ההצעה מבוססת על מאמרה של ד"ר אורית אבנרי: לא רואה ולא ירא.
רקע
כאשר בלעם יוצא לדרך אל בלק, הוא לכאורה מפגין צייתנות מוחלטת לציווי האלוהי. אולם, חרון האף של אלוהים וסיפור האתון המפתיע חושפים שמשהו פגום מן היסוד בצייתנות הזו. המאמר משתמש בשתי השוואות ספרותיות מרכזיות כדי לפצח את דמותו של בלעם: הראשונה מול אברהם אבינו בסיפור העקדה (בראשית כ"ב), והשנייה מול חטא אדם הראשון בתוך גן עדן (בראשית ג').
חלק א': השוואה בין בלעם לאברהם
| תבחינים | בראשית כ"ב | במדבר כ"ב |
| פעולות הכנה בבוקר | ||
| מוטיב הראייה והעיניים | ||
| מוטיב היראה | ||
| אופי הציות לאל |
מדוע לדעת כותבת המאמר בלעם מוצג כ"קריקטורה" של אברהם? מה ההבדל בין ביצוע פעולות חיצוניות (חבישת החמור, יציאה לדרך) לבין התוכן הפנימי שלהן?
חלק ב': השוואה בין בלעם לסיפור גן עדן
| תבחינים | בראשית ג' | במדבר כ"ב |
| החיה המדברת | ||
| פקיחת עיניים וראייה | ||
| מוטיב החרב | ||
| ברכה וקללה | ||
| התוצאה האנושית |
לפי המאמר, חטאם של אדם וחווה בגן עדן הוביל לתהליך של התבגרות אנושית רצויה (למרות העונש). כיצד בלעם מהווה את ההיפוך הגמור לתהליך הזה?
סיכום ודיון
"ההשוואה לסיפור גן עדן מעמידה את בלעם הצייתן למול האנושות שהמרתה את פי ה', נשאה בעונש על כך, אך בה בעת הפכה עצמה לסובייקט יוצר, בעל רצונות, הפורץ קדימה… בלעם לא עמד על סוד זה. צאצאי אברהם – ראוי שיתרגלו זאת." (ד"ר אורית אבנרי)
שאלות למחשבה וסיכום:
