּים" – זוֹ תּוֹרָה.
התורה היא אמנם עץ החיים אך קדמה לה דרך ארץ – דרך ארץ החיים. זוהי דרכו של אברהם, עליו מעיד הקב"ה בעצמו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).
על כך כותב רבל: "הבורא לא רצה שהאדם יקבל את התורה לפני שיפנים את מידת הדרך ארץ […] המידות הטובות של יושר והגינות של כבוד לבריות, של חסד ורחמים, כלומר כל מה שעושה האדם המוסרי, נחוצות ליהודי כדי שיוכל לקיים את התורה בדרך נכונה, ועל כן קודמות לה" (עמ' 120). אם כן, כמו המדע, גם התורה זקוקה לאתיקה שקודמת לה ומגדירה אותה. זו דרך הארץ המוסרית אנושית שקדמה לתורה.
מה יש בה באותה דרך ארץ שקדמה לתורה, שהיא תנאי ותשתית לקיום התורה, שיכול לכוון את הדרך בה אנו לומדים ומפרשים אותה?
בדרשתו של רבל לפרשת דברים, הנקראת בשבת שלפני תשעה באב, הוא שב לעץ הדעת טוב ורע:
לאדם יש נטייה להתחבא בתוך עץ הדעת טוב ורע, כלומר מאחורי משחק הטוב והרע, להטיל על האויב את כל האחריות על הרע ולהגדיר את עצמו כטוב.
התיקון לכך נמצא בפנייתו של האל לאדם לאחר האכילה מעץ הדעת טוב ורע: "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה?" (בראשית ג, ט). מישל רבל צועד כאן בעקבות מורו ודודו פרופ' אנדרה נהר שראה בשאלה זו עיקרון יהודי ראשון במעלה: "אל תשאל מי אתה אלא אַיֶּכָּה?" (אנדרה נהר, ובכל זאת, ירושלים תשל"ח, עמ' 23). האדם צריך לשאול את עצמו 'אַיֶּכָּה?' היכן אתה, לאן הגעת במשימה להיות בן אדם? לעשות צדקה ומשפט? אך כאשר האדם אינו מסוגל לענות לשאלת אַיֶּכָּה? הופכת המילה למילת יגון וקינה 'אֵיכָה'.
חשבון הנפש דורש חקירה עצמית, בדיקת הרע שבתוכנו. חשבון הנפש דורש גם חיפוש הטוב הקיים באחר, ופנייה כנה אל הטוב המשותף לכל בני אדם. "אַיֶּכָּה" הוא דווקא חיפוש הזולת שנועד לשבור את הבדידות של אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי (דברים א) ושל אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד (איכה א).
הבסיס למוסריות טמון בתוך אנושיותנו, עלינו לחקור ולחפש אותה ולא להתעלם ממנה. ואולי אפשר להציע שזהו המסע האנושי, זוהי דרך עץ החיים, דרך ארץ שקדמה לתורה, זו שמתגברת על חטא עץ הדעת טוב ורע. זהו אותו "אַיֶּכָּה" שנאמר לאדם וחווה. בדוק את עצמך, חפש את הטוב הקיים באחר, התגבר על הבדידות בעזרת בנייה של חברה מתוקנת, חברה של צדק ושלום, של חסד ורחמים.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
