(כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר׃ (כו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף־יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ׃ (כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם־בֵּרַכְתָּנִי׃ (כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה־שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב׃ (כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל כִּי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָל׃ (ל) וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה־נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם׃ (לא) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי־רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי׃ (לב) וַיִּזְרַח־לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת־פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל־יְרֵכוֹ׃ (לג) עַל־כֵּן לֹא־יֹאכְלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל־כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף־יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה׃
לאחר קריאת הפסוקים, אנו מציעים להביא לתלמידים את דבריה של נויה שגיב:
אני מבקשת להציע שיעקב לא נפגש עם מלאך, אלא עם עצמו. ראשית, אין הפסוק משתמש בלשון "מלאך" אלא בלשון "איש". שנית, מצוין כי יעקב נשאר "לבדו". לא עם מלאך. אלא לבד לבד. עם עצמו. סצינת המאבק, סצינה של לילה, של מעבר, בין גדה לאחרת, כאשר הנהר הוא נקודת מעבר סמלית בין צד אחד לצד שני שיעקב קרוע ביניהם. בין יעקב הרדוף, הנאבק, הפושע הבורח, לבין יעקב האיש הלגיטימי, המבורך בדין, שעומד שווה מול אחיו, כפי שהיה רוצה לראות את עצמו. הרי איך יוכל לעמוד מול אחיו, רמאי וגזלן? שמענו על יעקב שבורח, על יעקב שמרומה בבית לבן, כמעין נקמה של הטקסט בו, אבל בכל שנות הבריחה של יעקב, לא שמענו פעם אחת שיחה של יעקב עם עצמו, בה הוא מתחרט או מבקש סליחה או מתמודד עם עצמו עם מה שעשה. אני רוצה לחשוב שיעקב בצד הרווחים, גם הרגיש רע עם הפגיעה בעשיו, ורוצה לחשוב שרגע לפני הפגישה עם עשיו, הוא מנהל סוף סוף שיחה, מאבק, דיאלוג עם עצמו על אותו לילה מלפני 20 שנה. אולי שיחה שמתנהלת בינו לבינו כבר שנים, על זהותו, על שייכותו, על מעשיו, על עברו, על עתידו. והנה השיחה הזאת חייבת להסתיים, וחייבת הכרעה, רגע לפני המפגש עם המציאות. המאבק, נדמה כמו מאבק בין שני שווים. בין דומים, בין זהים. מאזן אימה של המלאך הטוב ושל המלאך הרע, של יעקב של צד אחד, יעקב של צד שני. של יעקב החזק, התחמן, המזיז אבנים, המאכער, הנאבק ביעקב החלש, הבוכה באהבתו, שלא יודע בעצם איך להיערך לקראת המפגש עם אח שלו. בשרו ודמו. מכין מתנה, תפילה ומלחמה, מתוך מבוכה גדולה, כי הוא לא יודע את מי הוא יפגוש, במפגש שלו עם עצמו. אני מדמיינת את יעקב ואת יעקב אוחזים אחד בשני, מפחדים לנצח, מפחדים להפסיד, מאזן כוחות שאסור כרגע להזיז. אדם נאחז בעצמו. קפאון. איילה שנתפסה בעיניה בין פנסי המכונית באמצע הלילה.
איך קוראים לך, אחד שואל. איך קוראים לך, שני שואל. והנה, לאט עולה השחר. וזמן המאבק הפנימי נגמר. והמאבק חייב להיות מוכרע. בתנועות מהירות, חדות, רכות ומפתיעות, המאבק נגמר בשינוי זהות. מעכשיו אתה לא מי שהיית. מעכשיו אתה איש חדש. זהות חדשה. מעכשיו אתה ישראל. ניצחת, לא רק את אלהים, אלא גם אנשים, ואולי בראש ובראשונה את עצמך. אחרי לילה מסויט שמי יודע כמה זמן ארך, אחרי תנועה אינסופית בין גדה אחת לאחרת, אחרי מאבק ומאזן אימה בין דמות לדמות, בין עצמך לעצמך, לאט עולה השחר, וברגע אחד, קורא לעצמך בשם חדש, ונהיית שלם, אחד עם עצמך. "…וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי."
("פרשת וישלח. מאבק פנימי, עד עלות השחר" / נויה שגיב)
כדי להבין את הדיאלוג הפנימי, שנויה שגיב מציעה, ניתן להשתמש בכלי דף תגובה דיאלקטי / דיאלוגי:
דף תגובה דיאלקטי / דיאלוגי
לדף הפרק:
בראשית פרק ל"ב פסוקים כ"ה-ל"ג: יעקב נאבק במלאך
