יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה הינו אחד הימים המקודשים בתרבות הישראלית. ליום זה יש מאפיינים יחודיים, כגון הצפירה, טקסי הזכרון, תכניות התעודה ברדיו ובטלוויזיה וגם – פסקול מוזיקלי ייחודי ומוכר היטב. ביחידת הלימוד הזו נתייחס לשירים ככלי לזכרון ולהנצחה. ננסה לבחון שינויים שעברו על החברה הישראלית לאורך השנים וגם להקשיב, וללמוד עוד על כוחו וקולו של הזכרון הפרטי והכללי.
נצפה בשני פרוייקטים מוזיקליים:
1. הזמר אברהם טל שר עם יתומי צהל את השיר בטקס ערב יום הזכרון בכנסת.
2. בוחרים בחיים: משפחות שכולות בביצוע מרגש ל"היום היום" (לחצו על התמונה כדי לעבור לפרויקט באתר Ynet).
נכתבים המון שירי זיכרון, רק שרוב הציבור לא מכיר אותם. זו הפכה למין תעשייה אישית. אנחנו חיים בעידן שמאד קל להקליט, וזו צורת ההנצחה הכי פופולרית היום. את תחילת הקו הזה אפשר לסמן איפה שהוא באזור אסון המסוקים, מלחמת לבנון השנייה ולא רק במלחמות.
בכלל, שיר הזיכרון לא מאפיין רק חללי מלחמות, אלא כל טרגדיה שפקדה אדם. ישנם למשל המון שירי זיכרון שנכתבו לאנשים שנפטרו. שיר מוקלט, בין אם על ידי זמר מוכר או על ידי קרוב משפחה שיודע לשיר. הטווח הוא אינסופי. זו צורת הביטוי השכיחה ביותר היום, אבל לרוב זה לא מגיע לציבור.
דלית עופר, עורכת מוזיקלית בגלי צה"ל
סגן חן ברוד נפל בלבנון בשנת 1985, ולזכרו כתב יוני רועה את השיר "פרי גנך". צפו בסרט והאזינו לשיר באתר Ynet .
רפרטואר שירי יום הזכרון הישראלי הוא נרחב. הרבה מהשירים הפכו להיות קלאסיקה בתרבות הישראלית ומוכרים היטב לרבים. שירים רבים נכתבו בהשראת זכרון פרטי אך הפכו לביטוי לזכרון ציבורי כללי.
הכנסו לאוסף שירי ההנצחה באתר "Traveling Israel" ובחרו אחד מהשירים שמוכרים לכם.
האזינו למנגינה ולמילים, וכתבו:
עם השנים התווספו לשירי יום הזכרון גם שירים שנכתבו על ידי הנופלים. אמצעי התקשורת יצרו מספר פרויקטים של הנצחה מוזיקלית:
למרות שמעטים משירים אלה חדרו לפסקול הישראלי, עדיין הפרויקט ממשיך.
לסיום השיעור נדבר על כוחו של הזכרון.
הכבוד הגדול ביותר שאפשר להעניק לכל המתים הרבים, שרוחם מהלכת עלינו היום, האלמונים והאחרים, הוא לעמוד מולם ולומר, שקולם הביישני, המוקיע באלמותו, נשמע היטב מקצה הארץ עד קצה; שנשתדל בכל יכולתנו לבנות מעל השורשים, שהם תקעו במו גופם באדמה הקשה, עץ יפה, בית נאה, חברה יפהככל האפשר.
קולם מכשף אותנו לומר סליחה שהם שם ואנו כאן, ולנסות לזכור אותם, את פניהם, את גופם, את כאבם האחרון, את בגידת החיים, את תעלומת הכבוד, את הפגז או המוקש, את כלילת השמים, את המילים הארוגות להפליא שאומרים לפעמים בשמם, לשווא.
יורם קניוק
בחרו שיר זכרון אחד שמבטא את הקול של יום הזכרון לדעתכם.
לסיום אפשר להקריא לתלמידים את דבריו של העיתונאי עופר שלח (כיום חבר כנסת):
לא פעם היה עלי לראיין אנשים שכולים, ובכל פעם מצאתי שאני עושה את המלאכה הזו כמי שקפאו שד. כאבם של המרואיינים כה עמוק, עד שאם תזדהה עימם פשוט לא תהיה מסוגל לשאול ולו שאלה אחת. ואם אינך חש הזדהות אתם, הרי שאינך ראוי להיקרא אדם.
אחד הדברים שהטרידו אותי במיוחד במהלך השיחה עימם היה ההצצה שלי, החדירה האלימה שלי לחייהם הפרטיים. אף שהדבר נעשה בהסכמתם המלאה, שהרי הם אלו שבאו להתראיין אצלי באולפן, לא הרפתה ממני התחושה הקשה שלא רק שאיני עוזר לאנשים האלה, אלא שבמובן מסוים אני גם מנצל אותם.
בסוף הראיון, אחרי שפסק טרטור המצלמות, שאלתי כל אחד מהם מדוע בעצם באו. כולם כאחד אמרו לי דבר שבעיני הוא משמעותי ביותר, והוא נוגע במישרין בנושא שלנו. אותם מרואיינים הודו ואמרו שהראיון אינו עוזר, אינו מקל, אינו מסייע לכאב ואינו מסייע להם לעבור אותו, אבל הוא כן מעניק תחושה שלא רק הם אלא גם אחרים זוכרים. זה הכל.
ויתכן מאד שבסופו של דבר זה מה שהתקשורת אמורה לעשות ביום הזה. פשוט לעסוק ולעסוק ולעסוק בשכול, כדי ליצור תחושת זיכרון שתהיה ייחודית ליום הזה. שכן ביומיום זוכר אדם רק את האנשים שהוא קשור בהם אישית, ואילו ביום הזיכרון נחשף בפנינו כאבם של אנשים רבים, ואולי כל מה שנותר לנו לעשות הוא להקדיש את היום כולו לעיסוק בנושא החשוב הזה, רק כדי לתת תחושה שזוכרים.
עופר שלח
