בשנה שעברה הגעתי אל חג החנוכה מותשת וחסרת כוחות. בן הזוג שלי היה מנותק קשר, בעומק רצועת עזה, עם גדוד המילואים שלו. אני ישבתי בבית ופחדתי מדפיקה בדלת והותר לפרסום.
זה היה החג הראשון אחרי שבעה באוקטובר, החג הראשון שהיינו צריכים לחגוג במסך מפוצל: רגל אחת בבית ורגל אחת בשדה הקרב. ובכלל לא ידעתי איך אפשר לחגוג.
חנוכה הוא חג של בית. התלמוד מבקש מאיתנו להדליק דווקא "נר איש וביתו". הדלקת נרות היא לא מצווה שעושים לבד, זו לא פעולה אישית אלא פעולה משותפת, של משפחה, של אהבה, של יחד. אני חושבת שיש בתלמוד איזו הבנה עמוקה שכדי להדליק את האור בחוץ, כדי להאיר את העולם ולהתהלך בו בביטחון, צריך את היציבות והתמיכה של הבית פנימה. ולצד זה מבקש מאיתנו התלמוד להדליק את החנוכייה על פתח הבית ודורש מאיתנו לא להישאר רק בין כותלי ביתנו אלא לפעול, לתרום ולהאיר את העולם שבחוץ.
בתוך טלטלת החנוכה ההוא קיבלתי תמונה. היא הגיעה אליי מאחד מקציני הגדוד שנשארו בצד הישראלי. והייתה בה חנוכייה מאולתרת, עשויה מאוסף של זכוכיות וחתיכות פח אדומות. היא לא נראתה כמו החנוכייה שהדלקנו בכל שנה. היא לא נראתה כמו חנוכייה בכלל. אבל האור עדיין דלק בה.
אם הם מצליחים להדליק את האור שם, בתנאים־לא־תנאים, אז גם אנחנו בבית יכולים, חשבתי אז – והזדקפתי. הדלקתי את נרות החנוכה עם הילדים. שרנו את השירים המוכרים. אמנם באוקטבות נמוכות יותר מהרגיל, אבל עדיין שרנו. וכך התחילה מסורת: בכל יום הייתי מקבלת מהקצין הגדודי תמונה של חנוכייה מאולתרת, ובכל ערב הייתי שולחת לו את שלנו.
שתי החנוכיות עמדו זו מול זו לאורך החג. אחת הייתה חנוכייה של בית, כזו שהילדים הכינו בבית הספר, עם נרות צבעוניים מזדקרים מתוכה. והשנייה, עשויה כוסות, סירים ופחיות, והלהבות שבוערות בה מדיפות את ריח הקרבות.
שתי החנוכיות האלה מספרות את הסיפור שלנו ושל משפחות מילואים רבות כל כך. זה סיפור על המתח בין העורף לחזית, בין החנוכייה השגרתית בבית לזו המאולתרת בשדה הקרב, ובין הסיפורים השונים שמתהווים על אזרחי או על מדים.
כשבן הזוג שלי חזר מעזה, שאלתי אותו למה היה להם דחוף כל כך להדליק חנוכייה בין משימה למשימה. הרי גם ככה הם עברו כל הזמן מבית לבית וגם ככה בקושי היה להם זמן לישון בלילות, אז למה הם התעקשו כל כך להוסיף לעצמם משימות.
הוא הסביר לי שעצם הדלקת החנוכייה העניקה להם כוח. שהימים האלה היו הימים שבהם הוא ידע הכי טוב מה התפקיד שלו ושלהם במלחמה הזו. הם עמדו יחד מול החנוכיות, חילונים ודתיים כאחד, והרגישו שהם חלק מסיפור גדול. שהם מוסיפים פרק משמעותי וחשוב בסיפור של העם היהודי, שנמשך מאז ועד היום. הלהבות הדולקות בחנוכייה העניקו להם (וגם לנו) תקווה, שגם אנחנו נצליח להדליק את האור ולגבור על המשבר. החנוכייה הזכירה להם שבמעשים שלהם הם, וגם המשפחות שמאחוריהם, השמשים של האור, הם תורמים ועושים ופועלים בכל התחומים ובכל הגזרות כדי להאיר את העולם.
כמו שכתב בנימין זאב הרצל: "בראשית דולק אור אחד, ועוד אחד ועוד אחד, ועוד אחרים. החושך יחלוף כליל. מתוך הצעירים ייבקע האור בראשונה, ואחר יילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק והאמת, החופש והקדמה האנושית, היופי. ובהיות הנרות כולם דולקים, ישתאו וישמחו על העבודה שנעשתה. אין לך תפקיד חשוב ומביא אושר יותר מתפקיד השמש משרת האור".
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
