תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו
מאמרים מבית המדרש לרבנות ישראלית

מגילת אסתר: מניפסט של עמיות יהודית

מגילת אסתר היא הספר החילוני ביותר בתנ"ך. אלהים אינו מוזכר בה וקשה גם להעניק לה משמעות דתית במובן השגור של המילה.
הרב ד"ר שרגא בר־און הוא סגן נשיא המכון, מנהל מרכז קוגוד למחקר והגות יהודית וישראלית ומנהל מרכז דוד הרטמן למצוינות אינטלקטואלית. מרצה לתלמוד ומחשבת-ישראל במרכז האקדמי שלם. במרכז דוד הרטמן אחראי בר-און על ההכשרות המתקדמות במכון: בית-המדרש לרבנות ישראלית, תוכנית עמיתי דוד הרטמן לפוסט-דוקטורט ותוכנית משכילות לדוקטורנטיות. מחקריו בתחום המחשבה והזהות היהודית עוסקים בקשת רחבה של תקופות ונושאים: בספרות הבית השני, במחשבת חז"ל, בספרות ימי הביניים, בספרות דור התחייה ובזהות יהודית בת-זמננו. ספריו ומחקריו רואים

שתי מגילות אסתר

עיון מעמיק במגילת אסתר יגלה כי אין לפנינו מגילה אחת כי אם מספר "מגילות אסתר" שאוחדו באופן מופלא למגילה הרמונית אחת. מגילות אלו מכילות סיפורים שונים ואפילו מנוגדים. שתי המגילות המרכזיות, ובמילים אחרות – שני הסיפורים המרכזיים במגילה, הם סיפורי הצלחה גדולים.
אלא שמשבר, או אפילו קטסטרופה, מפרידה ביניהן.

הסיפור הראשון הוא סיפור של התבוללות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, באימפריה הפרסית. הבה נחשוב על גיבורי המגילה שלנו – מרדכי, מאצילי שבט בנימין, ואסתר בת דודו. המגילה טורחת לציין את
שושלתם. מרדכי הוא בנו של שמעי, בן יאיר, בן קיש. הוריו בעלי שמות יהודיים למהדרין ואילו הוא קרוי על שם האל הבבלי מורדוך. והדסה – הנערה היהודית שאימץ לו כבת – זוכה גם היא להיקרא אחר האלה אשתר. האם זה סיפור הצלחה? בהחלט! שניהם הגשימו את "החלום הפרסי". הם נצלו היטב את ההזדמנויות לקידום עצמי ושיפרו את מעמדם
החברתי. כאשר אחשוורוש הכריז על תחרות יופי שעוברת במיטתו, אסתר שם! המגילה אינה מספרת לנו האם אסתר נלקחה בכוח או שהיא הגיעה מרצונה המלא לארמון המלך, אבל היא בהחלט מספרת לנו שאסתר לא הגידה את עמה ואת מולדתה. אם כל כך רע להיות יהודיה ויש להסתיר זאת – מדוע לא ניצלה זאת אסתר כדי להימלט מבית המלך?

המגילה גם מספרת לנו כי "מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". מדוע איננו כורע, זאת איננו יודעים. אנחנו רגילים לפירוש המסורתי שמניח שמרדכי כורע ומשתחווה רק לפני מלך אחד – לפני הקדוש ברוך הוא. פירוש זה נסמך על דעה קדומה בדבר הקפדתו של מרדכי במצוות ועל המשך הכתוב
"כי הגיד להם אשר הוא יהודי", הנקשר בטבעיות לסירובו להשתחוות. אולם, עלילת המגילה מקשה גם על קריאה זו. אכן, סביר להניח שמרדכי כרע לפני מלך אחד ויחיד, אולם זהו המלך המוזכר במגילה – אחשוורוש. הרי לא יעלה על הדעת שכשהמלך עצמו יצא מן השער, מרדכי לא כרע ולא השתחווה. ובכלל, מה עושה יהודי מבית טוב בשער המלך? זאת
אנחנו יודעים היטב – הוא מחפש הזדמנות לקדם את עצמו; הוא מצותת לאחרים. עוד לפני שהעלילה הסתבכה, מרדכי הציג נאמנות מוחלטת למלך והציל אותו מניסיון התנקשות. מדוע מרדכי אינו כורע ואינו משתחווה להמן? עושה רושם כי המן הוא יריבו האישי של מרדכי.
מרדכי היה רוצה לרשת את מקומו של המן.

כאמור, זהו סיפור הצלחה יוצא מגדר הרגיל. מרדכי ואסתר הסתירו את זהותם היהודית והגיעו לחצר המלך הפרסי. אני מאמין שכמה וכמה יהודים בשושן הבירה נהגו לספר את הסיפור עד לנקודה זו בלבד. זהו סיפור המופת של מרדכי ואסתר, שמהווה דגם להשתלבות בעולם הגדול ולהפיכה לבני בית בתרבות המקומית. ההיסטוריה היהודית עשירה בדוגמאות כאלו של יהודים, שוויתרו על זהותם הייחודית כדי להצליח בצורה יוצאת מגדר הרגיל בחברה זרה. פעמים רבות התגאתה החברה
היהודית בהצלחתם של אלו מבניה שהגשימו את חלום ההשתלבות התרבותית גם במחיר הנאמנות האישית ליהדות.

יהודי איננו אינדיבידואל

אלא שכאן מגיע רגע המפנה בעלילה: המן אינו רואה במרדכי יריב אישי; הוא רואה את מרדכי כיהודי ומבקש לחסל אותו באמצעות חיסול היהודים כולם. המן מציב מול מרדכי מראה, וכך, בעזרת עזרה קטנה מהמן, מבין מרדכי שהוא אינו פרט בלבד – אלא חלק מאומה. אין זה משנה עד כמה הוא נאמן למלכות ולתרבות הפרסית, תמיד יהיו אנשים שישנאו אותו לא רק בגלל מעשיו שלו, אלא מפני שהוא יהודי. אין זה אומר שהוא לא יכול להימלט מן הגורל הזה, שלכאורה כופים עליו מן החוץ. גם במצב קיצוני זה הוא יכול להפנות גב לעמו. באפשרותו לנצל את מעמדה של אסתר ולהציל את נפשו. זוהי בדיוק הסיבה שבגללה ממשיכה אסתר לשלוח אליו בגדים
כשהיא שומעת שהוא לבוש בשק ואפר. זו הסצינה האירונית ביותר במגילה – המלכה הפרסית רואה את דודה, אשר לימד אותה להתבולל בצורה כל כך מוצלחת, והוא לבוש שק ככל היהודים. כאן, כתגובה, שולח לה מרדכי את המניפסט המרגש ביותר בנוגע לזהות היהודית:

אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

(אסתר ד, יג-יד)

סצינה זו מזכירה לי את המהפך הנפשי שחווה הרצל בעת שסיקר את משפט דרייפוס. כיהודי מתבולל, הרצל לא הסתיר את יהדותו אך גם לא הציב אותה במרכז זהותו. כמו דרייפוס, עד לא מזמן גם הוא סיפור הצלחה
של השתלבות תרבותית מושלמת, והפך לעיתונאי בכיר באחד העיתונים הנחשבים ביותר באירופה. אלא שקריאות ההמון, שראה בדרייפוס לא רק אינדיבידואל אלא יהודי – גרמו לו לבחור מחדש ביהדותו שלו. גם אסתר הבינה. היא יכלה להתחבא בארמון ולהציל את נפשה כמלכה פרסית. "את ובית אביך תאבדו" – מזהיר אותה מרדכי. אין זה אומר בהכרח שירדפו גם אחריה, אלא בעיקר שהיא לא תהיה עוד חלק ממשפחה, משושלת או מעם. שמירה על שתיקה במצב זה, משמעותה איבוד גמור של הזהות הייחודית. אסתר הבינה זאת מיד, וקריאתו של מרדכי מניעה אותה לשוב ולבחור בהזדהות עם כלל היהודים. מכאן ואילך אסתר הופכת לגיבורת הסיפור ולגיבורה המרכזית של חג הפורים. היא מתמרנת את אחשוורוש והמן, ובזכותה זוכה העם להצלה.

קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם

המסורת היהודית הפנימה היטב את עוצמת הסולידריות הקולקטיבית שהמגילה מתארת. חג הפורים נחוג ב"משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". המגילה מזכירה את המשבר גם בעתות רווחה. מעניין לגלות שדווקא בעת סכנה ומשבר אנו נוטים לאבד את האינסטינקט
ההישרדותי האישי שלנו ובוחרים בטובת הכלל ובהיענות לתביעה שהזהות המשותפת שלנו מציבה בפנינו. זוהי אחת החידות של הקיום האנושי.

ברוך ה', היום איננו חווים משבר כגון זה המתואר במגילה. אולם דווקא משום כך, מגילת אסתר מהווה הזמנה ואתגר מיוחד עבורנו – לחזור ולאשר את זהותנו היהודית המשותפת ולחזק את הסולידריות החברתית בשמחה, במשלוחי מנות ובמתנות לאביונים.

צילום: shutterstock

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics