האם הבגד עושה את האדם או האדם עושה את הבגד?
לבגד יש שני תפקידים. כלפי פנים – מייעד ומכוון, וכלפי חוץ – מגדיר מעמד. הבגד מגדיר זהות. על ידי בחירת הבגדים, האדם מגדיר את זהותו וייחודו גם פנימה וגם החוצה. פנימה – אדם בוחר את בגדיו בהתאם לזהות הפנימית שלו. בעצם בחירת סגנון הבגדים האדם קובע מי הוא, ובמה הוא מאמין. כלפי חוץ – הבגד מקרין אל החברה והסביבה מי הוא האדם הניצב מאחורי הבגדים. הבגדים הם הפְּנִים של האדם אל תוכו והם אף הפָּנִים שלו החוצה (מתן אדלר).
הבגדים חיים במתח שבין הגילוי לכיסוי. הבגדים מכסים על ערוות הגוף, ולכאורה הם מצניעים את הלובש. אך בו בזמן הבגדים חושפים את הלובש, וזאת לפחות בשני מובנים: הראשון – הבגדים מספרים אלו חלקים בגופו מבקש הלובש להסתיר. הפן השני של הגילוי שמציעים הבגדים, הוא ש"הבגד עושה את האדם", ואם נרצה – "האדם בוחר את בגדיו", ועל כן בגדיי שלי שנועדו לכסות את "ערוותי", דווקא מעידים עליה. התבוננות רגישה על לבושו של אדם, חושפת את ערוותו; את דאגותיו ואת כמיהותיו. ככל שהבגדים יסתירו – כך הם יגלו (רוחמה וייס).
הבגדים בפרשת תצוה
לאהרן (וממנו והלאה לכל מי שיכהן במשרת הכוהן הגדול) – בגדי קודש לפי הפירוט הזה: "חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט" (פסוק ד'). כל הבגדים יוכנו מאותם חומרים יקרים שהוכן מהם המשכן (חוץ מהעצים, בעצם) ובנוסף – אבני חן.
מלבד המטרה המפורשת "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (פסוק ב') ניתן לזהות בעיצוב הבגדים לא מעט תפקידים ומשמעויות.
1. האפוד (פסוקים ו'-י"ב). הוא סוג של סינר עליון. ב"כתפיות" האפוד שולבו "…שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם" (פסוקים ט'-י').
2. חושן (פסוקים ט"ו-ל'). תכשיט זהב שבו משובצות 12 אבנים יקרות ועליהן שמות שבטי ישראל "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל-לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי-ה' תָּמִיד" (פסוק כ"ט).
3. מעיל ובשוליו פעמונים. לפעמים צריך להשמיע קול. "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" (פסוק ל"ה).
4. מכנסיים. כי צריך כיסוי (פסוק מ"ב). (מרים בלומנטל)
פירוט היתר של האפוד ושל שאר פריטי הלבוש נועד לאותת למשפחת הכהונה שלא ישכחו לרגע כמה התפקיד שלהם אינו טבעי, אינו פשוט ואינו מובן מאליו. אל להם לתת למעמד, לשררה, לתלבושות היוקרה ולמעטפות הכסף לבלבל את דעתם (נעם דן).
מורכבותו של התפקיד בא לידי ביטוי בהופעה החיצונית. אך יחד עם זאת, האחריות לאחוז בו ולזכור את מהות התפקיד והאחריות הנובעים ממנה, נתונים בידי האדם הלובש את הבגדים ולא בידי הבגדים עצמם (מלכי בן ימין טפרברג).
הבגדים במגילת אסתר
פרק ד' מתחיל לאחר הצו להשמדת היהודים. כל היהודים אבלים בכל רחבי הממלכה. ומרדכי בא בשק עד לפני ארמון המלך. מביאים לידיעת אסתר את הדבר. והיא שולחת לו בגדים. הוא מסרב לקבל אותם. היא שואלת "לָדַעַת מַה-זֶּה, וְעַל-מַה-זֶּה".
כלומר – היא לא ידעה על הצו. היא הייתה בארמון ולא ידעה מכלום. מה שמפריע לה בנוגע למרדכי זה שהוא לבוש שק. שק הוא סימן לאבל. אבל החיים בארמון הפכו אותה לקצת קהת חושים, אולי, ולכן היא לא שואלת על מה אתה אבל, אלא שולחת לו בגדים. העיקר – שתראה כמו שצריך. ורק אחרי שהוא מסרב, היא מבררת מה הסיפור (נויה שגיב).
זו היתה פעולה חריגה ואמיצה מצד מרדכי. הבגד המלכותי הוא שם דבר בשושן, ומקנה מעמד למי שלובשו (מאיר נהוראי).
כשאסתר מתכוננת לקראת הפניה לאחשוורוש,
[…] וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית־הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת (פרק ה', פסוק א').
את המלכות היא לובשת. אולי זה כבר משהו בתוכה, שרק צריך לתת לו ביטוי חיצוני, ואולי זה אקט חיצוני, שאמור לנסוך בה כוח ותעוזה, לעורר ולחלץ מתוכה את הכוחות הטמונים בה. והנה היא כבר עברה שלב – היא בחצר הפנימית… לא רק של הארמון – אלא של עצמה… (נויה שגיב).
בגדי המלכות החדשים של אסתר הקרינו את עוצמת הנחישות במשימה שקיבלה על עצמה "להציל את עמה ואת מולדתה". לא עוד אסתר הפרסית. מכאן ואילך אסתר הפועלת בשליחות מכוח האחריות שנפלה עליה: "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (מתן אדלר).
בסופו של פרק ו', המן מוצא את עצמו מעניק למרדכי את כבוד המלכים שהוא ייחל לו:
(י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת־הַלְּבוּשׁ וְאֶת־הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה־כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אַל־תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ׃ (יא) וַיִּקַּח הָמָן אֶת־הַלְּבוּשׁ וְאֶת־הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת־מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ׃
בפרק ח' מרדכי זוכה במעמד גבוה, ששוב בא לידי ביטוי באמצעות הבגדים:
וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה׃ (פסוק ט"ו)
מי שיודע לפשוט את בגדי המלכות בשעה שהציבור היה באיום של כליה, יוכל באופן טבעי לחזור וללבוש את הבגדים הללו בהיותו בן חורין (מאיר נהוראי).
