מדינת ישראל מנהלת מלחמה רב־זירתית מול איראן, חיזבאללה ועזה, שגובה מחיר צבאי ואזרחי כבד ומטילה עומס נפשי וחברתי עצום על אזרחיה. במציאות זו משתחררים זרמים רעיוניים שעד לאחרונה היו בשוליים, והם מקבלים עתה ביטוי גלוי ומעשי בשיח הציבורי. בעיני רבים בימין המשיחי, העימות הנוכחי הוא לא רק ביטחוני או פוליטי, אלא הוא בעל משמעות עמוקה יותר. ההיסטוריה, לשיטתם, אינה רצף מקרי של החלטות אנושיות, אלא התגלות מתמשכת של תוכנית אלוהית קבועה מראש. המלחמות של ישראל אינן מאבק על ביטחון או ריבונות, אלא שלבים בתהליך גאולי כולל, שמטרתו מימוש הייעוד ההיסטורי של עם ישראל בארצו.
תפישה זו לא נשארת רק במישור התיאולוגי, אלא מתורגמת ישירות למסקנות פוליטיות מעשיות: המלחמה הנוכחית נתפשת כהזדמנות היסטורית שיש לנצל כדי לעצב מחדש את גבולות הארץ ואת אופייה של המדינה. מכאן גם נובעת הלגיטימציה הגוברת לרעיונות שבעבר נדחו, כמו גירוש קהילות פלסטיניות, שינוי דמוגרפי מכוון והתיישבות בעזה ובמקומות אחרים — לא כצעדים טקטיים ביטחוניים, אלא כחלק ממימוש של ייעוד היסטורי־דתי.
קריאת זו של המציאות מלווה בפרשנות חדשה של תולדות הציונות ושל מלחמת העצמאות. מנהיגי התנועה הציונית, ובראשם דוד בן־גוריון, נתפשים ככלים למימוש תוכנית רחבה יותר. הציונות החילונית ביקשה להקים מדינה ליברלית ודמוקרטית, שבה יוכל העם היהודי לשגשג ולפרוח ללא איום קיומי. אבל לשיטתם של גורמים בימין המשיחי, המדינה ה"נורמלית" הזאת היתה רק שלב ביניים במהלך גאולי רחב, שייעודו השתלטות על כל שטחי ארץ ישראל שהובטחו לעם ישראל.
גם האלימות במלחמת העצמאות כלפי ערביי הארץ מפורשת לפי קו זה. הימין המשיחי מאמץ את הממצאים של היסטוריונים בני־זמננו בנוגע לגירוש אוכלוסייה ופשעי מלחמה שבוצעו ב–48', אך אינו רואה בהם עוול מוסרי או אסון, אלא ביטוי למהות העמוקה של הציונות. אם המלחמה ההיא כללה עקירה של פלסטינים, אין זו תקלה שיש להתחרט עליה, אלא צעד הכרחי שיש להשלימו עתה.
למרבה האירוניה, עמדה זו מתלכדת בנקודות מסוימות עם הביקורת האנטי־ציונית הרדיקלית. מבקריה הקיצוניים של הציונות רואים באירועי 1948 עדות לכך שמדינת ישראל הוקמה על יסוד של עוול מתמשך, ומכך הם מסיקים שיש לשלול את עצם הלגיטימיות של המדינה. הימין המשיחי מסיק מסקנה הפוכה: יש להמשיך לפי ההיגיון של האבות המייסדים ולממשו עד תום. שתי העמדות חולקות הנחה משותפת: הציונות היא מראשיתה פרויקט אלים של גירוש כפוי. בכך הן מוחקות את המורכבות המוסרית של ההיסטוריה הציונית והיהודית.
אנו דוחים את שתי העמדות הללו. הן אינן מתמודדות עם הדילמות המוסריות של כוח ומלחמה, אלא ממירות אותן בסיפור חד־ממדי — סיפור תיאולוגי במקרה האחד, וסיפור של דמוניזציה פוליטית במקרה האחר. מלחמת העצמאות היתה, לדעתנו, מלחמה צודקת. היישוב היהודי ניצב מול מתקפה צבאית לאחר קריסת הסדר המנדטורי. מטרת המלחמה לא היתה התפשטות טריטוריאלית בארץ ישראל השלמה, אלא הקמת מסגרת מדינית יציבה שתאפשר קיום לאומי בתנאים של עוינות אזורית עמוקה. הדרך שנבחרה להשגת מטרה זו היתה הפרדה פוליטית בין שתי תנועות לאומיות יריבות.
כבר בשנות ה–30 קבעה ועדת פיל, כי הניסיון לכפות מסגרת מדינית משותפת נכשל, וכי מדינה דו־לאומית יציבה אינה אפשרית בתנאים הקיימים. ההפרדה נועדה לאפשר לכל אחת מן התנועות לממש ריבונות משלה. מדינה יהודית עם רוב יהודי מוצק נתפשה כתנאי לקיומו של משטר דמוקרטי יציב ולמימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. ואולם, ההכרה בצדקת המטרה אינה מכשירה את כל האמצעים שננקטו להשגתה. במהלך המלחמה בוצעו גם גירוש אוכלוסייה, ביזה ומעשי אלימות שאין להם הצדקה מוסרית. גירוש בכפייה של אזרחים הוא פשע מלחמה, גם אם הצד המבצע אותו עושה זאת כדי לקדם מטרה צודקת.
הפרדה דמוגרפית היתה חלק מן הההיגיון המנחה ב–1948, אבל המציאות של 1948 אינה דומה למציאות של עזה בימינו. ב–1948 עמד יישוב יהודי חסר בית פוליטי בפני איום קיומי מיידי. המלחמה התנהלה בתוך הקשר של קריסת סדר מדיני, וההפרדה בין העמים נתפשה, בצדק, כתנאי להקמת מסגרת ריבונית לעם היהודי ונועדה להבטיח הגדרה עצמית לשתי הקהילות שחיו בארץ ישראל: הפלסטינית והיהודית.
כיום מדינת ישראל היא מדינה ריבונית, חזקה ויציבה מבחינה פוליטית. האיום הנשקף לה מעזה ומהגדה המערבית הוא איום חיצוני, ביטחוני, ולא איום פנימי המערער על עצם קיומה כקהילה פוליטית. במצבים כאלה אין ולא יכולה להיות הצדקה לגירוש האוכלוסייה הפלסטינית, ובוודאי לא לשלילת זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית בארצו. הפרדה בין העמים והבטחת הגדרה עצמית לשניהם היו ועודן פתרון פוליטי לגיטימי, וברור שאינן מתיישבות עם מדיניות של עקירה קולקטיבית, שמטרתה שלילת זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. לבושתנו, הימין המשיחי מקדם את המדיניות של עקירה קולקטיבית בריש גלי, יחד עם ממשלה רדודה וחסרת מעצורים, שסרה למרותו.
האמת על אודות 1948 מורכבת: מטרת המלחמה היתה לגיטימית, אך חלק מן האמצעים שננקטו היו פסולים ויש להכיר בכך בגלוי. הכרה בשני ההיבטים הללו תאפשר להגן על הציונות הליברלית משני כיוונים מנוגדים — הן מפני שלילתה המוחלטת, והן מפני הניכוס שלה להצדקת מדיניות נפשעת ואלימה בהווה. הכרה כזו תבטא את החשיבות של הנפת דגל שחור מעל פעולות שיש להימנע מהן.
הקריאות הנשמעות כיום לגירוש אוכלוסייה מעזה או להתיישבות מחודשת ברצועה אינן רק שגיאה מדינית — הן איום ממשי על זהותה של מדינת ישראל, ועל הלגיטימיות שלה. ישראל נוסדה כחלק מסדר בינלאומי המכיר בזכותם של עמים להגדרה עצמית, והלגיטימיות שלה נשענת גם על עיקרון זה. חלוקת הארץ נועדה להבטיח את ההגדרה העצמית של שני העמים. סטייה מעקרונות אלה איננה רק פגיעה בפלסטינים ובערבים, אלא היא מערערת את הבסיס המוסרי שעליו קמה מדינת ישראל.
הקולות המשיחיים מאיימים לעצב מחדש את אופייה של המדינה. אם נאמץ את ההיגיון שלהם, לא נקדם את הציונות, אלא נחריב אותה. המלחמה עם האויב שבחוץ מחייבת במקביל מלחמה פנימית נגד המאוויים המודחקים, הכוללים רגשות נקם וחלומות בהקיץ. בלא רסן מוסרי נפגע לא רק בזולתנו, אלא גם בעצמנו; נהפוך ליצורים חלולים עושי רע. לא לשם כך קמה מדינת ישראל.
