עם חלוף השנים משנה יום הזכרון לשואה את פניו. זכרונות חיים ועדויות "משם" הולכים ונעלמים. המקום שהיה פעם בלתי נגיש הפך להיות חלק ממסע ההתבגרות הישראלית.
אך השואה כאירוע מעצב בזהות האישית והלאומית נוכחת מאוד. אחד הסמלים הטבועים בזכרון הקולקטיבי שלנו הוא המספר על הזרוע. השיעור שכתבנו מסתכל על הפיכתו של סמל זה של אובדן זהות, לחיבור אישי לזכרון השואה.
בחלק הראשון נקרא שני שירים:
מומלץ להדפיס את השירים ולחלק לילדים בכיתה
שני השירים מתארים את המספר על היד של שורדי השואה, כפי שהוא נראה בעיני דור שני ושלישי.
נקרין את אחד משני הסרטים לתלמידים:
1. "דור שלישי עם מספר", מתוך אתר מאקו
2. "רק הגוף זוכר" (סרטון זה מתאים יותר לכתות גבוהות, ומעלה שאלות כלליות על זכרון השואה)
הסופר יחיאל די-נור (ק. צטניק) תיאר את חייו בישראל עם המספר על היד:
"שלושים שנה מאז נצרב בבשרי הקפדתי שלא תשזפנו עין זר. שלושים שנה אין שום חולצה קצרת שרוולים בארוני, ובחודשי הקיץ הארוכים בארץ מוכת השמש אני מתענה ומזיע בחולצותי ארוכות השרוולים. וביותר קשה לי בברכות השחייה הפומביות, תמיד מגבת תלויה על זרועי השמאלית (…) תמיד אמנם נדמה לי שעיני כול מכוונות אל זרועי השמאלית, וכל כך משום שמעולם לא הסתגלתי אל מספר זה, שנצרב לא רק בבשרי אלא גם בנשמתי. עד היום אינני זוכר על־פה מהו המספר, וכדי לדעת עלי להביט בזרועי".
נקרא מספר מקורות המתייחסים למספר המקועקע על הזרוע:
מאת ורדה טלמור"ביום הולדת 50 רציתי מתנה. באתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני רוצה לעשות בפינה מוצנעת בגוף את המספר שקועקע על הזרוע שלו באושוויץ, B-8061. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שחטפתי סטירת לחי. 'אותי אף אחד לא שאל כשקעקעו אותי כמו פרה שעומדת לשחיטה. את, מבחירה, רוצה לקעקע את המספר על הגוף?'", אמר לה.
"ואז הלכתי למעצבת בכיכר המדינה והיא עיצבה לי צמיד וחרטה בתוכו את המספר. אני לא זזה בלי זה. אין מצב. ביום, בלילה, בנסיעות – זה נותן לי כוחות", מספרת גילה וניג, דור שני לניצולי שואה. עד כדי כך אינה נפרדת מאותו צמיד נחושת שעל זרועה, שכאשר הייתה במונית בדרך לנתב"ג לקראת טיסה לפולין והבחינה כי שכחה את הצמיד בבית, במקלחת, החזירה את המונית לאחור כדי לקחת ולענוד אותו. ולא זו בלבד. "החלטתי שכל מי שמגיע לגיל עגול במשפחה, מקבל צמיד עם המספר של סבא ויש כבר חמישה כאלה – הבת והבן שלי ועוד שלושה ילדים של אחותי. הבנים מקבלים צמיד בצבע כסף, הבנות צמיד מפליז. והאחרים כבר שואלים 'מתי אנחנו נקבל צמיד'? ועכשיו אריקו (בעלה של גילה, ו"ט), שיהיה בן 65 והבן שלי שיהיה באוגוסט בן 25, יקבלו צמידים שכבר הוזמנו".
מאת טלי פרקשבמסגרת לימודי העיצוב הגרפי במכללת "אמונה", ניגשה תמר בודנר לתחרות עיצוב הכרזות השנתית, שנושאה השנה – "היחיד בתוך הכלל בשואה". "המספרים באו לבטא המון: המון אנשים, שאת חלקם אנחנו מכירים וחלקם אנונימיים – ומצד שני הפנים הבודדות של הילד, שאפשר להסתכל לו בעיניים. וכך מקבל הצופה את שני המימדים בו-זמנית: הכלל והפרט".
הכְּרזה הממלכתית: פני סבא
תמונת הילד, כאמור, היא תמונתו של סבא (אופי, בפיה) יוסף ישעיה בודנר שצולמה כשהיה בן 7, ואילו אחד המספרים – זה שחקוק על גב ידה של סבתא, אשתו. אופי בודנר עוד זוכר בבהירות את הרגע שבה צולמה התמונה: "זה היה לפני 85 שנה, הייתי אז בן 7, היה אז קיץ, והיינו בנופש משפחתי עם אבא ואמא בגבול גליציה-פולין", הוא מספר. זו הייתה אז תקופה מקסימה, הקיץ של 1932, הרבה לפני שכל הבלגן התחיל""כשהראו לי את הכרזה, המשפחה לא זיהתה בהתחלה שזה אני, שתמר השתמשה בתמונה שלי. זה כל כך ריגש אותי לראות את זה ועם המספרים, זה יפהפה השילוב שהיא יצרה. זו זכות גדולה עבורי".
צבי בודנר, בנו של יוסף ואביה של תמר, חולק את ההתרגשות: "אני לא לוקח את זה כמובן מאליו שצעירים כמו תמר עדיין לא שוכחים, ועושים מעשים להנציח. זה חלק מהחינוך שהיא קיבלה, כמובן, אבל צריך מזל שזה יקרה. אני גדלתי בארצות הברית, לאבא שסיפר ואמא ששתקה. בבית הספר – גם זה היהודי – לא הקדישו לשואה מקום, למרבה הבושה. היום אני יודע שחל שיפור בתחום, אבל בילדותי לא היה לזה מקום. גם בארץ: הילדים גדלו, וההורים שתקו".
כתבה: חן קוטס בר"כשאנחנו יושבים באולם או הולכים בקניון, הוא מסתכל ואומר ש"יכולים להיות אלף איש, אני חושב שאפילו לא אחד עם מספר על היד", בגלל הסטטיסטיקה והזמן שעבר. "אני בילבלתי לכם את המוח כל כך הרבה", הוא אומר, "שאתם תזכרו את המספר גם בעוד מאה שנה".
• • •
לפעמים יש לאבא אלרגיה בעור, באזור המספר. "המספר בסכנה", הוא מכריז, ואז הוא לא מתאפק ומגרד. "אני לא מגרד, אני מלטף", הוא מתקן וצוחק. "מי שבן אדם תרבותי ולמד היסטוריה, הוא רואה בן אדם כזה", הוא אומר ומכוון לעצמו, "ומיד אומר: הבן אדם הזה היה בגיהינום. בכמה סניפים של הגיהינום".
ומי שלא למד? "אז מבחינתו, לכל אחד יש קעקוע היום. אז גם לי יש".
כששואלים אותו איפה הוא היה במלחמה (הוא לא קורא לזה "שואה") הוא צוחק ואומר ש-"על כל מילה אפשר לכתוב אנציקלופדיה". גטו לודז' ובירקנאו ופירסטנגרובה, וצעדת המוות ודורה וברגן־בלזן, שם שוחרר. איך עשו לו ניתוח בהרדמה מלאה, בסתר, ופצע ענק בראש ודיזנטריה והצלפות ותליות של אנשים.
בכל שנה, לקראת יום השואה, אנחנו מתיישבים במטבח ומדברים על מה שעבר עליו. ואז אמא מנגבת את הידיים בסינר וגם היא מתיישבת ומבקשת מאבא שיספר לנו "משהו פיקנטי" על השואה. ואבא עושה תנועה מפותלת עם היד של המספר, כמו חיה שחומקת מאסון, ואומר ש"בכל מקום היה לי איזשהו נס". ואומר, "המילה נס, צריך להחליף אותה, צריך למצוא מילה חדשה". וגם, "כאילו היה כתוב שהבן אדם הזה חייב להישאר".
בשביל זה, הוא אומר לילדים שלי תמיד, "סבא קיבל פרס שיש לו משפחה כזו".
ואז הוא מוציא את הבקבוק וודקה ואומר ש-"בשביל מצב כזה, חייבים להרים כוסית".
ואנחנו עושים לחיים.
חוץ מברית המילה אין מנהגים יהודיים שמסמנים את הגוף לצמיתות.
