הָעוֹלָם מָלֵא זְכִירָה וְשִכְחָה

כְּמוֹ יָם וְיָבָּשָה, לִפְעָמִים הַזִּיכָּרוֹן

הוּא הַיָּבָּשָה הַמּוצֶקֶת וְהַקַּיֶּימֶת

וְלִפְעָמִים הַזִּיּכָּרוֹן הוּא הַיָּם שֶמְכַסֶה הַכּוֹל

כְּמוֹ בַּמַּבּוּל, וְהַשּכְחָה הִיא יַבָּשָה מַצִּילָה כְּמוֹ ארָרָט

(יהודה עמיחי)

בליבת מגילת אסתר, בפרק ו, מתוארים נדודי השינה של המלך אחשוורוש. פרק זה מהווה נקודת  ההיפוך בין שני חלקיה של המגילה. במהלך לילה זה מבקש המלך לפתוח את ספר הזיכרונות לפניו. הכינוי "ספר הזיכרונות" הוא כינוי ייחודי ואינו מופיע בשאר ספרי התנ"ך.

אף לא ברור מדוע הבאת ספר הזיכרונות עשויה להפיג את נדודי השינה של המלך. קל לשער שהמלך חושש, חושד, חרד וחש שמשהו לא כשורה מתרחש מסביבו. הוא מחפש קצה חוט שיאפשר לו להבין על מה מדובר. אבל מה משמעות פתיחת ספר הזיכרונות בהקשר כזה? לכאורה על המלך לחפש משהו בהווה שיסביר לו את המצב בו הוא נתון, ולא בעבר, כפי שהוא עושה.

השורש זכ"ר מופיע במגילה בשני פסוקים נוספים. פעם אחת במחצית הראשונה של הספר: "אחר הדברים האלה… זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה" (ב, א); ובפעם שנייה במחצית השנייה של הספר: "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (ט, כח).

נראה אפוא שישנה משמעות מיוחדת לשימוש במושג הזיכרון במגילה. מבחינה ספרותית משמעות זו באה לידי ביטוי בכך ש"ספר הזיכרונות" מופיע בהופעה חריגה ומודגשת בליבת המגילה, והופעה זו מחוזקת באזכור חשוב נוסף של הזיכרון בכל אחת ממחציות המגילה.

חזרה זאת על תימת הזיכרון והדגשתו, מפתיעה עוד יותר לנוכח העובדה שהמגילה דווקא מספרת סיפור של שכחה – סיפורו של עם ששכח את עברו ואת שפתו, וגיבוריו נקראים בשמות בבליים, ולא מזכירים את מנהגי אבותם באשר לכשרות האוכל הבא אל פיהם (השוו למשל את תיאור המגילה "ואת מנותיה לתת לה" [אסתר ב] לתיאור המפורט והדרמטי בספר דניאל, כיצד מסרבים הגיבורים לאכול מפת בג המלך ומתעקשים על אכילת זרעונים). עם ששכח את אלוהיו ואינו מתפלל אליו, גם כאשר הוא קורא לצום; עם ששכח את חגיו, ואינו מזכיר את חג הפסח, גם כשהאירועים המתרגשים עליו מתרחשים בעיצומם של ימי החג; עם ששכח את ארצו ואינו מייחס חשיבות מיוחדת למולדתו, גם כאשר ישנם חלקים ממנו המתגוררים שם, והמנסים, על אף הקשיים המרובים, לחדש את ההתיישבות ביהודה.

כדי להבין את המתח בין השכחה המאפיינת את גיבורי המגילה לבין הדגשת מושג הזיכרון בכתיבתה, ננסה לחלץ מן ההופעות השונות של הזיכרון במגילה את מהות היחס לזיכרון ואת תרומתו להבנת המגילה כולה, על רבדי המשמעות המגוונים שלה.

מוטיב שוזר למגילה

כפי שציינו, האזכור הראשון של השורש זכ"ר הוא בפתיחת המגילה: "…זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה". אחשוורוש זוכר וזו בעיה. המלך סובל מזיכרונותיו והסובבים אותו מנסים למצוא לכך פתרון. הזיכרון הוא קושי מעיק. המשימה של הזוכר היא לנסות לטשטש ולהשכיח את הזיכרון הכואב (אכן, לא בכדי המלכה שתיבחר במקומה של ושתי תהיה בת לעם שמתאפיין בשכחה).

כאמור לעיל, גם במחצית השנייה של המגילה מופיע שורש זכ"ר והפעם בנוגע לעם היהודי וליסוד חגיגות הפורים: "והימים הללו נזכרים ונעשים". זהו רגע דרמטי המגיע בסיום תהליך משמעותי מבחינת העם היהודי. אם לאורך המגילה מתואר עם ששכח, הרי שבסופה מודגש לקוראים שהעם מבין את חשיבות הזיכרון ומבקש שיזכרו בעתיד את אירועי המגילה. המגילה נחתמת בניסיונות חוזרים ונשנים של מרדכי ואסתר לקבע את החג בזיכרונו של העם. יהודי שושן סוף סוף מבינים שצריך לזכור ומתעקשים לנעוץ את זכרם בלוח ההיסטורי-תרבותי של הדורות הבאים.

בכך נוצר תהליך מעניין בנוגע למשמעות הזיכרון. אם בפתיחת המגילה הזיכרון נתפס כבעיה שהיה צריך לפתור, וכדבר שיש להתאמץ על מנת להשקיע אותו בתהום הנשיה, באמצע המגילה, בפרק ו, ברגע של אבדון, של פחד לקיומו, המלך מתעורר (תרתי משמע) ומבין שזיכרון הוא עניין חשוב ואף מהותי להמשך הקיום. לזיכרון העבר השפעה עצומה על ההווה והעתיד. ואכן, פתיחת ספר הזיכרונות מסמלת את נקודת התפנית, בה מנערים את המציאות ומהלך האירועים מוסט לכיוון הפוך לגמרי מזה שבו הוא נע עד כה. המלך פונה לספר זיכרונותיו על מנת לשאוב כוחות והשראה ואף תובנה לגבי הכיוון אליו ראוי לו לפנות במצוקתו. בסיום המגילה מתייחס הזיכרון ליהודים. בפעם הראשונה מבינים סוף סוף היהודים את הסכנה בכך שלא יזכרו אותם וחשים את האימה מאובדן העבר. הם משקיעים מאמץ בהטמעת הזיכרון ומתעקשים עליו.

מעניין לראות שבכל שלושת מופעיו במגילה, לשורש זכ"ר  מוצמד השורש עש"ה. בפעם הראשונה נאמר "זכר את ושתי ואת אשר עשתה", בפעם השנייה, לאחר הבאת ספר הזכרונות שואל אחשורוש "מה נעשה יקר וגדולה למרדכי", ובפעם השלישית, האחרונה, הדבר בולט ביותר, שכן הכתוב מדגיש שימי הפורים "נזכרים ונעשים". ללמדנו שהזיכרון חייב לבוא עם עשייה פעילה, עם הנכחה במציאות, עם השלכות מעשיות לזיכרונות. נמצא, אם כן, שהזיכרון והעשייה בעקבותיו מהווים מוטיב ששוזר את המגילה ומהדק את המבנה שלה.

אזכורים לסיפורים מקראיים

ואולם, לא בכך מתמצה היחס לזיכרון במגילת אסתר. אופן כתיבת המגילה מעורר בקורא זיכרונות רבים. חוויית הקריאה של המגילה היא של חיפוש והיזכרות, של ניסיון להבין מאיפה מוכרת שורה כזו או אחרת, או מה אנחנו מצליחים לאתר בתוך תיבת התהודה של המגילה. זוהי יצירה שבה כמעט כל פסוק, ודאי כל תמונה, מהדהדים סיפורים מקראיים קודמים וכל דמות מתכתבת עם דמויות מקראיות קודמות.

לאורך השנים הציעו פרשנים וחוקרים רבים קשר בין המגילה לבין סיפורי המקרא. כך נמצאו קשרים בין המגילה ובין סיפור אברהם ושרה ולקיחתה של זו האחרונה בידי המלך הזר; מחרוזת סיפורי יוסף ובייחוד דמותו של יוסף; מחרוזת סיפורי שאול ודמותו של שאול (בייחוד האמירה "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה", המתכתבת באופן מובהק עם הנאמר לשאול: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך"); סיפור יציאת מצרים ודמותו של משה; מאבק יעקב ועשיו; סיפור פתיחת ספר מלכים א' אודות אבישג ושיחת בת שבע ונתן עם המלך דוד; סיפור כרם נבות ושאלת אחריותו של המלך; סיפורו של דניאל; תיאור חנוכת המקדש בימי שלמה; ועוד ועוד.

במגילה יש הצפה כמעט בלתי מבוקרת  של אזכורים לסיפורים מקראיים (באופן אשר הולם מאוד את סגנון התיאורים המוגזמים במגילה כולה). הקורא המיומן והקשוב יכול לנסות ולקשור, דרך עיצוב הסיפור, אירועים קודמים רבים ולשזור אותם לתוך המגילה.

האם יש משמעות לסיפור המגילה ללא הזיכרונות? ודאי שכן. שהרי יש כאן סיפור. סיפור טוב. דרמה של סכנה קיומית והצלה. אך הוספת רבדי המשמעות הנובעים מן הקריאה האינטרטקסטואלית שבין מגילת אסתר לסיפורי מקרא אחרים מעניקה פריזמה עשירה יותר לסיפור. מכאן, שעל אף הרובד הגלוי של המגילה והעלילה הנפרשת על פני השטח, לפיהם מדובר בעם ששכח את עברו, קיים רובד סמוי שרוחש מתחת לכתובים ובו זוכרים כל העת. חווית הקריאה היא של היזכרות. היא דורשת עבודת איתור וניסיון למתוח קווים לאירועי העבר, תוך למידה והקשבה. ניתן לומר שמגילת אסתר הופכת להיות ספר הזכרונות של העם היהודי.

באופן זה נוצר דיסוננס בין תיאור גיבורי המגילה כמי ששכחו את עברם ורק בתהליך ארוך וכואב מגיעים להבנת חשיבות הזיכרון, לבין התהליך שעובר על הקורא את המגילה. הדרמה מונחת במתח בין תוכנה של המגילה, המתאר עם ששכח את עברו, לבין אופן כתיבת המגילה, המעורר בקורא זיכרונות רבים, למן ההתחלה. אנחנו הקוראים זוכרים את העבר ומנסים להתחבר אליו ובכך מתרגלים שוב ושוב את הרעיון שכתיבת ההווה ויצירת סיפור חדש נעשית תדיר דרך עיבוד  הזיכרונות הקולקטיביים שלנו.

במהלך הקריאה, הזיכרון הופך להיות פעולה אקטיבית שיש לקיימה. הזכרונות המקראיים עצמם משתנים ונארגים לתוך הווה המגילה. לזיכרון, כפי שכתב אבי שגיא יש תפקיד פעיל: העבר שב אל הווה ומתעצב מתוך שיפוט מחודש שלו בהתאם לתבניות הרלוונטיות להווה.  זהו תהליך שיבה אל העבר, אבל לא כפי שהיה אלא כפי שהוא מכונן על ידי ההווה והעתיד.

בין התוכן לחווית הקריאה

המגילה אינה "מצטטת" את העבר ואף לא משעתקת אותו. היא משתמשת באוצרות התרבות ובדמויות העבר על מנת ללוש ולייצר את ההווה ולעצב את העתיד. המגילה כמו משוחחת עם גיבוריה, מנסה להבין את מצוקתם בנשיאת צלו הכבד של העבר לכל אשר יפנו, אך מציעה להם ולנו דרך חשובה להתמודד. המגילה זועקת שאי אפשר לשכוח. גם אם לכאורה נתאמץ ונשתקע בהווה, נאלץ בדרך זו או אחרת להתעמת עם עברנו. הזיכרונות ירדפו אחרינו. מוטב, טוענת המגילה לפי קריאה זו, לפעול באופן מושכל ויצירתי למול העבר ולהפוך אותו חלק מן ההווה והעתיד באופן שיפרה ויעשיר את קיומנו.

בקריאה זו של המגילה, ניתן לומר שהיא מעזה ומישירה מבט נוקב אל שאלת הזהות, הן של גיבוריה והן של קוראיה. היא מנסה לפענח את דרכי הקיום היהודי ומציעה עיסוק מורכב בנושא הזיכרון והשכחה. בניגוד לגיבורי הסיפור, המגילה עצמה, באופן כתיבתה, אינה מתעלמת מן האתגר שהזיכרון והשכחה מציבים ואינה ממעיטה בערכו. להיפך, היא מנכיחה את ההבטחה הגלומה בהם ואת האפשרויות הרבות שהם מניחים לפתחנו.

ישנו מתח בין התוכן המסופר לבין האופן בו הוא מסופר, בין האירועים המתוארים על פני השטח לבין חווית הקריאה והדרישה מן הקורא לעמול ולהיזכר בעבר. כך טווה המגילה ביד אמן את המורכבות ביחס לעבר. ישנה חובה וצורך לזכור אותו. אך הזיכרון מחייב עשייה ודינמיות ולישה חוזרת ונשנית לתוך הקיום בהווה ואתגרי העתיד. כשם שאי אפשר להעתיק את סיפורי המקרא הקדומים באופן פשוט אל המגילה, כך את אירועי העבר אי אפשר באופן פשוט להעתיק כפי שהם לתוך המציאות.

בכיוון זה כתב ברל כצלנסון:

שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות-אבותינו. קלסתר-פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושות דברים יקרי-ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית; היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.

הזיכרון וחג הפורים

לחגיגות הפורים אופי מיוחד: הן נחגגות בשני תאריכים עוקבים, בי"ד באדר ובט"ו באדר. על פי המגילה, רצונם של מרדכי ואסתר היה להדגיש את הנס המיוחד שהתרחש בשושן – האפשרות להילחם שם באויבים יום נוסף. לפיכך, הם ביקשו שכל היהודים יציינו גם את יום ט"ו באדר כיום חג. כפי הנראה, עוררה בקשה זו התנגדות מכיוון המרכז היהודי הארצישראלי. לפי סוף המגילה דומה שהדיאלוג הסתיים בכך שהיהודים כולם קיבלו על עצמם לחוג יומיים, כדרישת מרדכי.

אולם כידוע, אין זה המנהג כיום. ההלכה היהודית קבעה שהחג יתקיים במשך יום אחד, ושהשיקול האם לחגוג בי"ד או בט"ו באדר יוכרע על פי הקריטריון הבא: ערים שהיו מוקפות חומה בתקופת יהושע בן נון יחגגו את הפורים בט"ו באדר ואילו בשאר הערים יחגגו ביום י"ד באדר. ניתן לראות בהכרעה ההלכתית אודות "ערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון" ולא ערים הקשורות לשושן הכרעה חזל"ית שמדידת דופק החיים והזמן ייעשו על פי פרמטר ארץ ישראלי מובהק, ולא על פי "זמן שושן" שאתרע מזלו והפך להיות מוקד באירוע מסוים במהלך ההיסטוריה. כדברי התלמוד הירושלמי (מגילה א ב): "חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים ותלו אותה מימות יהושע בן נון".

דיון זה על תאריך חגיגת חג הפורים הוא דיון מהותי על הזיכרון. את מה זוכרים? את אירוע ההצלה שהעיר שושן במרכזו או שמא תוך כדי חגיגות הנצחון מעמידים במרכז את זכרה של ארץ ישראל, את הכיסופים אליה, את הרגע הדרמטי של הכניסה אליה, את מרכזיותה בתודעה שלנו?

תאריך החג ואופן יישומו משקף אם כן את שאלת הזהות הכרוכה באופי הזיכרון, וגם ההשכחה. גיבורי המגילה מבינים לקראת סופה את הצורך בזיכרון, אך עדיין טועים, כך לדעת חז"ל, בדגשים של פעולות הזיכרון שלהם. חז"ל מצידם מנסים לתקן, לעצב וללוש את הזיכרון לכיון כינון ההווה והעתיד שהם רואים כראוי יותר. לפי הצעה זו, מאפשר סיפור מגילת אסתר לקוראיו להתבונן באתגר זה נכוחה ולהבין לאשורם את המחירים של הגישות השונות.

ומי יזכור? ובמה משמרים זיכרון? במה משמרים בכלל בעולם,

משמרים במלח ובסוכר, בחום ובהקפאה עמוקה

באטימה מוחלטת, בייבוש ובחניטה.

אבל שימור הזיכרון הטוב ביותר הוא

לשמרו בתוך השכחה שאף זכירה אחת

לא תוכל לעולם לחדור לתוכה ולהפריע את מנוחת הנצח

של הזיכרון

יהודה עמיחי

המאמר פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון הוא מובא כאן בשינויים קלים ותוספות.

‍