(כא) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל־זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר׃ (כב) כִּי לֹא־דִבַּרְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא [הוֹצִיאִי] אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח׃ (כג) כִּי אִם־אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם׃ (כד) וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא־הִטּוּ אֶת־אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים׃ (כה) לְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת־כָּל־עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ׃ (כו) וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת־אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם׃ (כז) וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת־כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה׃ (כח) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא־שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם׃
לפי מסכת אבות, שמיעת האוזן היא המידה השנייה בה נקנית התורה:
גְּדוֹלָה תוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְבָרִים. וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן […]
(משנה אבות ו', ו').
לפי הרמב"ם במורה נבוכים (חלק א', מ״ה), למונח "שמע" יש שלוש משמעויות:
א) משמעות של שמיעה: "לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ" (שמות כג, י"ג), "וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה" (בראשית מה, ט"ז), וזה נפוץ.
ב) משמעות של קבלה: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה" (שמות ו, ט'), "אִם יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ" (איוב לו, י"א), "וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע [לַעֲשֹׂת אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת]" (נחמיה יג, כ"ז), "[כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ] וַאֲשֶׂר לֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ" (יהושע א, י"ח; ושם: וְלֹא יִשְׁמַע).
ג) משמעות של ידיעה והכרה: "גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ" (דברים כח, מ"ט), פירושו: שלא תכיר את דיבורו.
שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב וְהַקְשִׁיבוּ לָדַעַת בִּינָה (משלי ד, א').
בשמיעה יש משהו מיוחד שאין בשאר החושים. בראייה, למשל, יש את מי שרואה – הסובייקט, ויש מה שנראה, האובייקט. כשאדם מביט במשהו, הוא צופה במשהו שהוא לא בהכרח חלק ממנו. אדם יכול להתפעל ממראה עיניו, אך לאובייקט הנראה אין קשר מהותי למי שרואה אותו. לעומת זאת, דיבור והקשבה בין שני בני אדם, הם אינם צורות של ניתוק אלא של מעורבות עמוקה. הם מחוללים יחסי גומלין וחיבור בין המדבר לשומע. השומע מנסה לרדת לסוף דעתו של המדבר, והמדבר מתאים את דבריו לאוזני השומע.
ההקשבה היא ליבתה של כל מערכת יחסים טובה. כשאנו מקשיבים, אנו פתוחים לזולת ומכבדים אותו. ההקשבה איננה מחייבת הסכמה, אולם היא משדרת אכפתיות.
המהר"ל מפראג בספרו "נתיבות עולם" (נתיב הצניעות) אומר, שיש לשים לב לכך שהאוזן הוא האיבר היחיד שנשאר פתוח לאורך כל חיי האדם מבלי יכולת מובנית לסגור אותו, וזאת בשונה מיתר איברי החושים. החוש החשוב ביותר: ללמוד לשמוע בצורה נכונה / הרב משה שיינפלד. https://www.hidabroot.org/article/237809
אז איך הופכים למקשיבים יותר טובים?כולי אוזן: תלמדו להקשיב / ליה אור https://www.mako.co.il/spirituality-self-improvement/soul/Article-0ab09bf68d26a21004.htm